בן-זוגי שלח לי שני מאמרים: האחד מהארץ שנוגע לעובדי הייטק שמכונים "עובדי בומרנג" שחוזרים אל מקום העבודה הקודם שעבדו בו אחרי שהתנסו וצברו כישורים וניסיון במקומות אחרים ובמקום החדש-ישן זוכים במשרה בתנאים משופרים – בשכר ובסטטוס. השני – על 15000 אוקראינים שמתכננים אורגיה המונית במקרה שפוטין יטיל פצצה גרעינית.
יש קשר בין שני המאמרים הללו שנראים לכאורה כה שונים.
הקשר הוא האופן הדי מדהים שבו עודף-התענגות (plus-de-jouir; surplus-jouissance) מוחזר למערכת שממנה הוא נפלט בצורה של אנטרופיה, אובדן אנרגיה. כל מערכת, כולל זו של השיח (כלומר של היחס החברתי), מייצרת פעילות (או עבודה, או חלוקת עבודה, או עבודה חברתית) שמביאה לזליגה של אנרגיה מהמערכת. המערכת מבקשת "לשמר את החומר" ולהשיב אליה את האנרגיה שנפלטה ממנה. בשיח, שהוא ביסודו שיח אדון, יש איזו "באז-וורד", מסמן אדון, מילה, אמת מוסכמת, שמורה לכולם לעבוד או לנהוג על פי נורמה והכל נוהגים לפיה באופן ששוחק את האמת\הנורמה\המסמן הללו. את השחיקה אפשר לתאר גם כעודף-עבודה. העודף הזה נפלט מהשיח כאנטרופיה. על פי המאמר הראשון, עובדי ההייטק מאסו בתנאי השכר של מקום העבודה הראשון שלהם וגם, אם לא בעיקר, חיפשו משהו חדש, אחר, הם ביקשו להתנסות בסביבת עבודה אחרת משום שנשחקו בקודמת. אולי אפשר לומר שהם חיפשו מסמן אדון חדש שיזרים דם חדש למערכת. מה שמעניין הוא האופן שבו מקום העבודה הראשון מבקש להחזיר את ההון האנושי – שבינתיים צבר כישורים חדשים וניסיון מגוון – לעצמו, והוא עושה זאת באמצעות הפיתויים הידועים של מקום העבודה הקפיטליסטי שמקנים "סיפוקים יחסיים" – שכר טוב יותר ותפקיד בכיר יותר.
המערכת השיחית מבקשת לשקם את האנטרופיה שזלגה ממנה החוצה ולעשות איתה דבר מה. להפוך מינוס לפלוס. זה לא דבר "רע" ביסודו. זה תהליך הכרחי. השאלה היא כמובן איך הוא נעשה ואיזה שיח מתקבל בסיבוב הבא… בשיח קפיטליסטי האנטרופיה הופכת לערך עודף שמוחזר לכיסו של המעסיק. ערך העודף הזה הוא עודנו הפועל (עובד ההייטק) שמוכר את כוח העבודה שלו בשוק והופך בעצמו לערך עודף ואף צובר ערך עודף בסיבוב שהוא עושה מהעבודה הראשונה לשנייה ובחזרה לכור מחצבתו.
ה"הון האנושי" שהתפטר במערכה הראשונה הוא האנטרופיה של השיח במערכה הזו. במערכה השנייה ההון הזה הופך לעוד ערך עודף: עיסקה ששני הצדדים מרוויחים ממנה, לכאורה. המפוטרים חוזרים "הביתה" ומקבלים שכר וסטטוס גבוהים יותר, ואילו מקום העבודה מרוויח הון אנושי עשיר יותר במיומנויות ובניסיון. המינוס הפך לפלוס.
ובאשר לאוקראינים – אורגיה המונית על סף המוות נשמעת כמו דרך די מובנת להפיק התענגות, וודאי אחרי שקוראים את מה שפרויד כתב סביב מעבר לעקרון העונג והמלחמה. אבל במקרה הזה, מה התירוץ שהאוקראינים נותנים לאורגיה? העלאת המורל. לא פחות מכל חברה מערבית אחרת בימינו, גם זו האוקראינית מצויה תחת הציווי להתענג. הציווי הזה הוא הבאז-וורד של השיח הנוכחי ומה שאנו נוכחים בו הוא אובדן, אנטרופיה של (עודף) התענגות. הדרך להשיב את ההתענגות למערכת היא על ידי "העלאת המורל" – אורגיה המונית שלא נועדה אלא להראות לרוסים שהאוקראינים עדיין מתפקדים כחברה מערבית "בריאה" – הם מתענגים.
***
אפשר לדבר על תהליך העבודה, כפי שהוא מתואר למשל בספרו של מייקל בוראווי, Manufacturing Consent (1979), במונחים התרמודינמיים שנוסחו לעיל. בוראווי ערך את מחקרו על תהליך העבודה והתרבות הארגונית של מקום העבודה במפעל בשיקגו בשנות השבעים. שיח העבודה של אותה תקופה ידע כמה שינויים ארגוניים שהתרכזו ביסודם בניסיון לדאוג לרווחה מסוימת של העובדים מתוך מחשבה שזו תשפר את המוטיבציה שלהם לעבוד ותייצר ערך עודף רב יותר למעסיק. בין השאר, הארגון ההיררכי והריכוזי פינה את מקומו לניהול מבוזר יותר, לאינדיבידואליזם ולניהול עצמי והשרירות היחסית של יחס המעסיק לעובדים נחלשה לנוכח התחזקותם של ארגוני העובדים, ההקפדה על שכר מינימום ועל זכויות סוציאליות. אלה חיזקו במידה מסוימת את כושר המיקוח של העובד מול המעסיק ואת מעמדו, אך לא חילצו את העובדים מיחסי הכוחות ביניהם לבין המעסיקים. ביחסי כוחות אלה, שנעשו סמויים ומורכבים יותר, עוסק ספרו של בוראווי. בוראווי מראה כיצד פיתויים שונים, כגון גמולים ופרסים על עודף עבודה (למעלה מ-100% תפוקה) כמו גם ביזור סמכויות הניהול והעברתן למנהלי העבודה וניהול עצמי של העובדים הובילו לתחרותיות מוגברת ול"הסכמה" שלא מדעת לייצר באופן עודף. הגבלת התפוקה ל-140% קבעה רף גבוה ותחרותי, אך גם הגבילה את עלויות הייצור והשכר באופן שהיטיב עם המעסיק והשיג את הרווח הרצוי עבורו.
אפשר לומר שההסכמה לעבוד, במובן ה"אלתוסריאני" שלה, כלומר במובנה כפרקטיקה אידיאולוגית, יצרה את שיח האדון במפעל שבו בוראווי ערך את מחקרו, כמו גם במפעלים אחרים באותה תקופה. כלומר שיח העבודה היה שיח אדון. הדרך "לתפעל" את המערכת השיחית של העבודה התקיימה על ידי מתן התמריצים שהוזכרו כאן ויצירת תחרותיות בין העובדים ובינם לבין המנהלים הזוטרים. אלה היו מסמני האדון (S1) שהובילו ותפעלו את השיח. מסמני אדון אלה שררו, היו דומיננטיים, חזרו שוב ושוב באופן רוטיני ויצרו עודף של עבודה ושחיקה עד זרא. הגבלת התפוקה מעל ל-100% ולא יותר מ-140% הייתה הדרך של ההנהלה להשיב את עודף העבודה, את האנרגיה העודפת שזלגה מהמערכת, את האנטרופיה, אל המערכת עצמה כדי להפעילה מחדש. העובדים שיתפו פעולה עם השיח הזה אך בה בעת חרגו ממנו. הם התייחסו לעבודה ובעיקר לרף של 140% תפוקה כלמעין משחק, כפי שבוראווי מכנה זאת, ובכך סיגלו לעצמם מיומנות שאפשרה להם לשרוד את הרוטינה, להפיק ממנה מידה של סיפוק יחסי, ובמידה מוגבלת גם לחתור תחתיה. השאלה עד כמה היה המשחק כלי לניצול העובדים ולייצור רווח להנהלה, כפי שטען בוראווי, ועד כמה חרג מתרומתו לייצור רווח, כפי שטענו מבקריו, הפכה את ספרו לסלע מחלוקת בתיאוריית תהליך העבודה. אני סבורה שאפשר להחזיק בחבל בשני קצותיו (ה"משחק" העלה את הרווח של המעסיק אך ביטא גם עמדה של סובייקט), אבל נוטה להסכים עם בוראווי. מיומנות עדיין איננה דעת-עשות. האחרונה מאפשרת פוייזיס, המצאה ויצירה של תפנית ("רבע סיבוב") שלא מפעילה מחדש את שיח האדון אלא מייצרת עבור סובייקטים (אחד אחד, אחת אחת) מסמן אדון חדש, סינטום שקושר את ההתענגות עם האיווי של הסובייקט. הדעת-עשות משיבה לסובייקט את כבודו הסגולי, את היותו כוח עבודה – כבר לא במובן קפיטליסטי שרואה אותו כערך עודף אלא במובן של היותו כוח סגולי, סינגולרי, שמייצר ערך יקר לאין ערוך.
חסד רדיקלי 