מובחר

פתחו את השער, פתחוהו רחב

הבלוג "חסד רדיקלי" נפתח מחדש בוורדפרס ביוני 2015, לאחר מעבר מאכסניה אחרת ששימשה ביתו במשך שבעה חודשים. המעבר התקיים מסיבות טכניות – האכסניה הקודמת הייתה, אפעס, רעועה למדיי, ולאחר שהמארחים התעלמו משורה של בקשות לתיקון, תחינות לשיפור, איומים בסגירה ובצווי עיקול שהופנו אליהם לשווא, החלטתי להעביר את מיטלטליי (34 פוסטים במניין) לאכסניה נוחה יותר, בתקווה שזו תשמש לי בית נאמן, נגיש ונאה.

על תכניו של הבלוג ועל הכותבת ניתן לקרוא באודות.

וגם כאן: מה זה חסד רדיקלי?

מוזמנים ומוזמנות לשהות בצל קורתי,

אורית

מודעות פרסומת

לשחק באלוהים או להיות אלוהים: עוד תובנות מסיי פיי

לפעמים גם תוכן קל ופופולרי יכול להכיל אמיתות חשובות ואף נדירות. אני מדברת על עונה חדשה של הסדרה Agents of S.H.I.E.L.D שעליה כבר כתבתי כאן.

מדען מטורף שאיבד כל יושרה מוצא ספר אפל, מסית ומדיח, ספר שקורא את מחשבותיו (הלא מודעות?) של המומחה הקורא בו. הוא להוט להשתלט על הספר שיעניק לו כוח – מוטיב חוזר בסדרה, המרדף אחר כוח ששקול לרשע – הפעם זהו כוח ליצור חומר מאין. הוא משתלט על הספר, הורג את המדענים האחרים שעבדו איתו ושמצאו את הספר לפניו (ומשום כך היו שאפתנים ומטורפים לא פחות ממנו) ויוצר חומר, קרבון (פחם) מאין. הוא מתכוון להשמיד את לוס אנג'לס ולהקים במקומה עיר חדשה.

סוכני שילד מדברים על לבו, אומרים לו שהוא פוגע ביקרים לו, שהוא עומד לפגוע בחפים מפשע. אתה משחק את אלוהים, הם אומרים. מה שאתה עושה הוא לא מדע ולא בריאה, אלא גניבה. פלגיאט. אתה גונב כוח וידע של מישהו אחר או של משהו אחר. אתה לא יוצר דבר. אתה בור ואינך מבקש אלא להישאר בור. ומי שמך להחליט מי יחיה ומי ימות?

לשחק את אלוהים ולהיות אלוהים הם שני דברים שונים. לשחק את אלוהים הוא כאמור גניבה, עושק ורצח. להיות אלוהים הוא משהו אחר.

מהו ההבדל בין לשחק את אלוהים ולהיות אלוהים? המדענים של שילד מגלים שהכתוב בספר ה"מסוכן" הוא לא איזה מסתורין נעלם; הוא כבר חקוק במדע או בידע על\של העולם, גם אם הידע הזה עדיין לא נודע או לא מודע. אין סקס – סליחה, אין מדע אחר. אין מופלא לבד מן המופלא שכאן שעדיין סתום ואולי ישאר כך תמיד. אלה הן הנוסחאות הבלתי אפשריות, המטריפות, של הממשי. בממשי אין כל חדש, גם לא במדע. הכל כבר כתוב וחתום. צריך, אולי, רק להיזכר בדברים, כמו ב"מנון" של אפלטון… ולפעמים הדברים חתומים לנצח במכוות האש של המלאך והס מלומר דבר, הם בלתי מתקבלים על הדעת ולא ניתנים לחשיבה. הגילוי המדעי הוא גילוי של הסיבה, והסיבה היא תמיד כבר כאן, ממש כאן, במרחק נגיעה, אלא שאי אפשר לומר אותה, או לפחות לומר את כולה, ולומר את כולה, אפילו בנוסחאות, יכול להיות מבעית ואף לשבש את הדעת.

באופן מרתק, הפרק שבו עסקינן מתייחס לז'אנר עצמו, מדע בדיוני. לאקאן טען שלאמת יש צורה של בדיה, ואחת הסיבות לכך היא שלא הכל ניתן להיאמר ולהיאמד. האמת נעצרת בחצי הדרך אל הידע. לכן כל מדע שמכבד את עצמו הוא מדע בדיוני. הוא חוקר במופלא ממנו, שאין פירושו אלא שהוא חוקר את עצמו, את מה שטרם נחקר בו, יוצר את ראשיתו ומסמן את גבולותיו.

מדע שהוא אכן מדע, ולא מה שידוע בימינו כמניפולציה טכנולוגית, לא שואף בהכרח לכבוש עוד חלקה בממשי ולהפוך את האחרון לבעל מובן, אלא הוא מדע של הממשי. הוא בא מן הממשי כאקט של ראשית, של גילוי שעוד לא ידע שהוא כזה, והוא שב אל הממשי בידיעה שהוא, כמו אכילס, לעולם לא ישיג את הצב הזה שעל גבו נישא היקום.

להיות אלוהים פירושו לדעת שאין מדע אחר, שהפרה-אונטולוגיה איננה אלא אתיקה, האתיקה של הממשי, שהמופלא איננו טרסנצנדנטי, או אולי מוטב, שהטרנסצנדנטי הוא אימננטי, הוא חלק מן ההוויה, אקסטימית שכמותה. ורק מכאן, חסרים וצופני ידע גם יחד, אפשר להתחיל לברוא, ליצור, לעשות אקט. להיות אלוהים הוא לרצות לדעת משהו על הסיבה הזו – לא למצוא אותה במדריך למשתמש או בספר מוזר ושטני, אלא לחקור את הדברים בדרך הקשה, המפרכת, של ניסוי וטעיה ועוד תעיה, של לעיסת העיפרון ומריטת השיערות ושל חדוות הגילוי והעונג של ההיבור.

הדרמה האדיפלית של הנהיגה

"לא חשוב מה הוא עושה; חשוב מה את עושה ביחס אליו." אבי, מורה לנהיגה.

בפרפרזה על סלין, אפשר להיות בתולה בנהיגה במכונית, כמו שאפשר להיות בתולה בתאווה המינית. את רשיון הנהיגה הוצאתי בשלב מאוחר למדי בחיי, כשנה לפני הולדת בתי הבכורה, שהיא בת שמונה כיום. למדתי נהיגה אצל אבי (במלעיל), שאינני זוכרת את שם משפחתו, כשהתגוררתי בירושלים. יש משהו בישיבה במכונית בשיעורי נהיגה שמזכיר (לי) את הקליניקה, כך ששיעורי הנהיגה, בתנאי שהמורה מקצועי ואתי, הם מעין אנליזה.

אנשים מתנהגים בכביש לא בהכרח כפי שהם מתנהגים ב"חיים", בשדות אחרים של פעילות, ב- Umwelt שלהם, אלא כפי שהיו מתנהגים אילו היו באנליזה. אני כותבת זאת מכיוון שעד שלא אחזתי בהגה, לא ידעתי, למשל, שאני יודעת לקלל ביידיש. אבי (במלרע) עליו השלום נהג לקלל ביידיש, אבל אך ורק כאשר עלה על הכביש: "שוואנץ!" הוא היה מפטיר לעבר נהג שנסע לאט, ו"איזה שְמָגֶג" כלפי זה שעקף אותו מימין. שעה שאחזתי בהגה לראשונה, אלה היו הגידופים שפלטתי מפי כשנהג אחר דחק בי לנסוע מהר יותר או נסע בעצמו לאט מדי לטעמי. אכן, "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי", ניגונים, מזמורים שכוחים ותווים אונאריים, מילות גנאי ביידיש נטמעו בי על ידי אבי ונפלטו ממני באותו הקשר בדיוק שבו נשתלו.

"מה הוא עושה??!!" הייתי צועקת על נהג שלא שמע אותי כלל מבעד לחלון הסגור של הסקודה של אבי (במלעיל). בשלב כלשהו אבי התערב ואמר כך – "לא חשוב מה הוא עושה; חשוב מה את עושה ביחס אליו." התערבות שהיה לה, בדיעבד, ערך של אומֵר (dire, saying). משהו הוכרע שם, נפל דבר. מה שנפל היה ככל הנראה התענגות, ליטרת בשר, העונג שבהטחת האשמה על האחר המתענג, ועוד ביידיש, שבה הכל נשמע יותר טוב.

האם אפשר להקביל את הנהג האחר ללא מודע ואותי, הנהגת, לסובייקט?  – אני שואלת בעקבות קריאה בסמינר 15, על האקט האנליטי, ולימוד קבוצתי של הסמינר. אלמלא הייתי לומדת כיצד לנהוג, ואלמלא התערבותו של אבי, הייתי נשארת עם הקללות של אבי, עם הרוגז, שככל שהוא מהובר במסמנים של שפת אם-אב נשכחת, לא הייתי לומדת ממנו דבר, לא הייתי יודעת לנהוג \ להתנהג \ לחיות. הנהג האחר, הלא מודע, היה מוסיף להתענג עלי. אבל "מה שאני עושה ביחס אליו", קרי ביחס לאחר, ללא מודע, זהו אקט: אקט שממנו אפשר להתחיל לנהוג ולהתנהג, כלומר לחיות. אני עדיין מקללת בכביש, ביידיש, גם לזכר אבי, משועשעת מעט; נהגים אחרים ממשיכים לעצבן אותי, לפעמים, אבל היום אני יודעת על זה משהו, ועל פי רוב, יודעת לעשות.

תהנו מהשיר: שתלתם ניגונים בי

 

מדע והלא מודע

חילופי דברים עם אנליטיקאי מסוים (כריסטיאן דובווי סנטיני) וקריאה בסמינר 16 של לאקאן (מן האחר לאחר) חידדו אצלי את התפיסה על מהו מדע, או מה מדע צריך להיות.

בסמינר זה לאקאן מבקר את שיח האוניברסיטה שהופך את הידע לסחורה, לידע שניתן לקנות, שעובר לסוחר. הסטודנט מקבל תשורה על הידע שרכש בצורת תעודה, ציון או פרס. הסטודנט מספק סחורה מסוימת – הוא "לומד"; האוניברסיטה מספקת סחורה משלה – היא "מקנה" (שוב מלשון קניה או קניין, או "מנחילה" מלשון נחלה) ידע, כך שלסטודנט "יש" ידע שהוא רכש. כל זה, טוען לאקאן, שונה מן הידע שהסובייקט – האנליזנד מקבל באנליזה: ידע אודות עצמו, שאותו הוא משיג ב"מתודה" אחרת של פרשנות, מתודה שאינה הרמנויטית, אלא מכוונת ל"אות" של האנליזנד, למילה או להצהרה המצומצמת שלא נמצאת עוד אך ורק בשדה של האחר, אלא שהסובייקט עומד מאחוריה כסובייקט של האומר (sujet de l'énonciation), ולא רק הוגה אותה כסובייקט הדקדוקי (sujet de l'énoncé).

אם נעשה זיהוי בין שיח האוניברסיטה לשיח של המדע, הרי שהזיהוי הזה איננו מדויק. להציג את השיח המדעי כשיח שבו ה"מומחה" מחזיק בידע שהוא כוח, ידע שהסובייקט סר למרותו כי ה"מומחה" פועל כאדון תחת כובע ה"מומחה", יש כאן הוצאת דיבה של השיח המדעי. ייתכן שכך ה"מדע" עובר בפילטרים של התקשורת ושל ערוצי שיווק ומנגנונים אידיאולוגיים אחרים: "זה מדעי!" ולכן זה נכון והכרחי. אבל המחקר המדעי רחוק מן המנגנונים הללו, גם אם הוא כפוף להם, אני מודה, בחלקו – בתקצוב, ביוקרה, בפוליטיקה שהופכת "נושאים" או "תחומים" מסוימים למאותרגים או לחילופין לפחותי ערך.

מדע, עבורי ועבור מכריי העוסקים במלאכה, הוא תוצאה של איווי והליכה בדרכו של האיווי. השיח המדעי הוא שיח "היסטרי" – הוא חוקר ושואל ומבקר ולא מקבל דבר כמובן מאליו. זהו שיח שבו החוקרת נכשלת, ואז נכשלת שוב, "טוב יותר", כמאמר בקט. שגיאות, טעויות ופליטות קולמוס, ניסוי ותעיה, שברים אפיסטמולוגיים ואונטולוגיים, עד שצצה איזו אמת שגם היא פרדיגמטית, שגם היא תחכה להתפרק ולהיבנות מחדש בשבר האפיסטמולוגי הבא. מדע הוא בעיקר עבודת נמלים קשה, אפורה ולא מתגמלת. אני בדרך כלל לא אוהבת "להלביש" את כתבי היד שלי לפי הדרישות הקטנוניות של כתבי עת, ולעתים קרובות, קריאת מאמרים שכתבו אחרים על אותו טקסט ספרותי הופכת אותי לחסרת סבלנות. אבל אני מתאמנת: בהקשבה לאחרים, בהבעת עניין במחשבותיהם והשגותיהם, ולעתים קרובות מתוך שלא לשמה אני באה לשמה ו"התאבון בא עם האוכל" (במלעיל ובמלרע). מדע ומתודות מדעיות של ממש מכוונות לשיח שהוא מעין שיח אנליטי: במדע הסובייקט פוגשת שוב את הלא מודע. מתחולל מאבק כגון זה של יעקב והמלאך: לאתגר את החשיבה הוא לאתגר איזו דרגת אפס שלה, כי מה שאני חושבת איננו פטפוט או מחשבות גרידא, אלא הוא בנפשי. יש בדברי אלה איזו ביקורת, אבל ביקורת שממשיכה את דבריו של לאקאן "אני קיים היכן שאינני חושב." אני, אם כן, קיימת בדיוק במקום שבו החשיבה מתחילה.

בשולי המערבולת של הסמלי

א. בימים אלה, או לאורך עונת הרחצה, נפוץ במחוזות האינטרנט השונים מידע בדבר היחלצות ממערבולות ומבורות בים. ההמלצה הכללית היא לא לשחות נגד הזרם ולנוע הצידה לעבר מים רדודים; להתנגד לנטיה הטבעית לנוע קדימה לכיוון החוף. אלו הן עובדות חשובות הידועות עוד מן המאה ה-19, כאשר אדגר אלן פו פרסם את סיפורו "ירידה למאלסטרום" (A Descent into the maelström, 1841), שבו מתאר המספר כיצד ניצל מאחת המערבולות החזקות בעולם, המאלסטרום באזור איי לופוטן שבנורווגיה.

maelstrom

ב. אני קוראת לא מעט מכתביו של ז'יז'ק ולא תמיד זוכרת היכן קראתי את מה שקראתי. ז'יז'ק משווה את שולי המערבולת לסדר הסמלי ואת הצלילה לתהום הקורעת לגזרים – לממשי. הוא משתמש בסיפור של פו כמשל לאפשרות לחיות (ולהתנגד) בעידן הקפיטליזם המאוחר. התנגדות ישירה לסדר הקיים תוביל אותנו היישר אל לב התהום. לעומת זאת, אם לא נשחה "כנגד הזרם", אלא נתפוס איזה חפץ עגול וננוע עמו בשולי המערבולת, ייתכן שלבסוף ניפלט ממנה (אם כי כרגע נראה שתנועה בשולי המערבולת כמוה כהליכה בטבעת מואביוס). בקצרה, ז'יז'ק מציע לחיות בשולי המערבולת של הסמלי, באופן "פסיבי-אגרסיבי" החותר "מבפנים" תחת הסמלי.

ג. אני חושבת לאחרונה על צורות התנגדות (ואפשרות לחיות) פמיניסטיות מתוך המחשבה הפרוידיאנית-לאקאניאנית. זה הוביל אותי לקרוא את ספרה של אליזבת' גרוס, Lacan: A Feminist Introductionהגדרת הפמיניזם ומטרתו (בעיניי) – תנועה חברתית-פוליטית שמצביעה על עוולות חברתיות, פוליטיות, כלכליות ותרבותיות שנעשות לקבוצות וליחידים שהם בבחינת exceptions, ומבקשת לשנות את הסדר החברתי (והפוליטי, והתרבותי והכלכלי), כך שקבוצות אלה לא יודרו וקיומן במרחב יעבור "נורמליזציה" גם אם ישמרו על ייחודן – הגדרה זו סותרת בחלקה את התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ולאקאן. היא סותרת את המטאפיזיקה שעליה מושתתת התיאוריה הפסיכואנליטית, מטאפיזיקה שלפיה ישנה זהות בין "מין" ל"מגדר" (כן, אני יודעת שאלה הגדרות לא פשוטות, אבל לא אכנס לזה כעת), וזהות זו גוזרת שלגבר "יש" – אנטומית, ביולוגית (כלומר פין) ומכאן, באמצעות היקש מוזר, גם חברתית ותרבותית (כלומר פאלוס), ולאישה "אין". כך פרויד, והגם שלאקאן מצליח להבר מחדש כמה מושגים, הוא נשאר בתחומי מטאפיזיקה זו. לא אכנס כעת גם לבעיה שעל פי הפסיכואנליזה, ישנם רק שני מינים או שני מגדרים, ומכאן רק שתי צורות של סקסואציה ומכאן שתי לוגיקות.

לאקאן ניתק כביכול את התרבותי מן הביולוגי, אבל ההתפתלות הלאקאניאנית שהפאלוס הוא מסמן "נייטרלי" כביכול, שהגבר והאישה כאחת כפופים לו, שגם הגבר (ולא "רק") האישה "מסורסים", רק מחמירה את המצב. לקחת מסמן שמסמן את החסר, את הניתוק של הסובייקט מן הממשי וכניסתו לסדר הסמלי, ולקרוא לו "פאלוס" זהו גלגול עיניים שמכפיף את האישה  – והפעם גם את הגבר – למה שכבר כונה (על ידי דרידה ואיריגריי) פאלוגוצנטריזם, משאיר את הסדר הפטריארכלי על כנו ומחזק אותו.

ויחד עם זאת, השפה מבוססת על החסר, כך שאפשר לחשוב, כפי שנאמר לי מפי לאקאניאנים מסוימים, שלאקאן הוא בעצם פמיניסט, מכיוון שההוויה היא ביסודה "נשית", כלומר "מסורסת" וחסרה מיסודה. אולם המטאפיזיקה של החליפין שעליה מושתתים השפה, הציוויליזציה וטאבו העריות, מטאפיזיקה שפרויד מתאר ב"טוטם וטאבו" ובמסות על המיניות ועוד, ושאותה לאקאן מקבל, מתארת אובייקט מסוים של חליפין – אישה, בעל חיים – שמוחלף במשא ומתן בין-גברי, ב"קהילת האחים".

ה"פמיניזם" של לאקאן, הניסיון לכוון לכך שההוויה החסרה של הסובייקט היא הוויה "נשית", מקבלת את הנחות היסוד של פרויד, ורק מבקשת לנכס אותן מחדש, לעשות להן ריקליימינג, במובן זה שההוויה החסרה, ה"נשית," היא כעת ה"רצוי", ה"טוב", ה"אתי", "ברירת המחדל" או ההגדרה האולטימטיבית של לאקאן ל"סובייקט". אבל זהו ניכוס מחדש או ריקליימינג שמפספס לחלוטין את מטרת הפמיניזם. מטרת הפמיניזם איננה ליצור שוביניזם חדש שבו "ההוויה הנשית" מועלית על נס, אלא לשנות את הקואורדינטות המבססות את הסמלי ולנתק את הקשר בין "חסר" לבין "נשיות". לאקאן מודה בכך שאין "הוויה נשית"; יש רק "אישה", ובכל זאת קושר "אישה" ל"חסר", אבל בה בעת להיעדר חסר – האישה איננה כפופה לפאלוס כפי שכפוף לו הגבר. היא כפופה לו "פחות", "לא כולה". אם כן, לאישה חסר החסר והיא מתענגת יותר או "אחרת"; "יש לה". שוב הסתבכויות אינסופיות במטאפיזיקה פרמנידית.

כשלאקאן מדבר על ההוויה הסינגולרית של הסובייקט או על הסינטום נוצרת, בעיניי, נקודת חיבור עמוקה בין התיאוריה הפסיכואנליטית שלו לפמיניזם ולמטרותיו (אני מקווה להרחיב על כך בפוסט הבא, שיוקדש למושג "חסד רדיקלי" של אודי אלוני). אבל איכשהו גם כאן לאקאן מפספס עם הניאולוגיזם שלו לסנט-הום – saint-homme, שהוא שוב גבר, איש חסיד או קדוש.

השאלה שלי היא איך להמשיך מכאן, כשאני מודרת, בזהות הפרטיקולרית שלי ובנראות החברתית שלי כאישה, מן השפה, ובשעה שכל מה שנשאר לי הוא ה-lalangue, מעין דיבור פרה-סמלי או פוסט-סמלי. איך משנות את המשלב הסמלי והאם עושות זאת "מבפנים" או "מבחוץ"? איך עושות זאת מבלי לצנוח לממשי – או מבלי לאפשר למטאפיזיקה הפסיכואנליטית להצניח ולחבר אותנו הנשים אל ליבת הוורטקס הממשית? ואיך עושות זאת מלב הוורטקס של המחשבה הפסיכואנליטית?

אולי הדרך לשנות היא להיות בשולי המערבולת של הסמלי, לשנות את השפה ואת השיח (במובנים פוקויאניים ולאקאניאניים גם יחד), להמציא ניאולוגיזמים ולעשות ריקליימינג למושגים, להשתמש באירוניה ולעשות ספיצ'אקטס חתרניים, ולהניח לכל מי שעדיין מתעקש לאחוז בפאלוס, במסמן שמכונה "פאלוס", או, בדומה לאחיו של המספר אצל פו, שאוחז בחפץ כגון זה, להתגלגל לתהום.

על "מבוא לתולדות האנטי-פילוסופיה" מאת ארטיסאנו קר

מצאתי אותו זרוק במכירה מוזלת של ספרים שספריית האוניברסיטה מבקשת להיפטר מהם. הוא מאובק ומרופט ויש לו ריח של ספר ישן שלא נשמר בתנאים מיטיבים, ריח לח.

גיגלתי אותו כשחזרתי הביתה וכצפוי, לא מצאתי כלום. אני חושדת ששם המחבר (Kerr) בדוי. אולי הוא בכלל מחברת. החשד הזה מתחזק ככל שהקריאה מתקדמת. שם המתרגם או המתרגמת: א. שיר, גם לא אומר לי דבר.

אספתי אותו מכיוון שהכותרת, כמובן, סקרנה אותי: האם קר יעשה להגל (מבוא לתולדות הפילוסופיה) את מה שסלוטרדייק עשה לקאנט? את מה שדלז וגוואטרי עשו לפרויד? את מה שג'ויס עשה לאודיסאה (בין היתר)? את מה שליטל (נוטות החסד) עשה לנוטות החסד של אייסכילוס (בין השאר)? וכו'.

הוא לא כתוב באופן רציף, אלא כפרגמנטים, אנקדוטות, מעשיות תלושות. גם זה קצת צפוי ואפילו לא חדש (ניטשה, שלגל, בנימין, טו ניים א פיו). כמה מהפרגמנטים כוללים מעין קליימקס, אבל כזה שהוא טאוטולוגי ושמשיב את הקוראת לנקודת ההתחלה; חלקם סתומים וחלקם כמעט אבסורדיים: הקונטינגנטי הופך להכרחי, וההכרחי – לקונטינגנטי, אבל אולי יש לצפות לכך מחוברת שמתקראת "מבוא לתולדות האנטי-פילוסופיה."

הכותרת עצמה מעוררת מחשבה: האם כל הפילוסופים הגדולים לא היו, במידת מה, אנטי-פילוסופים, לפחות ביחס לקודמיהם? לאקאן טען שהוא אנטי-פילוסוף; האם זה לא מה שהופך אותו בדיוק לפילוסוף, הפילוסוף שהניח את הלא מודע והצביע על הממשי, על אובייקט a קטנה ועל ההתענגות? נטל משפינוזה (את האיווי \ התשוקה) ומהגל וחתר תחת דיקרט עם שהוא לא נפרד לחלוטין מן הקאנון הפילוסופי ואפילו מאשר אותו, בסופו של דבר? ברור, לאקאן כיוון את דבריו לפרקטיקה ולעוסקים באנליזה, אבל מי מבין הפילוסופים הגדולים באמת לא סבר שהפילוסופיה היא תבונה מעשית, דרך חיים, ושלא ניתן ללמוד אלא דרך הגוף והמכאוב, הפצע והאובדן, ושהשעמום שמשרה עליך קאנט ושמוביל לבהיה בחלון הוא מבוא להארות ולאפיפניות בלתי צפויות שמגלות לך באחת משהו על עצמך? היו שסברו גם שאת הדרך הזו לא תוכלי לעשות לבדך משום שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ולכן בחרו בדרך הדיאלוג והשיח עם האחר, קטן או גדול (אפלטון, בובר, לוינס).

גם ספרון זה מעמיד במרכזו שניים: הורסיו ולאונטיוס. הורסיו הוא ה"טוב", ה"אתי", זה שלא מדבר גבוהה גבוהה, אלא "חי" את הפילוסופיה שלו, מעין סוקרטס או דיוגנס. בדומה להם, הורסיו הוא סובייקט "רע", חתרני, בז לסדר הקיים. לאונטיוס, לעומתו, הוא סוג של גביר, אולי מעין פילוסוף חצר, מתהדר בנוצות של קמוט מצח, בעוד שלא אכפת לו אלא מן הדימוי שלו בעיני אחרים. הורסיו מחלק מדי פעם ללאונטיוס מעין בעיטות מילוליות של מורה זן, אבל לאונטיוס הוא חסר תקנה.

יחד עם זאת, לאורך הקריאה המחבר לא חוסך שבטו מהורסיו, אבל באירוניה דקה שמובחנת רק בקושי. והרי כמה דוגמאות:

 "ניגש לאונטיוס להורסיו ואמר לו: 'הטרגדיה היא שהתחלת לדבר, הפארסה היא שאינך מפסיק.' השיב לו הורסיו: 'הטרגדיה היא שדיברת, הפארסה – ששוררת'" (פרגמנט ה').

 "שעה שהתבונן לאונטיוס בבני עמו הנמקים והולכים במגפה, אמר 'אינני יודע די על הסבל האנושי.' הביט בו הורסיו והפטיר: 'לעולם לא תלמד'" (פרגמנט י').

"לאונטיוס קבע את משכנו בבית מידות, ואילו הורסיו זה עשה כמעשה דיוגנס, ואף למעלה מזה: בעוד שהכלבי שכן בחבית, הלך הורסיו והצטופף בנבלת חמור. היתה צחנתו הולכת לפניו ומזהירה את הבריות מפניו" (פרגמנט ח').

"כשמבקשי נפשו של לאונטיוס רדפו אחריו להורגו, נמלט לאונטיוס לאורוות הקיסר. פגעו המרצחים בהורסיו ושאלוהו לאן ברח מרעו. הורסיו, שמימיו לא בא דבר שקר אל פיו, ענה ואמר 'לאורוות הקיסר'. אולם לאונטיוס כבר נמלט משם ושב בחשאי לביתו. כך ניצלו חייו של לאונטיוס הודות לאמירת האמת של מרעו" (פרגמנט כ"ב).

אבל דמותו של הורסיו מושחרת לבסוף לחלוטין בסיפור מעשה מפתיע. לשניים מצטרף שלישי, או בעצם שלישית.

"הורסיו, יפה נפש זה, היה נשוי לאישה שאיתה הוליד בנות ובנים, ונטשם כדי לחיות בסיגופי חוכמה באוהלה של נבלת החמור. אשתו, ארטיסיה, או ארטימיסיה (הסופרים חלוקים באשר לשמה), נאלצה לחזר אחרי הפתחים, ולבסוף לדור עם בניה ובנותיה ב'בית המזל', הידוע גם בשם 'קאזינו.' ארטיסיה, או ארטימיסיה קיבלה שם את פניהם של בחורים וגברים שעשו את גופה הפקר. יהודיה שחורה ופיסחת היתה, ונידחת עד כדי כך שלא נותרו לנו כיום אלא חלקי שמועות באשר להיותה, וגם היותה אולי אינו אלא סיפור מעשה. מספרים כי ברגלה האחת ובגופה שהצורה ניטלה ממנו, דמתה לבוכייר שחוטיו מדובללים.
ארטיסיה, או ארטימיסיה, סיפרה לאחיותיה על מעלליו של הורסיו המצטנע, שסגולותיו הטובות היו ידועות לכל, והן, האחיות הנידחות והאומללות, חיבקוה ועודדוה והרעיפו איחולים לבביים על ראש בעלה.
אמרה להן ארטיסיה (ארטימיסיה): 'עלינו לעשות מעשה.' 'ומה נעשה?' שאלו, 'האם נמשחך לגבירתנו?' 'לא ולא', ענתה. 'עלינו לקרוא בספריהם של הורסיו ושל ידידיו, לקרוא ולהפוך בהם, עד שיעלה בידינו להעלות מן האוב את החוכמה שקנו אלה מאיתנו. או אז, עלינו לכתוב ספרים הרבה, שבהם נמלא את הרווחים שהשאירו אלה שלא השאירו לנו כל רווח.' 'והלחם?' שאלו. 'את לחם הנייר נגלגל בפינו והוא יערב לחיכנו.' שתקו הנשים ושבו אישה לגורלה." 

בולט לעין הדמיון בין ארטיסיה או ארטימיסיה לבין שמו של המחבר, ארטיסאנו, אבל אולי זה מקרי. גם לא ברור לי לחלוטין האם המחבר תומך בפמיניזם או לא. לא ברור לי אם מדובר במתחזה (בלשון זכר) או במתחזה (בלשון נקבה), או שאני חושדת בכשרים (או בכשרות), ועוד לא החלטתי אם ספרו של קר הוא פרודיה פרועה או גרועה או שמדובר בטקסט רציני וביקורתי. הטקסט מצהיר שמדובר ב"מבוא לתולדות", ונראה שמתחייב מכך שהדמויות יהיו דמויות היסטוריות. ובכן, לא ידוע לי על פילוסוף קדום בשם הורסיו, ולאונטיוס הוא דמות מעניינת ב"מדינה" של אפלטון, אבל אינני בטוחה שהיא אמיתית: מסופר עליו שהוא הולך בדרך ונתקל בגופות של מתים. הוא משתוקק להתבונן בגופות, אבל גם מתחבט ומבקש להימנע מכך. דחייה ותאווה משמשות בו בערבוביה, ולבסוף סקרנותו ותאוותו גוברות עליו והוא מזין את עיניו במתים, אבל גם כועס על עצמו שעשה זאת. זהו תיאור מאלף של סובייקט שלא יכול שלא להיכנע להתענגות, עם כל רגשות האשמה שכרוכים בכך. הוא מזכיר לי את איש העכברושים של פרויד ודברים שכתב ז'יז'ק בהקשר זה.   על ארטימיסיה או ארטיסיה זו שהמחבר מספר עליה גם לא מצאתי דבר, אבל זה כבר סביר יותר משום שממילא היא נדחקה מן ההיסטוריה של המנצחים, עד שלא נודע כי באה אל קרבנה.

בסיכומו של דבר, ספרו של קר הותיר אותי מבולבלת, אבל בכך אולי השיג את מטרתו.

 

מדוע המנהיגים שלנו נלעגים (ובכל זאת, אנו מוסיפים לבחור בהם)?

   א) בזכות הערה מכוננת של מגיב מסתורי בשם רז בפוסט שכולו התלהבות ראשונית מנושא המחקר החדש שלי (holocaust perpetrator fiction), גיליתי שני טקסטים מרתקים של אדם קוצקו (Kotsko), שעד לא מכבר היה מוכר לי כמי שתרגם את אגמבן לאנגלית. קוצקו הצעיר הספיק לכתוב גם כמה ספרים על תיאולוגיה פוליטית וספר על התיאולוגיה של ז'יז'ק, והוא מתחזק בלוג מעולה ומומלץ בוורדפרס, המשותף לו ולכותבים נוספים (קישור: An und für sich).

הטקסטים המדוברים שקראתי  – Awkwardness ו- Why We Love Sociopaths: A Guide to Late Capitalist Television הם הראשונים בטרילוגיה שחלקה השלישי נקרא Creepiness. שלושת הטקסטים הם מסות קצרות יחסית שעוסקות במבוכות, בפנטזיות ובפרוורסיות של זמננו באופן נגיש במיוחד. על אף שהוא לא מוסר קרדיט ישיר במסות אלה, ברור לי שקוצקו מושפע מאוד מאגמבן, מלאקאן ומז'יז'ק. הדבר ניכר בניתוח שלו את החברה בת זמננו כשרויה במבוכה (awkwardness), מצב שניתן לתרגמו, פחות או יותר, ללאקאניאנית, כפיחות בשם-האב או כירידת קרנה של הפונקציה הסמלית. או לחילופין, כמעבר משיח האדון לשיח הקפיטליסטי.

לדברי קוצקו, מבוכה היא מצב שבו נורמות חברתיות נוכחות, אבל סובייקטים מתקשים לציית להן או אף לדעת בבירור מה הן. הוא מבדיל בין "מבוכה יומיומית," שהיא הפרה של נורמה ברורה וידועה על ידי סובייקט מסויים; "מבוכה תרבותית," שהיא המצב הכללי של חוסר היכולת לאכוף נורמה קיימת ו"מבוכה רדיקלית," שהיא מצב קיצוני שבו סובייקטים נתקלים בהיעדר מוחלט של נורמה.

איך אפשר להתגבר על מבוכות אלה? קוצקו בוחן התמודדויות שונות דרך סדרות וסיטקומים פופולאריים כגון "The Office" בגרסתו הבריטית ובזו האמריקאית ( – בניתוח שסייע לי מאוד להבין ולהסביר את תראו מי חזר של טימור ורמש, שמושפע מאוד מהגרסה הגרמנית ל"המשרד" – "שטרומברג" Stromberg והפרודיות הגרמניות שנעשו על הסדרה), ו-"Curb Your Enthusiasm", ומסקנתו היא שעלינו "להנות מן המבוכות שלנו", במשקל ספרו של ז'יז'ק, "תהנו מהסימפטומים". קוצקו מציע לשנות את נקודת המבט לנוכח מצבים של מבוכה וללמוד לחיות עם אי הידיעה בנוגע למעשה הנורמטיבי ה"נכון". במלים אחרות, לדעת לחיות עם החסר, עם היעדר הקונסיסטנטיות של הסדר הסמלי והחברתי, עם חוסר היכולת לדעת מה עושים וכיצד פועלים, או עם ההנחה שהאחר הגדול, כביכול, לא קומפטנטי מספיק ולא מסוגל לאכוף את הסדר החברתי.

לעומת רובנו, סובייקטים נבוכים במבנה נוירוטי, ישנם מי שאינם נבוכים, מי שהיעדר נורמות ברורות לא רק שלא מרתיע אותם, אלא אף מדרבן אותם לנצל את הפרצות הנורמטיביות ולהרוויח על חשבונם של אחרים. אלה הם ה"סוציופתים", על פי הגדרתו של קוצקו, שלא נצמד ל-DSM, בספרו על הפנטזיה של הסוציופת בקפיטליזם המאוחר. תקופתנו איננה רק תקופה של מבוכה, אלא גם של אי-צדק, של עוול פוליטי, מוסרי וחברתי, של אי-שוויון כלכלי ושל מעין דרוויניזם חברתי. הסוציופת משתלב היטב במצב זה ודואג להרוויח ממנו את המיטב עבורו או עבור המטרות שבהן הוא מאמין. אך בין אם הוא שובר נורמות וחוקים, משחק לידיהם או מנצל אותם או את היעדרם לטובתו, הסוציופת נושא עיניו תמיד לאחר הגדול ומחפש את האישור של "המערכת", של הסדר הסמלי והחברתי. הסוציופת הוא לא מהפכן – גם אם תכונות מסוימות שלו יכולות להתגלות אצל מהפכן או אצל קדוש \ חסיד, למשל דבקותו במטרה וההתעלמות מנורמות מקובלות. הוא לא מהפכן ולא חסיד משום שהוא לא אתי: מה שמניע אותו הוא לא אובייקט סיבת האיווי אלא ריק, חלל ללא חור, ולכן הוא מחפש לבסוף את האישור של האחר הגדול הסותם כל מבוכה.

ב) בעקבות שני טקסטים אלה של קוצקו, חשבתי על הכלאה בין הנבוך\המביך לבין הסוציופת, מעין סוציופת-מביך (awkward sociopath). זוהי דמות נלעגת, מצד אחד, טיפוס אקסצנטרי שהתנהגותו מביכה, במובן של "מבוכה יומיומית" אצל קוצקו (היזכרו בדיויד ברנט מ"המשרד"), ומצד שני, האקסצנטריות שלו נקשרת לסוציופתיה: לא זו בלבד שהוא מביך אחרים (ואולי גם מובך בעצמו), אלא שההבכה הזו היא תוקפנית, מעליבה, מדירה, ובמילה אחת, סוציופתית. שני הקצוות הללו מזינים זה את זה: נלעגותו של הסוציופת-המביך משרתת את הסוציופתיות שלו, למשל בכך שלא לוקחים אותו ברצינות, כך שהוא יכול להמשיך להביך אחרים ולפגוע בהם באין מפריע. בד בבד, הסוציופתיות שלו כל כך בלתי מתקבלת על הדעת, כל כך לא רציונלית ולא מקובלת נורמטיבית ואתית, שהיא מביכה ומגוחכת.

האם הסוציופת-המביך לא מזכיר לפחות חלק ממנהיגי מדינות העולם כיום? האם לפחות חלקם לא מצטיירים כליצנים המובילים אותנו אל דמדומיו של עידן השוקע בלהבות? טראמפ, נתניהו, ארדואן, פוטין ואחרים: דומה שאנו עסוקים יותר במנהגיהם המגוחכים מאשר במדיניותם ההרסנית: צבע השיער של נתניהו, אמירותיו ההיסטריות, יחסיו עם אשתו; התבטאויותיו הסקסיסטיות של טראמפ וזעמו על הסאטיריקנים ועל כל מי שמעז ללגלג עליו, או שאולי המנהגים המגוחכים הם חלק בלתי נפרד מן המדיניות ההרסנית, חלק משלים והכרחי. לפעמים אנו תוהים, אולי, אם המנהיגים הללו כל כך מנותקים, נאיביים באופן מטופש וחסרי מודעות עצמית שאינם מבינים עד כמה דבריהם ומעשיהם אינם מתקבלים על הדעת. אבל בל נטעה – הם אכן מנותקים, נאיביים באופן מטופש וחסרי מודעות עצמית, ויחד עם זאת, הם יודעים היטב את אשר הם עושים, ובכל זאת, הם עושים זאת. עליהם להופיע כך כי רק במסכת הליצן התמים, דבריהם הציניים יכולים להחליק בגרון, איכשהו. המהומה שהם מחוללים משאירה אותם בתודעה: בעידן הקפיטליסטי זוהי התעמולה היעילה ביותר, לשמש אובייקט של התענגות עבור אחרים.

ג) אבל אם זה מה שאנו חושבים על המנהיגים שלנו, מדוע אנו בוחרים בהם, לעתים שוב ושוב? כשקוצקו מדבר על הסוציופת הוא מדבר בעיקר על דמות פנטזמטית, דמות שעל אף האנטי-חברתיות שלה, משמשת מקור הזדהות, מעין אידיאל-האני (ideal-ego). אנו שואפים להידמות לה, או לדעתי, מחפשים אחריה אצל אחרים. אנו רוצים להידמות לה כי גם אנחנו רוצים להיות גיבורים כמו ג'ק באואר מ-"24" שהוא היחיד שיכול להציל את אמריקה (בעוד שהוא מענה חשודים בטרור ועובר על כל חוק אפשרי למען המטרה הנעלה של בטחון האומה); אנו רוצים להיות כמו דון דרייפר מ"מאד מן" שסולל את דרכו ללא היסוס אל צמרת עולם הפרסום (ובדרך גונב זהות של חייל מת ודורך על עוד כמה גופות וגופים), ואפילו לא נתנגד להיות כמו קרטמן מ"סאות'פארק" שגזענותו ופוגענותו שמקומן לא יכירן בחברה שלנו, נסלחות לו משום שהוא רק ילד, או מבוגר בגוף של ילד. הדמויות הללו מתגברות על מבוכתן ועל העוול הנעשה להן באמצעות המבוכה שהן מחוללות והעוול שהן גורמות לאחרים, ודומה שהן לא סובלות, כלומר לא מתענגות כמונו, או אולי להיפך, כן מתענגות ומשאירות לנו רק פירורים, אם בכלל.

אנחנו כל כך אוהבים סוציופתים גם משום שבפנטזיה \ פנטזמה אלה הדמויות שיכולות לסתום את החסר, לומר לנו בריש גלי מה הן רוצות מאתנו (לדפוק אותנו), מה מקומנו בסדר הסמלי והחברתי ומה עלינו לעשות כדי לחיות סוף סוף חיים מאושרים, עשירים ומשמעותיים, ובכלל להפוך את ארה"ב \ ישראל \ מדינה דמוקרטית בעולם המערבי ל"גדולה שוב". במלים אחרות, אני רואה במנהיגים הסוציופתים-מביכים אחרים שמגלמים את הפנטזיה לחזור אל שיח האדון. זהו ה-great again של טראמפ, השיח שמי שמוביל אותו הוא אדון שהוא מגוחך מכיוון שאינו מודע לכך שהוא סובייקט שסוע. זוהי פנטזיה שלא מתממשת משום שטראמפ (כמו גם נתניהו והאחרים) הוא סובייקט שסוע (או סמבלנט) שהוא אדון, אבל אדון שהוא עבד לאובייקט. כשקוצקו כותב על כך שהסוציופת מחבל בסדר החברתי או מנצל אותו ואף על פי כן, זקוק לאישורו, הוא מדבר בעצם על סוציופת שהוא חלק מן השיח הקפיטליסטי, שבו גם האדון הקפיטליסט הוא עבד לסחורה. גם הוא משועבד למעגל המסחרר של עודף-התענגות-חוסר-התענגות.

אולי יום אחד נחצה את פנטזמת הסוציופת, אם נקרא היטב את דבריו אלה של קוצקו: פורק עול ככל שיהיה, הסוציופת סובל מאותה מבוכה שממנה סובלים גם אנחנו, וגם הוא זקוק לאישורו ולערבותו של האחר של האחר. ורק אם נדע – נדע באופן לא מודע – שהאחר של האחר הוא חור, שאין לנו ערבות, אלא שאנו בעצמנו מניחים ערבות, נוכל לחיות במבוכה ללא מועקה, ולא נצטרך להיאחז בסוציופת-המביך.

על הספינר

spinner
ספינר
borromean-knot_Spinner
הקשר הבורומאי. אובייקט פטיט a נמצא במרכז, בתוך החור שנוצר בעקבות חיתוך שלושת המשלבים.
בהרצאות שניתנו אמש בעקבות סמינר הסינטום של לאקאן, העירה אנה גלמן – באירוניה – שהצורה של הספינר, אותו גאדג'ט שנטען שהוא "משגע את כל העולם," מזכירה את הצורה של הקשר הבורומאי. הסובייקט אוחזת במרכז הספינר, באובייקט פטיט a שלו, ורואה כיצד הספינר מסתחרר במהירות סביב אובייקט סיבת האיווי. הסובייקט מתרכזת בהתענגות האידיוסינקרטית שלה, מתבוננת כיצד הספינר מאשר את הקונסיסטנטיות של זהותה… .
הלכה למעשה, הספינר לא מגלם אלא את מעגל הקסמים המרושע של ה"שיח" הקפיטליסטי: הספינר-האובייקט הוא ה"סוכן" (agent) שמנצל את הסובייקט, גורם לו להתהפנט מן האובייקט הקטן המסתחרר בידו ("להתהפנט" – זהו מסמן שכליל, בתי, השתמשה בו: "אני אהפנט אותך עם הספינר"). הספינר משווק כמוצר שמסייע בהרגעה של מתחים, תורם לריכוז, במיוחד לסובלים מ-ADHD או לחרדים מפני התסמונת. הספינר, כביכול, פונה אלינו כעבדיו ומתרה בנו שאם לא נרכוש אותו, נסבול מחוסר ריכוז, או שהריכוז הנמוך בין-כה-וכה שלנו יקטן עוד יותר, שלא נהיה רגועים וכך לא נוכל לתרום לייצור ולא נשמן את גלגלי הקפיטליזם. למעשה, הספינר מייעד אותנו להתרכז בו, ולא בעבודה היצרנית שאנו מחוייבים אליה, כך שאם נתרכז בו, נתרום למראית העין של העבודה הקדחתנית שאנו אמורים לעשות. להספין פירושו להתענג על הספינר, התענגות אוטיסטית שלא יוצרת קשר ושמכזיבה, בסופו של דבר: הספינר מסתובב ומסתחרר, לא מביא לסיפוק של ממש. עודף-ההתענגות הופך למחסור בהתענגות.
לא אהיה נביאה גדולה אם אכתוב שבקרוב הבהלה לספינר תפחת ותעלם ואובייקט-ספין-ספאם אחר יתפוס את מקומו. כפי שקרה לטמגוצ'י, לפוגים, ולאובייקטים רבים אחרים, גם הספינר יזרק אל פח האשפה ההולך ונערם של ההיסטוריה של הקפיטליזם.