Learn from the experts: Create a successful blog with our brand new course
Are you new to blogging, and do you want step-by-step guidance on how to publish and grow your blog? Learn more about our new Blogging for Beginners course and get 50% off through December 10th.
WordPress.com is excited to announce our newest offering: a course just for beginning bloggers where you’ll learn everything you need to know about blogging from the most trusted experts in the industry. We have helped millions of blogs get up and running, we know what works, and we want you to to know everything we know. This course provides all the fundamental skills and inspiration you need to get your blog started, an interactive community forum, and content updated annually.
האור-קול (בעקבות קיניאר, 3)
דיכוטומי מדיי לחשוב שהמוזיקה שייכת לסדר או בעצם לכאוס של השמיעה והחשיכה, המערה, שבלול האוזן, התוהו והלילה והקול, בעוד שהראייה והאור, המישור הפתוח, גלגל העין, ההבדל והיום והשפה הם מסדר אחר.
קיניאר מדבר על המוזיקה כבוקעת מזמן הדמדומים או השחר. זהו זמן הנבואה והתפילה. הנבואה של האורקל (האור-קול) ותפילת ממעמקים קראתיך (כל תפילה היא קריאה ממעמקים). יש במוזיקה גם מן האור, או בכל אופן, היא איננה ללא מבט – זהו אולי המבט העיוור מהיקסמות, אובייקט-מבט.
באותו זמן דמדומים או שחר (לא ברעש יהוה) השמיעה מחודדת מאין כמוה כדי לשמוע, לא, כדי להתמסר אל רעשי המעמקים, רחמיים, מימיים, מחרישים ושותקים (קול דממה דקה). המוזיקה קשורה אם כן לרגע של חיתוך, של הכרעה, של אומר, של דבר נופל, של כינון. קיניאר כותב שמשאת נפשו היא למות ברגע הזה. אם למות (אני אומרת) אז רק כך – באקט. לכרות ברית עם המילה של האורקל, עם האור-קול.
דה פרופונדיס של הנרי דמארה, כאן בביצוע של Le Concert Spirituel בניצוחו של הרווה ניקה (Niquet)
פוסט לרגל הבחירות (פסקל קיניאר 2)
מעשה ברבי זושא, שהיה כה חכם, שהקיסר זימן אותו אליו כדי להעביר לידיו את השלטון. נדהם ר' זושא לשמע דברי הקיסר ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. מייד ברח מן הארמון ונדד הרחק עד שמצא פלג מים קטן ושטף בו היטב את אוזניו כדי למחות את דבר התועבה ששמע מן הקיסר.
לנחל קטן זה נהג רבי כייפא העני המרוד להוליך את רכושו היחיד: שור שעיבד את חלקת האדמה הזעירה הסמוכה לבקתתו הרעועה. הוליך רבי כייפא את שורו לנחל ופגע ברבי זושא. שאלו למעשיו המשונים. סיפר לו רבי זושא את אשר אמר לו הקיסר. נרתע רבי כייפא ומנע משורו לשתות ממי הנחל שבהם שטף ר' זושא את אוזניו מדברי התועבה של הקיסר.
**זו בעצם אגדה על שני נזירים סינים שגיירתי ושמופיעה בספרו של פסקל קיניאר. אפשר לקרוא גם כאן:
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Xu_You_(hermit)?fbclid=IwAR0I_4deEjp6mK9bFEjuHiypfVVUAAEpRS1aHcdCLnZfc-_rAmjYRL8kHtI
שנאת המוזיקה, פסקל קיניאר (1)
אני קוראת את ספרו של פסקל קיניאר (Quignard), שנאת המוזיקה, La Haine de la Musique (The Hatred of Music) ומשתדלת לקרוא את הצרפתית במקביל לאנגלית. זוהי דרך טובה לאמן את הצרפתית שנשכחת מהיעדר שימוש ולשפר אותה מבלי להסתכל במילון. (הספר טרם תורגם לעברית).
אני מציגה כאן מעין יומן קריאה בהמשכים שילווה את הקריאה שלי בקצב איטי, מכיוון שהספר המופלא הזה הוא כרגיל אחד בתהלוכת ספרים שמתקדמת באיטיות, זה אחרי זה וזה לצד זה, כשכל אחד מהם זוכה לסולו קטן משלו מדי כמה לילות.
ספרו של קיניאר מזכיר לי את הכתיבה של האסון של בלנשו בצורה ובתוכן: בצורה זוהי מסה לירית הבנויה כפרגמנטים וכתובה בלשון פואטית המשלבת זכרונות ילדות ובגרות ואת הידע העצום של קיניאר בתולדות המוזיקה ובספרות ובפילוסופיה של הזמן העתיק. בתוכן, כפי שיובא להלן ובפוסטים הבאים, המסה מעמידה את השמיעה כחוש ראשוני המכונן את הווייתנו ואת הצליליות כאחרות זרה ואינטימית גם יחד שעוטפת הוויה זו בטרור ובהיקסמות ממוות ועד מוות (כלומר מלידה ועד מוות). זו כתיבה של אסון, כלומר כתיבה של כתיבה ועל כתיבה, על מה שחורץ בעור ומערער את ההוויה ומייסד אותה כערעור.
ובכן, כמה דברים שכתבתי לעצמי ושאסורים לקריאה (רק בגניבה).
***
אם עבור היידגר השפה היא הבית של ההוויה, עבור פסקל קיניאר הרעש הוא כלאה.
אולם קיניאר לא מדבר בדיוק על רעש, אלא על משהו שקרוב אולי לללשון (lalangue) הלאקאניאנית, מעין בליל כאוטי של צלילים שמתוכו ניתן לחלץ שברי משמעויות ולפעמים אולי אף כיוון/מובן, רעש שיש בו מן השפה, אבל הוא קדם שפתי או מוטב, סף-שפתי. זוהי שפת השפה שמתוכה האדם נולד, על פי קיניאר.
הדהוד. הד. לא, הפרעה, זמזום מתמיד. אולי הרעש של ההוויה כמו שמתאר אותו בקט. Tarabust. הטרדה. אנו כלואים בה, עקודים אליה, כמו אל מיכל שבו אנו לכודים. המקצב הוא בעיני קיניאר מיכל ברזל כזה: לשלשלאות שאליהן פרומתיאוס היה כבול היה מקצב של ברזל.
פניקה, טרור. אלה מלים שקיניאר קושר למוזיקה, או לפחות לצליליות שעדיין איננה מוזיקה, אבל שיש בה כבר מן המוזיקה. המוזיקה כרוכה באלימות האופפת אותה כמו תכריך והיא גם ראשיתה. כלי הנגינה הראשונים היו עשויים גידים ועורות של בעלי חיים. הצלילים המוזיקליים הראשונים נבעו ובקעו מקולות הציד, המרדף, הקרב והקרבת הקורבנות וחיקו אותם. ז'אק אטאלי מתאר כיצד המוזיקה שמשה ליווי להקרבת קורבנות. המוזיקה מטונימית להקרבת הקורבנות. תן לנו חיים ושפע וניצחון על אויבינו וניתן לך בתמורה בכורי חיות ואת בכורי בנינו, בתולות ללא רבב, עבדים ושבויי מלחמה. במקום להרוג, ננסר צלילים בלתי נסבלים. אבל גם: נהרוג באמצעות צלילים בלתי נסבלים. הרי לכןם יחס חליפין.
עבור קיניאר השפה אלימה, והרעש או הצלילים המקדימים אותה טמפורלית ולוגית אלימים לא פחות. לידתינו באלימות: באלימות הצליל ובאלימות המילה; בחומריות ובמשמעות.
זו אותה אלימות שמולה אנו ניצבים בפסינציה. כלומר הייתי אומרת, זו האלימות וה"רוע" שבטאיי מדבר עליהן בספרו ספרות ורוע. כזו שקורעת בבשר הקוראת. מעין אחרות לוינסיאנית (ולאקאניאנית) שאי אפשר שלא להיענות לה, שהיא בעלת דחיפות ותוקף אתיים.
קיניאר שונא לה: לא שונא אותה. כמו במצוות ואהבת לרעך כמוך, השנאה כאן לא מכוונת לזולת הקטן שבמראה, אלא לאחר (גדול) סמלי-ממשי שיחסנו אליו מסורג במושא עקיף. וודאי, שונאים את האלימות, אבל שונאים לנשגב. והמוזיקה או הטרום-מוזיקה שקיניאר מתאר היא בנשגב, באובייקט שמועלה לדרגת "הדבר" האימהי, המדמם, האסור. כותרת הספר משחקת עם הכפילות הזו: שנאת המוזיקה היא בה בעת השנאה למוזיקה ושנאתה של המוזיקה: אלימותה, תוקפנותה, ההיקסמות שהיא ממיטה. המוזיקה כשנאה השורפת את סביבותיה.
המשך יבוא
סרטון של ההרצאה השלישית בסדרה "לדעת לעשות": "נעשה ונשמע: התגלות כפרקטיקה (פסיכואנליטית)". מרצה: רונית שי
הזמנה להרצאה השלישית בתוכנית "לדעת לעשות": נעשה ונשמע: התגלות כפרקטיקה (פסיכואנליטית)
פורום עוד Encore, הפורום הישראלי של השדה הלאקאניאני הבינלאומי שמח להזמינכםן להרצאה השלישית בסדרת ההרצאות השנתית "לדעת לעשות":
נעשה ונשמע: התגלות כפרקטיקה (פסיכואנליטית)
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
מפגש עם התגלות ולדעת לעשות, שהנו "עשיה שאינה עונה לידע מנוסח" (ק.סולר).
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם;
וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה;
האם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע משמעותו ציות עיוור, כמיהה לאדון חדש, או אולי אפשרות להיות בתוככי החיים
כאינדיבידואל עם המצאה-התמצאות בתוך וכנגד עולמו?
איך התגלות מפציעה בעבודת הזוג האנליטיקאי עם הסובייקט של הלא מודע, כאשר להרף עין, כמו בהארה,
נפתחת הקשירה הבורומאית, ובאופן קונטינגנטי מתאפשרת קשירה אחרת?אתם מוזמנים לקריאה סובייקטיבית במסמן ההירוגליפי התגלות בעזרת פ.רוזנצוייג, ז'.לאקאן, והאפשרות של לדעת לעשות – savoir faire
מרצה: רונית שי, מטפלת בגישה פסיכואנליטית לאקאניאנית, חברת פורום "עוד"
מגיבה: ד"ר אורית יושינסקי טרופין, חוקרת תרבות ופסיכואנליזה, חברת פורום "עוד"
ההרצאה תתקיים ביום שלישי, 2.3.2021, בשעה 20:00, בזום. קישור יישלח לנרשמים. ההשתתפות ללא עלות. להרשמה יש לפנות לאורית יושינסקי טרופין – ority76@yahoo.com
לתוכנית ההרצאות המלאה ולתוכנית השנתית היכנסו לאתר הפורום.
אירועים | lacan
תגובה למאמרו של יצחק בנימיני "הדחפמוות כממש וכמושג: הזמנה למעבר לעקרון העונג"
ביום שני האחרון, 8.2.21, התקיימה אתנחתא (רצינית-קומית) בסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית שמוקדש לקריאות שונות בפנומנולוגיה של הרוח של הגל. ד"ר יצחק בנימיני הקריא את מאמרו, "הדחפמוות כממש וכמושג: הזמנה למעבר לעקרון העונג" ואני שליוויתי את הכתיבה, ערכתי (לעתים קלות ופעמים אחרות בחומרה), התווכחתי, ויתרתי, התעצבנתי, השתכנעתי, שיבחתי וגם התמוגגתי, מסרתי תגובה למאמר המבוססת רובה ככולה על זו המוצגת כאן, ביחד עם ד"ר חגית אלדמע, שהגיבה גם היא והנחתה את הערב.
קישור למאמרו של בנימיני נמצא כאן.
תגובה למאמרו של יצחק בנימיני "הדחפמוות כממש וכמושג: הזמנה למעבר לעקרון העונג"
התגובה שלי תהיה קצת יותר קצרה מהמאמר. המאמר הזה ארוך בצורה די קומית: קומית מכיוון שהוא פורע את הסדר של כללי הכתיבה האקדמית, גם אם אינו נמצא מחוץ לה, אלא חותר תחתיה מתוכה. אולי זוהי בכלל פליטת פה ארוכה, בדיחה, אבל בדיחה רצינית. כיוון שקראתי גרסאות ראשונות של המאמר, שראשיתו בסדר הגודל של התגובה הזו בערך, אני יכולה להעיד כיצד כל הרהור הפך לסעיף וכל סעיף הסתעף לתת-פרק. למעשה, איציק שב ותיקן והוסיף ושינה את המאמר גם אחרי ששלח לנוגעים בדבר את הגירסאות הסופיות-סופיות, וברור לי שאם איש לא יעצור את היד הכותבת, היא לא תחדל מקדחתנותה. גם עכשיו לא קשה להבחין במבנה של הפלימפססט, שמרפרר כמובן לדימויים הארכיאולוגיים והרומאיים של פרויד. אפשר לומר שהמאמר לא פוסק מלהיכתב. מה שלא פוסק מלהיכתב, לא פוסק הודות למשהו שלא פוסק מלא להיכתב, שזהו הממשי כאין-יחס-מיני על פי לאקאן, ובכך אתמקד.
אני מתייחסת אל השדה המגנטי של טקסט זה דרך שני היבטים, שהמפתח להם הוא המושג של לאקאן, אין-יחס-מיני. ב"יחס" לאקאן לא מתכוון ליחסים, לתקשורת בינאישית או ליחסי מין, אלא יחס, Relation בבחינת פרופורציה או רציו. הכוונה היא לכך שברגע שיש שניים, נוצר בין השניים פער ממשי, כך שככל שהשניים יבקשו להתקרב זה לזה או זה לזו ולהתלכד, תמיד תשמר ביניהם מידה של מרחק, של פער בלתי ניתן לסימון, רציו, בדומה למתח הרוחש בין שני מגנטים בעלי סימן זהה. פער זה יקרב את השניים זה לזה עד אינסוף, בקרבה אינסופית שלעולם לא נשלמת ולעולם לא מוחקת אף אחד מהם. מכאן גם השניים הופכים מיידית לשלושה: האחד, האחר והממשי של האין-יחס-(מיני).
ראשית אין יחס (מיני) בין קורא לכותב. לאחדים מן הקוראים של הטקסט נדמה היה שהטקסט מרחיק את הקורא, מתעלם ממנו, לא פונה אליו. המחבר לכאורה, או לא לכאורה, מאשר זאת: "הסובייקט הכותב נמצא רק מול הכתב… ולא מול הקורא" (סעיף 17). מצד אחר, הטקסט מוגש כהזמנה למעבר לעקרון העונג. כהזמנה לקריאה? או שמא כהזמנה להתענגות – ל-unlust, למעבר לעקרון העונג, הזמנה לדבר מה שמציק לקורא, מדגדג אותו, טורד אותו אך גם מחיה אותו. הקורא מוזמן לקריאה שאיננה רק "מושגית", אלא גם, אם לא בעיקר, ממשית: הוא נוגע בממשי של הכתב, בחומריות שלו, במעבר לקריאה הסמלית השכלתנית. זוהי קריאה כהתנסות שמפעילה את המחשבה, ככל שהמחשבה איננה ממוקמת אך ורק בשכל, אלא, בפרפרזה על לאקאן, גם ברגל ("אני חושב בעזרת רגליי", היתה תשובתו של לאקאן לשאלתו של נועם חומסקי על טבע המחשבה). הקורא, אם כן, צריך לנווט ברגליו בים סוער, בין קרחונים, שרק הקצה העליון שלהם גלוי – אם תרצו פרפרזה נוספת על פרויד.
ומפרפרזה לפרפרזה, המחבר שאינו יכול לקרוא את שכתב מחזיר אותי להמצאתו של בלנשו בעקבות דבריו של ישו למרים המגדלית לאחר שקם מקברו – Noli me tangere, "אל תגעי בי." המילה על פי בלנשו אומרת למחבר "Noli me legere", "אל תקרא אותי". המחבר מנושל מן הקריאה על ידי המילה עצמה, שכותבת אותו יותר משהוא כותב אותה. הכותב משועבד מכאן למתודה של המילה, כלומר גם למתודה של הלא מודע, והיא זו שמכתיבה את הטקסט גם כאשר המחבר אמון על מלאכתו ויודע היטב את אשר הוא עושה.
אין יחס (מיני) בין קורא לכותב, מכיוון שכל אחד מהם מתייחס למילה, לכתב. מכאן, גם אם הקורא הוא מי שהכותב לא מתחשב בו, מי שלא מוזמן לקריאה, אבל מוזמן לשמחה של מעבר-לעקרון-העונג, באופן פרדוקסלי, הקורא נוכח עוד יותר משהיה אילו הכותב היה פונה אליו, מפתה אותו, מבקש לשכנעו ולהגיש לו מנה עשויה היטב – ולא שקית של גרעינים קשים לפיצוח. הקורא הוא מי שבקריאתו מחלץ את המילה כממש וכמושג, גם אם הוא תפוס על ידה.
ההיבט השני של האין-יחס-מיני שאליו אתייחס בקצרה הוא זה שבין העונג לאיעונג. במובן אחד, אלה הם מושגים שמצויים על סקאלה שבה ברגע מסוים, עודפות של עונג, גריית-יתר, הופכת לאיעונג. ברגע זה אפשר אולי לומר שנוצר יחס מיני – העונג פוגש את האיעונג בהתענגות. בהתענגות מסוימת האיעונג מוחק את הקצה האחר שלו, העונג, כך שאין חסר, אין איווי ושום דבר לא חסר. זהו כנראה המוניזם היונגיאני שפרויד ביקש להימנע ממנו. במובן אחר, המושגים הללו עומדים לעולם בזוגיותם, באין-יחס ביניהם: האיעונג לא רק מוחק ומבטל את העונג, אלא הוא מבטלו בצורה של שימור: יש מן העונג באיעונג ויש אולי גם מן האיעונג בעונג, כאשר העונג איננו הומיאוסטטי, אלא מה שמכנים אַפקט, כלומר גרייה שמעוררת את הגוף, את הסובייקט, את ההוויה מרבצה. כמו שני מגנטים בעלי סימן זהה, העונג והאיעונג מתקרבים זה לזה ולפעמים אפילו נוגעים זה בזה ומכילים זה את זה, אבל לא מתאחדים לכדי זהות אחת. במתח ששורר ביניהם מצויים עונג ואיעונג, אולי כמו בפרקטל אינסופי.
יוטיוב זום של הרצאתה של אנה גלמן, הרצאה שנייה בתוכנית "לדעת לעשות" של פורום עוד
הקלטה של הרצאתי בזום, "לאקאן ובעיית העבודה בקפיטליזם"
להמציא את יושינסקי מחדש
שם המשפחה שלי – שם שמתחילתו הוא לא שלי, אלא כזה שהואצל עלי על ידי אב או שרשרת האבות של המשפחה – שזור בהיסטוריה מסוימת של העבודה. ההערה בעניין זה היא כבר פרשנות (שלי) שמאפשרת לי להפוך את שם האב – כי בהיותי אישה, אין לי לעולם שם משפחה משלי – לחלק מזהותי.
הסיפור הוא ש"יושינסקי" איננו שם משפחה יהודי, אלא ככל הנראה היה שייך לאחד המעסיקים הגרמנים או הפולנים שאצלם עבדו כמה מבני המשפחה בביאליסטוק של המאה ה-19. משפחת יושינסקי שהתגוררה בעיירה מיכאלובה שבביאליסטוק עד שחלקה הושמד בשואה וחלקה האחר התפזר לכל קצוות הארץ, כולל ישראל, עסקה בעולם הטקסטיל. אבות המשפחה סחרו בחומרי עבודה לטקסטיל (צבעים וחומרים אחרים) והיו מועסקים כספקים של חומרים כאלה או כעובדים על ידי מעסיקים פולנים או גרמנים שהיו בבעלותם מפעלי טקסטיל בסביבה. בשלב מאוחר יותר החזיקו אבות המשפחה עצמם כמה מפעלי טקסטיל.
בספר המשפחה שעמלו עליו כמה בני משפחה בשנות השמונים של המאה העשרים, מציינים המחברים ששם המשפחה ניתן כנראה לכמה מבני המשפחה שעבדו תחת חסותם של בעלי מפעלי הטקסטיל. כפי שהיה מקובל בתקופה הפיאודלית, העבדים או העובדים עדיין היו משועבדים למעסיק, אבל נחשבו במובן מסוים לבני חסותו, לחלק ממשפחתו, וקיבלו את שמו.
ובכן, שריד לתקופה פרה-קפיטליסטית שהיתה ואיננה, שבה היה ברור שהעבד הוא עבד ושהאדון הוא אדון, מה שאפשר התקוממות של העבד על האדון, תקופה שבה העבד יכול היה להזדהות עם עיסוקו, על אף שלא היה חופשי.
מעבר לזה, משמעותי עבורי עיסוקם של אבות משפחתי בטקסטיל. טקסטיל איננו עבודה ככל עבודה אחרת; זהו ה-מודל של עבודה באשר היא, אם לא המבנה והדגם של הפעילות – או אולי מוטב – של ההוויה האנושית בכללותה. שתי וערב, סינטגמה ופרדיגמה, מלודיה והרמוניה, דיאכרוניות וסינכרוניות, היסטוריה ומבנה – ארוגים אלה באלה. זו השזירה האינסופית של חוטי הגורל (שהסובייקט טווה במו גורלו.ה), של הצמה המשולשת של הסמלי-דמיוני-ממשי ושל תפירת הסינטום, שם הבן (או הבת) שהופך לשם אב, אב שאינו אלא שם, כלומר שום דבר מלבד המצאה.
מרגש אותי לחשוב שהלדעת-לעשות הכה יסודי של עבודת כפיים זו שזור בקורות משפחתי, משפחה שקיבלה את שמה מן האחר, ויצרה בסופו של דבר, בדרך חתרנית שמאפיינת אך ורק את כוח העבודה, עודפות של עבודה, של התענגות שלא משמשת (לכלום) אלא להמשך של עבודת האריגה, התפירה, ההגות, כמו רשת של מסמנים שהולכת ונפרשת על העולם, כתיבה אינסופית… בסופו של דבר, היא יצרה גם אותי, מי שעל פי הנורמה המקובלת לא תעביר את השם לדורות הבאים, ולכן אולי יכולה לחזור ולקרוא בשם המשפחה באופן הפכי, לחשוף את צד התפר שלו. מי שיכולה להמשיך לשאת את השם ולעבוד איתו כטקסט.
[בחמישה בינואר אדבר על לאקאן ובעיית העבודה בקפיטליזם, על הפסיכואנליזה כתיאוריה של עבודה ועל השאלה איך אפשר לעבוד אחרת מעבר לקפיטל. פרטים כאן.]
