התרמודינמיקה של העבודה והשיח

בן-זוגי שלח לי שני מאמרים: האחד מהארץ שנוגע לעובדי הייטק שמכונים "עובדי בומרנג" שחוזרים אל מקום העבודה הקודם שעבדו בו אחרי שהתנסו וצברו כישורים וניסיון במקומות אחרים ובמקום החדש-ישן זוכים במשרה בתנאים משופרים – בשכר ובסטטוס. השני – על 15000 אוקראינים שמתכננים אורגיה המונית במקרה שפוטין יטיל פצצה גרעינית.

יש קשר בין שני המאמרים הללו שנראים לכאורה כה שונים.

הקשר הוא האופן הדי מדהים שבו עודף-התענגות (plus-de-jouir; surplus-jouissance) מוחזר למערכת שממנה הוא נפלט בצורה של אנטרופיה, אובדן אנרגיה. כל מערכת, כולל זו של השיח (כלומר של היחס החברתי), מייצרת פעילות (או עבודה, או חלוקת עבודה, או עבודה חברתית) שמביאה לזליגה של אנרגיה מהמערכת. המערכת מבקשת "לשמר את החומר" ולהשיב אליה את האנרגיה שנפלטה ממנה. בשיח, שהוא ביסודו שיח אדון, יש איזו "באז-וורד", מסמן אדון, מילה, אמת מוסכמת, שמורה לכולם לעבוד או לנהוג על פי נורמה והכל נוהגים לפיה באופן ששוחק את האמת\הנורמה\המסמן הללו. את השחיקה אפשר לתאר גם כעודף-עבודה. העודף הזה נפלט מהשיח כאנטרופיה. על פי המאמר הראשון, עובדי ההייטק מאסו בתנאי השכר של מקום העבודה הראשון שלהם וגם, אם לא בעיקר, חיפשו משהו חדש, אחר, הם ביקשו להתנסות בסביבת עבודה אחרת משום שנשחקו בקודמת. אולי אפשר לומר שהם חיפשו מסמן אדון חדש שיזרים דם חדש למערכת. מה שמעניין הוא האופן שבו מקום העבודה הראשון מבקש להחזיר את ההון האנושי – שבינתיים צבר כישורים חדשים וניסיון מגוון – לעצמו, והוא עושה זאת באמצעות הפיתויים הידועים של מקום העבודה הקפיטליסטי שמקנים "סיפוקים יחסיים" – שכר טוב יותר ותפקיד בכיר יותר.

המערכת השיחית מבקשת לשקם את האנטרופיה שזלגה ממנה החוצה ולעשות איתה דבר מה. להפוך מינוס לפלוס. זה לא דבר "רע" ביסודו. זה תהליך הכרחי. השאלה היא כמובן איך הוא נעשה ואיזה שיח מתקבל בסיבוב הבא… בשיח קפיטליסטי האנטרופיה הופכת לערך עודף שמוחזר לכיסו של המעסיק. ערך העודף הזה הוא עודנו הפועל (עובד ההייטק) שמוכר את כוח העבודה שלו בשוק והופך בעצמו לערך עודף ואף צובר ערך עודף בסיבוב שהוא עושה מהעבודה הראשונה לשנייה ובחזרה לכור מחצבתו.

ה"הון האנושי" שהתפטר במערכה הראשונה הוא האנטרופיה של השיח במערכה הזו. במערכה השנייה ההון הזה הופך לעוד ערך עודף: עיסקה ששני הצדדים מרוויחים ממנה, לכאורה. המפוטרים חוזרים "הביתה" ומקבלים שכר וסטטוס גבוהים יותר, ואילו מקום העבודה מרוויח הון אנושי עשיר יותר במיומנויות ובניסיון. המינוס הפך לפלוס.

ובאשר לאוקראינים – אורגיה המונית על סף המוות נשמעת כמו דרך די מובנת להפיק התענגות, וודאי אחרי שקוראים את מה שפרויד כתב סביב מעבר לעקרון העונג והמלחמה. אבל במקרה הזה, מה התירוץ שהאוקראינים נותנים לאורגיה? העלאת המורל. לא פחות מכל חברה מערבית אחרת בימינו, גם זו האוקראינית מצויה תחת הציווי להתענג. הציווי הזה הוא הבאז-וורד של השיח הנוכחי ומה שאנו נוכחים בו הוא אובדן, אנטרופיה של (עודף) התענגות. הדרך להשיב את ההתענגות למערכת היא על ידי "העלאת המורל" – אורגיה המונית שלא נועדה אלא להראות לרוסים שהאוקראינים עדיין מתפקדים כחברה מערבית "בריאה" – הם מתענגים.

***

אפשר לדבר על תהליך העבודה, כפי שהוא מתואר למשל בספרו של מייקל בוראווי, Manufacturing Consent (1979), במונחים התרמודינמיים שנוסחו לעיל. בוראווי ערך את מחקרו על תהליך העבודה והתרבות הארגונית של מקום העבודה במפעל בשיקגו בשנות השבעים. שיח העבודה של אותה תקופה ידע כמה שינויים ארגוניים שהתרכזו ביסודם בניסיון לדאוג לרווחה מסוימת של העובדים מתוך מחשבה שזו תשפר את המוטיבציה שלהם לעבוד ותייצר ערך עודף רב יותר למעסיק. בין השאר, הארגון ההיררכי והריכוזי פינה את מקומו לניהול מבוזר יותר, לאינדיבידואליזם ולניהול עצמי והשרירות היחסית של יחס המעסיק לעובדים נחלשה לנוכח התחזקותם של ארגוני העובדים, ההקפדה על שכר מינימום ועל זכויות סוציאליות. אלה חיזקו במידה מסוימת את כושר המיקוח של העובד מול המעסיק ואת מעמדו, אך לא חילצו את העובדים מיחסי הכוחות ביניהם לבין המעסיקים. ביחסי כוחות אלה, שנעשו סמויים ומורכבים יותר, עוסק ספרו של בוראווי. בוראווי מראה כיצד פיתויים שונים, כגון גמולים ופרסים על עודף עבודה (למעלה מ-100% תפוקה) כמו גם ביזור סמכויות הניהול והעברתן למנהלי העבודה וניהול עצמי של העובדים הובילו לתחרותיות מוגברת ול"הסכמה" שלא מדעת לייצר באופן עודף. הגבלת התפוקה ל-140% קבעה רף גבוה ותחרותי, אך גם הגבילה את עלויות הייצור והשכר באופן שהיטיב עם המעסיק והשיג את הרווח הרצוי עבורו.

אפשר לומר שההסכמה לעבוד, במובן ה"אלתוסריאני" שלה, כלומר במובנה כפרקטיקה אידיאולוגית, יצרה את שיח האדון במפעל שבו בוראווי ערך את מחקרו, כמו גם במפעלים אחרים באותה תקופה. כלומר שיח העבודה היה שיח אדון. הדרך "לתפעל" את המערכת השיחית של העבודה התקיימה על ידי מתן התמריצים שהוזכרו כאן ויצירת תחרותיות בין העובדים ובינם לבין המנהלים הזוטרים. אלה היו מסמני האדון (S1) שהובילו ותפעלו את השיח. מסמני אדון אלה שררו, היו דומיננטיים, חזרו שוב ושוב באופן רוטיני ויצרו עודף של עבודה ושחיקה עד זרא. הגבלת התפוקה מעל ל-100% ולא יותר מ-140% הייתה הדרך של ההנהלה להשיב את עודף העבודה, את האנרגיה העודפת שזלגה מהמערכת, את האנטרופיה, אל המערכת עצמה כדי להפעילה מחדש. העובדים שיתפו פעולה עם השיח הזה אך בה בעת חרגו ממנו. הם התייחסו לעבודה ובעיקר לרף של 140% תפוקה כלמעין משחק, כפי שבוראווי מכנה זאת, ובכך סיגלו לעצמם מיומנות שאפשרה להם לשרוד את הרוטינה, להפיק ממנה מידה של סיפוק יחסי, ובמידה מוגבלת גם לחתור תחתיה. השאלה עד כמה היה המשחק כלי לניצול העובדים ולייצור רווח להנהלה, כפי שטען בוראווי, ועד כמה חרג מתרומתו לייצור רווח, כפי שטענו מבקריו, הפכה את ספרו לסלע מחלוקת בתיאוריית תהליך העבודה. אני סבורה שאפשר להחזיק בחבל בשני קצותיו (ה"משחק" העלה את הרווח של המעסיק אך ביטא גם עמדה של סובייקט), אבל נוטה להסכים עם בוראווי. מיומנות עדיין איננה דעת-עשות. האחרונה מאפשרת פוייזיס, המצאה ויצירה של תפנית ("רבע סיבוב") שלא מפעילה מחדש את שיח האדון אלא מייצרת עבור סובייקטים (אחד אחד, אחת אחת) מסמן אדון חדש, סינטום שקושר את ההתענגות עם האיווי של הסובייקט. הדעת-עשות משיבה לסובייקט את כבודו הסגולי, את היותו כוח עבודה – כבר לא במובן קפיטליסטי שרואה אותו כערך עודף אלא במובן של היותו כוח סגולי, סינגולרי, שמייצר ערך יקר לאין ערוך.

על שני טרנדים של עיצוב פנים והקשר שלהם לשיח העבודה בזמננו

אני רוצה לנסות כאן באופן פראי ואינטואיטיבי תזה שקושרת בין סגנון המגורים (היכן ואיך מתגוררים), ליתר דיוק, בין הטרנדים ה"חמים" של עיצוב פנים לבין שיח העבודה או האופן שבו עובדים כיום. די ברור שאופן הייצור קובע בין השאר את התנאים החומריים שבהם א.נשים חיים, כך שאופי המגורים נגזר מחלוקת העבודה וכו'. הטרנדים הקיימים בעיצוב פנים משקפים את אופן הייצור כפי שהוא מתגלם בשיח העבודה (=ב"עולם העבודה"). מובן שלא כל אחד יכול לאפשר לעצמו ולעצמה עיצוב פנים, כך שמלכתחילה הטרנדים באשר הם פונים למעמד מסוים (אני מדברת בצורה כוללנית, יש כמובן כל מיני זליגות…).

אני מחלקת אותם לשני זרמים מרכזיים. הטרנד העיצובי האחד הוא ה"מודרני", המתאפיין בקווים נקיים, מינימליזם, רשמיות, קונספטואליות. המראה שמתקבל הוא מראה משרדי והמבקרים יאמרו עליו שהוא "מנוכר" (ובכן…). הטרנד הזה הוא הביטוי הבולט לאופן שבו עבודה – על פי שיח האדון המורה עליה – מתנהלת ואמורה להתקיים היום. דוגמה מובהקת המאפיינת את הטרנד הזה היא הסוואת המטבח וכל אשר בו, ארון הבגדים, שידת המשחקים ורהיטים וחפצים שימושיים אחרים מאחורי דלתות "פטנט" – דלתות שידיותיהן מוסוות. כל מה שמייצר הפרעה במרחב עובר "אסתטיזציה" – צמחיה חיה הופכת לצמחיה מלאכותית, צרכי הגוף מוסתרים (כאן לא אוכלים, לא משחקים, לא מתפשטים ומתלבשים וצינור הניאגרה מוסתר בתוך הקיר) והצבעים מונוכרומטיים. מותר רק צבע אחד "אחר" ה"משקף את היצירתיות\האופי\ההעדפות של בעלי הבית" ומתקשר לטרנד השני שאני מזהה, שהקשר שלו לשיח העבודה בזמננו פחות ברור משום שהוא יותר מוסתר אבל לדעתי לא פחות מאלף. הטרנד ה"מודרני" מתקשר באופן מובהק ושקוף למדי לבירוקרטיזציה, ליעילות, ל-well-being, לעקרון העונג, ל"זרימה" של עבודה שאמורה להתבצע ללא הפרעות, בנחת. זהו מרחב אסתטי שמאפשר ריכוז וניקיון מנטלי.

את הטרנד השני אני מכנה "נוסטלגי". הוא כולל את העיצוב המכונה כפרי ואת זה המכונה תעשייתי. ה"כפריות" מבקשת לשוב אל עידן פרה-קפיטליסטי והתעשייתיות – אל ה"קסם" של הקפיטליזם המוקדם – מכונות מסורבלות, צינורות נחושת בולטים ואסתטיקה של מפעל מסוף המאה ה-19. הטרנד הזה כולל צבעוניות רכה או עזה, פריטי וינטג', "רטרו", מציאות משוק הפשפשים, השידה מבית סבא – "מחודשת", וכמה פריטים במידה זו או אחרת של DIY. נראה שקשה יותר לזהות אותו עם האופן שבו מתנהל שוק העבודה של היום, אבל הקושי הזה בדיוק מהדהד את הקושי לבקר את שיח העבודה שמורכב ממה שריצ'רד פלורידה כינה המעמד היצירתי. הסגנון ה"נוסטלגי" מייצג לדעתי את המעמד הזה – בעיקר ככל שה"הון האנושי" שלו מורכב מסלריאט או לפחות אוחז בהון תרבותי – ועונה על הטעמים של מעמד זה. כאן יש מקום ל"משחק", ל"יצירתיות"' ל"אומנות" ול"אמנות" (הכל במרכאות כפולות). כאן מגייסים ומחנכים ומייצרים מחדש מיומנויות כפיים וראש (מעירה שבתי הספר הפרטיים משופעים בשיעורים של מיומנויות כאלה – משיעורי נגרות ועד "פרוייקטים". לבתי הספר הממלכתיים משאירים את "כיתות המצוינות" – תלמידיהן עתידים לגור, בהכללה, בדירות קבלן "מודרניות").

מיומנויות כאלה, במצוות שיח האדון (או שיח העבודה כשיח אדון) לא זהות בדיוק לדעת-עשות. דעת-עשות היא הדבר הזה שמבלעדיו כל עבודה היא מנוכרת – גם אם נהנים ממנה, לא סובלים בה ומרוויחים לא רע. מבלי לקבוע מסמרות, אני בכל זאת מבקשת להבחין בין מיומנויות שנוצרות כדי לשרת את השוק לבין דעת-עשות שהיא עבודה של הסובייקט עם הסימפטום שלה, דרך איווי שיודע לעשות עם הסימפטום. בשונה ממיומנויות הקריאייטיב, דעת-עשות לא נקראת כדי לפתור בעיות בתהליך העבודה. אם כבר, זו דרך לעבוד עם ה"בעיה", עם הסימפטום, מבלי להעלים אותו, כאשר העבודה הזו לא עומדת בשום מקרה לשירות ההון, גם כאשר היא נושאת רווח לבעליה.

*

במשך שנים אני חולמת חלומות על חללים, על מרחבי מגורים, על בתים, על חדרי שינה. כאילו השאלה היכן אגור, מה החלל שיעטוף אותי (מה החלל שאותו אחורר?) מנקרת בי. למרות פירושים לאורך השנים, חלומות אלה נשארים סתומים בעיניי. זו לי הפעם הראשונה שבה אני מעלה בדעתי שאלה הם חלומות פוליטיים שבהם איני חולמת אלא על האפשרות לעבוד אחרת.

אל הצנועים בגאוותם

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם

וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן

אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אברהם בן-יצחק, (מתוך "אשרי הזורעים ולא יקצורו…")

אני חושבת שאחד הדברים שכרוכים בקבצנות הוא אובדן הבושה. הבושה היא סמן ל-dignity של הסובייקט – מה שאורית קמיר תרגמה פעם כ"כבוד סגולי". זהו תרגום מדויק בעיני מכיוון שהוא תופס את הסגוליות של הסובייקט, את הסינגולריות שלו, את ערכו שאיננו ניתן לכימות ולצמצום.

אני מבינה את מושג הבושה אצל לאקאן כשילוב בין תעוזה לבין צנעה ואי-שיתוף פעולה עם התרבות המתירנית על כל שלוחותיה הקוראות לנו להציג ולשווק את עצמנו, את גופנו ואת תוצרי העבודה שלנו לראווה או לפטפט את עצמנו לדעת בפומבי (למען יראו וייראו!) בלי לומר דבר: בלי לומר שום דבר הנוגע לנו ובנו, כלומר ללא קשר לכבוד הסגולי של כל אחד ואחת.

הפרקריאט (precariat), המעמד הפגיע, הוא חסר בושה במובן זה. סובייקט של הפריקריאט הוא מי שמוכן לעשות הכל, ממש הכל, כדי להשיג משרה בשכר זעום, ללא תנאים, ללא קביעות, ללא קמצוץ של תקן. הוא ישא דברי חנופה ולא את האמת שלו. הוא יוותר על האיווי שלו או ישעה אותו. אין זו האשמה שמופנית כלפיו – גם אם "פרקריאט" הוא, אני מעזה לומר, מצב נפשי לא פחות אם לא יותר מאשר מעמד או מצב כלכלי. האחריות לגורלו אמנם מוטלת עליו, אבל לא האשמה במצבו. ברור שהוא צודק. הוא מופקר לגורלו בידי כוחות פוליטיים גדולים ממנו, תאגידים, מנהלים, פקידים, קובעי מדיניות וסוכנים בכירים אחרים של שוק העבודה הקפיטליסטי. אבל האחריות בידיו.

האם עליו למות (כמו פרנסואה וואטל שעליו לאקאן מדבר בסמינר 17)? עליו לדבר את מה שאי אפשר לומר, עליו לומר כקול קורא במדבר גם כאשר איש אינו שומע.

עליו לשוות לפניו ארשת של שתיקה ממאירה ומתגלגלת ולעיניו מבט חודר כמבטה של מדוזה.

הצנוע בגאוותו יהיה מעין אמן צום, מעין ברטלבי, סימפטום שיהפוך למורסה חברתית ויקשור את החברה כולה מחדש כסינטום שלה, קשירה בלתי אפשרית מן הבלתי אפשרי.

"האומר הטוב בשיח הפסיכואנליטי" , הרצאתה של דפנה תמרין בפורום עוד – לאקאן, במסגרת סדרת ההרצאות השנתית "לומר טוב"

"בהפכי של השיח הפמיניסטי… יש אישה": יוטיוב של הרצאתה של אנה גלמן בסדרת ההרצאות של פורום עוד "לומר טוב" (עם תגובה שלי)

הזמנה לאירוע השקת ספרו של יצחק בנימיני, תיאולוגיה ביקורתית

שימו לב – על המעוניינים להירשם בקישורים הבאים:

להרשמה לקהל הרחב – 40 ש"ח >>
להרשמה לתלמידי וסגל התכנית לפסיכותרפיה >>

יוטיוב של הרצאתי בפורום עוד – לאקאן: "לומר טוב כהפכי לשיח של התקינות הפוליטית", 4.1.22, במסגרת סדרת ההרצאות השנתית של פורום עוד, לומר טוב (bien dire)

הזמנה להרצאתי: לומר טוב (bien dire) כהפכי לשיח של התקינות הפוליטית


פורום עוד – לאקאן מזמין להרצאה השנייה בסדרת ההרצאות השנתית "לומר טוב",
אירועים | lacan

לומר טוב כהפכי לשיח של התקינות הפוליטית


בשיח האדון של היום, מסמנים של אחרות, של שונות בולטת של סובייקטים, מוסדרים ברטוריקה נורמטיבית, משפטית ומדעית שנועדה להחליק את השונויות בגרון הרגיש של אלה המבקשים סדר חברתי מווסת ומאוזן. כך האחר "מתקבל" ו"משתלב" בחברה ההומוגנית, אבל מבלי שתיפתר כלל המועקה שנוכחותו מביאה, מבלי שייוצר מענה של ממש לנבדלותו הייחודית. השיח האנליטי, כהפכי לשיח האדון, יכול להציע מענה לסובייקט האובד תחת הזהות של הקבוצה, לסובייקט שהזדהותו איננה מלאה: לומר טוב (bien-dire) באופן שנוגע בכל אחד ואחת, באופן שיודע-לעשות עם היסוד המציק והבלתי פתיר של הסובייקט ולשאת אותו.


מרצה: ד"ר אורית יושינסקי טרופין, מרצה וחוקרת, חברת פורום עוד – לאקאן
מגיבה: אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאניאנית, חברת פורום עוד – לאקאן וחברת אקול של השדה הלאקאניאני הבינלאומי


ההרצאה תתקיים ביום שלישי, 4.1.22, בשעה 20, בזום.
קישור לזום יישלח לנרשמים.
להרשמה נא לפנות לאנה גלמן anaguelman@gmail.com

ואף על פי כן

בחודשים הקרובים אנו (בפורום "עוד" של השדה הלאקאניאני) מסיימות לקרוא את סמינר 17, "ההפכי של הפסיכואנליזה" וזה, בין השאר, מביא אותי לחשוב ולומר משהו על השיח האנליטי:

השיח האנליטי, באופן הפכי לשיחים האחרים, איננו מתקדם, אלא הוא כמו הממשי שחוזר תמיד לאותו המקום. המקום הזה הוא הראשית בבחינת החור בהוויה, כלומר סיבת האיווי, אובייקט a קטנה.

מה שמביא אותי להיזכר במשפט ידוע מתוך הסמינר שאומר שבכל מעבר משיח לשיח מופיע מומנטרית השיח האנליטי. במעבר משיח לשיח יש התקדמות מכיוון שכל שיח מנסה לעשות "טוב יותר" ביחס לקודמו. כך מתרחש שינוי פוליטי וכך מתקיימות מהפכות מדעיות: נחוץ שבר אפיסטמולוגי שיקדם את המדע, והמאבקים לצדק ולשינוי חברתי ופוליטי הכרחיים כדי להרחיב את מעגל הצדק ולהיטיב עוד ועוד עם מעגלים רחבים יותר ויותר של בני אדם, של בעלי חיים, של הסביבה האנושית והלא-אנושית. האם החיסון לקורונה למשל אינו כלול בניסיונות השינוי והשיפור, בניסיונות קרטזיאניים, קאנטיאניים ואחרים להניח בסוגריים את המבנים האפיסטמיים שקדמו להם ולפתוח דף חדש, מחשבה חדשה שמייצרת הוויה חסרה חדשה? (והאם אין זה מטבעו של האקט להוליד מחדש את הסובייקט?)

כמובן, טבעו של כל שינוי שאיננו רק מיטיב, אלא גם מייצר בעיות חדשות. וגם משום כך הסיבובים השיחיים הם אינסופיים, צדק מושלם לא יגיע (מוטב שהטוב המוחלט לא יגיע…) והאדם הוא בן-תמותה (מוטב שלא יחיה לעולם…), ואף על פי כן המדע נע ומתקדם.

אבל השיח האנליטי הוא מעבר לקידמה, הוא חוזר כאמור לאותו המקום, לראשית, שמאפשרת את התנועה השיחית. הוא מאפשר לאוטופיות הגדולות, הפוליטיות והמדעיות, להתממש ובה בעת להיכשל. כמו בשיר ששר אריק לביא, חייבים להמשיך ללכת, אף על פי כן נוע ננוע. האם יש bien dire (אומר טוב) מובהק יותר לשיח האנליטי (ואולי גם לפסיכואנליזה בכלל, לסובייקט וללא מודע) מאשר אותו אף-על-פי-כן?