חסד רדיקלי

הקלטה של הרצאתי בזום, "לאקאן ובעיית העבודה בקפיטליזם"

להמציא את יושינסקי מחדש

שם המשפחה שלי – שם שמתחילתו הוא לא שלי, אלא כזה שהואצל עלי על ידי אב או שרשרת האבות של המשפחה – שזור בהיסטוריה מסוימת של העבודה. ההערה בעניין זה היא כבר פרשנות (שלי) שמאפשרת לי להפוך את שם האב – כי בהיותי אישה, אין לי לעולם שם משפחה משלי – לחלק מזהותי.

הסיפור הוא ש"יושינסקי" איננו שם משפחה יהודי, אלא ככל הנראה היה שייך לאחד המעסיקים הגרמנים או הפולנים שאצלם עבדו כמה מבני המשפחה בביאליסטוק של המאה ה-19. משפחת יושינסקי שהתגוררה בעיירה מיכאלובה שבביאליסטוק עד שחלקה הושמד בשואה וחלקה האחר התפזר לכל קצוות הארץ, כולל ישראל, עסקה בעולם הטקסטיל. אבות המשפחה סחרו בחומרי עבודה לטקסטיל (צבעים וחומרים אחרים) והיו מועסקים כספקים של חומרים כאלה או כעובדים על ידי מעסיקים פולנים או גרמנים שהיו בבעלותם מפעלי טקסטיל בסביבה. בשלב מאוחר יותר החזיקו אבות המשפחה עצמם כמה מפעלי טקסטיל.

בספר המשפחה שעמלו עליו כמה בני משפחה בשנות השמונים של המאה העשרים, מציינים המחברים ששם המשפחה ניתן כנראה לכמה מבני המשפחה שעבדו תחת חסותם של בעלי מפעלי הטקסטיל. כפי שהיה מקובל בתקופה הפיאודלית, העבדים או העובדים עדיין היו משועבדים למעסיק, אבל נחשבו במובן מסוים לבני חסותו, לחלק ממשפחתו, וקיבלו את שמו.

ובכן, שריד לתקופה פרה-קפיטליסטית שהיתה ואיננה, שבה היה ברור שהעבד הוא עבד ושהאדון הוא אדון, מה שאפשר התקוממות של העבד על האדון, תקופה שבה העבד יכול היה להזדהות עם עיסוקו, על אף שלא היה חופשי.

מעבר לזה, משמעותי עבורי עיסוקם של אבות משפחתי בטקסטיל. טקסטיל איננו עבודה ככל עבודה אחרת; זהו ה-מודל של עבודה באשר היא, אם לא המבנה והדגם של הפעילות – או אולי מוטב – של ההוויה האנושית בכללותה. שתי וערב, סינטגמה ופרדיגמה, מלודיה והרמוניה, דיאכרוניות וסינכרוניות, היסטוריה ומבנה – ארוגים אלה באלה. זו השזירה האינסופית של חוטי הגורל (שהסובייקט טווה במו גורלו.ה), של הצמה המשולשת של הסמלי-דמיוני-ממשי ושל תפירת הסינטום, שם הבן (או הבת) שהופך לשם אב, אב שאינו אלא שם, כלומר שום דבר מלבד המצאה.

מרגש אותי לחשוב שהלדעת-לעשות הכה יסודי של עבודת כפיים זו שזור בקורות משפחתי, משפחה שקיבלה את שמה מן האחר, ויצרה בסופו של דבר, בדרך חתרנית שמאפיינת אך ורק את כוח העבודה, עודפות של עבודה, של התענגות שלא משמשת (לכלום) אלא להמשך של עבודת האריגה, התפירה, ההגות, כמו רשת של מסמנים שהולכת ונפרשת על העולם, כתיבה אינסופית… בסופו של דבר, היא יצרה גם אותי, מי שעל פי הנורמה המקובלת לא תעביר את השם לדורות הבאים, ולכן אולי יכולה לחזור ולקרוא בשם המשפחה באופן הפכי, לחשוף את צד התפר שלו. מי שיכולה להמשיך לשאת את השם ולעבוד איתו כטקסט.

[בחמישה בינואר אדבר על לאקאן ובעיית העבודה בקפיטליזם, על הפסיכואנליזה כתיאוריה של עבודה ועל השאלה איך אפשר לעבוד אחרת מעבר לקפיטל. פרטים כאן.]

הזמנה להרצאה

שלום רב,

פורום עוד Encore, הפורום הישראלי של השדה הלאקאניאני הבינלאומי שמח להזמינכםן להרצאה הראשונה בסדרת ההרצאות השנתית "לדעת לעשות":

לאקאן ובעיית העבודה בקפיטליזם

כיצד לאקאן חושב על עבודה בסמינר 17, ההפכי של הפסיכואנליזה? מה בין תיאוריית הערך של העבודה של מרקס לתיאוריית השיח של לאקאן? מה יכולה לומר הפסיכואנליזה על עבודה תחת הקפיטל?והאם נוכל ללמוד בעקבות לאקאן כיצד אפשר לעבוד אחרת?שאלות אלה ואחרות יידונו בהרצאה.

מרצה: ד"ר אורית יושינסקי טרופין, מרצה וחוקרת, חברת פורום עוד

מנחה: אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית לאקאניאנית, חברת פורום עוד וחברת École של השדה הלאקאניאני הבינלאומי

ההרצאה תתקיים ביום שלישי, 5.1.2021, בשעה 20:00, בזום. קישור יישלח לנרשמים. ההשתתפות ללא עלות. להרשמה יש לפנות לרונית שי – ronit.mekomot@gmail.com

לתוכנית ההרצאות המלאה ולתוכנית השנתית היכנסו לאתר הפורום.

למה (או מוטב, האם בכלל) מהפכות נכשלות – או מצליחות?

במפגש על סמינר 17 שהתקיים היום בפורום עוד, דיברתי על הקטע הבא בסמינר, שמופיע בעמודים 31-32:

In my opening remarks three weeks ago we began with the fact that in
the initial status of the master's discourse knowledge is on the side of the
slave. And I thought I could indicate, without being in a position to develop
it last time owing to a minor inconvenience I regret, that what happens
between the classical master's discourse and that of the modern master,
whom we call capitalist, is a modification in the place of knowledge. I even
thought it possible to go so far as to say that the philosophical tradition has
some responsibility for this transmutation.

Consequently, be cause the proletarian has been dispossessed of something-
this is before communal property, of course-he find s himself characterizable by this term "dispossessed," which justifies both the attempt at and the success of revolution.
Is it not evident that what is restituted to him is not necessarily his own
share? Capitalist exploitation effectively frustrates him of his knowledge by
rendering it useless. What, in a type of subversion, gets returned to him is
something different- master's knowledge. And this is why all he has done
is change masters.

המעבר המתואר כאן משיח האדון לשיחים המודרניים של האוניברסיטה ושל הקפיטליזם עוסק בשינוי בפוזיציות של אדון ועבד ובשינוי במקום של הידע ובמהות הידע. אותו אדון שלא היה מעוניין לדעת איך עובדים הדברים, מכיוון שהעבד עבד עבורו וכבר ידע מראש מה האדון רוצה עוד לפני שזה הביע איווי כלשהו, הולך ונעלם, ומפנה את מקומו לאדון חדש: אדון הידע. אותו אדון, שעל פי קוז'ב, נתקע בעמדתו לאחר שכבר עשה את המהלך שכונן אותו כאדון, כלומר היה מוכן למות, קיבל הכרה כאדון, ומאז למעשה סיים את תפקידו במובן זה שלעומת העבד שיכול להכיר את עצמו בתוצרי עבודתו ולזכות בשחרור, האדון נשאר תקוע באדנותו – אותו אדון עובר היסטריזציה ומבקש כעת לדעת. פונקציית האדון משתנה, כך שכעת האדון הוא אדון הידע. זוהי בשורה של שחרור עבור האדון – שטומנת גם שיעבוד חדש. כך גם עבור העבד: האחרון נושל מן הידע הכמעט חייתי שלו, מן הידע הלא מודע שאינו יודע את עצמו, ידע שנוצר עם עבודת העבד ושאפשר לעבד את חסד הלדעת-לעשות הייחודי שלו, נישול שמצדיק מהפכה, אומר לאקאן. אולם גורלה של המהפכה כרוך בעורמת ההיסטוריה: המעבר משיח אחד לאחר טומן עבור העבד והאדון גם יחד לא רק בשורה של שחרור, אלא גם מובן חדש של שעבוד.

הבה נתבונן במהלך ההיסטורי שלאקאן מיטיב לנסח את מבנהו. עוד בפרק הראשון לאקאן מספר על תהליך הנישול של העבד מן הידע – Savoir – או מן הידע לעשות – Savoir faire – הידע הלא מודע, שיודע את העבודה יותר משהעבד יודע אותה, שאפיינו את עבודת העבד ושהפכו, דרך הפילוסופיה, לאפיסטמה (episteme), להכרה (connaisance), כלומר לידע מופשט שניתן לחלק לקטגוריות וללמד באוניברסיטה. הידע של עבודת הכפיים הופך להיות חסר ערך – כפי שאנו יודעים היטב מן ההיסטוריה של העבודה במאות האחרונות. אולם הנישול מכיל גם שחרור. כעת, או לפחות עם בשורת הנאורות, ההשכלה הופכת אט אט לנחלת הכלל. היא זולגת מטה ומגיעה גם אל המעמדות הנמוכים (גם אם לא לכולםן), כך שמי שהיה בתפקיד של עבד יכול כעת ללמוד באוניברסיטה ולרכוש השכלה – מפי אדון הידע החדש! כעת זהו האדון החדש שמלמד את העבד, באוניברסיטה, כל מה שהלה צריך לדעת כדי להפוך לעובד יעיל במערך הקפיטליסטי. במובן זה, אומר לאקאן, העבד לא עשה דבר מלבד להחליף אדון אחד באחר. נסתובב עוד קצת ונראה כיצד העבד החדש הזה הופך להיות שכיר, השכיר בן זמננו, שהוא כבר לא עבד, אבל שיש בו מן העבד ומן האדון גם יחד: ההשכלה מאפשרת לו לעבוד בעבודות של "צווארון לבן"; לא עוד להזיז בורג ליד המכונה כמו בעידן הקפיטליזם התעשייתי, אלא להפוך ל"ראש גדול", לנהל אחרים… השכיר המשוחרר עושה כעת עבודה כפולה, הוא מבצע גם עבודה של עבד וגם עבודה של אדון. כפי שלאקאן אומר באותו סמינר, קשה יותר להורות לאחרים לעבוד מאשר לעבוד בעצמך… השכיר שלנו מורה לאחרים לעבוד אבל גם עובד בעצמו. לעומת זאת – או כלל לא לעומת זאת, האדון שהשתחרר מן האדנות השרירותית של שיח האדון, ממלא פונקציה של אדנות בעלת תוקף תבוני: העבד ההיסטרי קבל על האדון הלא קומפטנטי של שיח האדון וקיבל את מה שרצה – אדון קומפטנטי יותר, ששולט עכשיו במנגנוני המדינה באמצעות הידע המדעי. כך או כך, האדון שהשתחרר מן האדנות של שיח האדון וזכה בהתגלות הידע (האוניברסיטאי) נושל גם מן הפריבילגיה שלא לעבוד. הוא כבר לא הפילוסוף של אריסטו שנהנה מחיי הגות בעוד שאחרים, העבדים, עובדים עבורו. איש האקדמיה צריך לעבוד, והוא עובד. בשיח הקפיטליסטי כולנו עבדים, ומי שמוצא אדנות בדמות המומחה או האקדמאי, משלה את עצמו שיש לו איזשהו תוקף קבוע של אדון.

רק ההיסטרי.ת נשאר.ה להצביע, שוב, על כך שהמלך הוא עירום (מתחת לבגדים, כמובן), רק הסובייקט נשאר כדי להניע את השיח, ואיתו ההופכי של העבד, האנליטיקאי, שגם אצלו מה שעובד, מה שמניע את השיח, הוא הידע הלא מודע.

שני מודלים של עבודה מופיעים כאן, שלא אתייחס אליהם הפעם: העבודה תחת הקפיטל, בשיח הקפיטליסטי, כאשר כולם עובדים, ועבודת הלא מודע, שמי שלוקחים עליה את האחריות הם העבד וההפכי שלו, האנליטיקאי.*

מה שיש להניח עליו את הדגש כעת הוא שטרנספורמציה חברתית, כלומר המעבר ממבנה חברתי אחד לאחר, לא נושאים רק בשורה של שחרור, אלא מזמנים גם בעיות חדשות. האם מהפכות מצליחות או נכשלות? הן ככל הנראה מצליחות מנקודת מבט אחת ונכשלות מנקודת מבט אחרת. מה שבטוח הוא שהשיחים ממשיכים להסתובב במעין חד גדיא, כאשר התקווה היא שההיסטריזציה שמתקיימת בשיח האנליטי תאפשר המצאה טובה יותר, מסמני אדון טובים יותר, בסיבוב הבא.

*ומיהו ההפכי של האדון? אצל לאקאן זהו הסובייקט, האנליזנט (בסוף האנליזה). אולי זהו גם הריבון של בטאיי, שלא מפחד למות אבל גם לא מוותר על ההתענגות, אלא עושה איתה.

זמן קריאה מוערך

כדי לקבל מושג נוסף על עומק אחיזתה של התרבות הקפיטליסטית בחיינו, מומלץ להציץ למשל בגרסה המקוונת של "הארץ" ולראות איך כתבות נאמדות בזמן קריאה. תחת הכותרת "בינג' ליום כיפור" תמצאו שלל כתבות עבר ואת זמן הקריאה המוערך צמוד אליהן.

התופעה הזו היא יותר מאשר מדריך הישרדות לחילוני הממוצע ביום שבו הוא יכול, לכל היותר, לדווש באופניים – לא יותר מקילומטר, בגלל הסגר! מובלעת כאן ההנחה שהזמן ש"צריך להעביר" ביום כיפור צריך להיות מכומת ומחולק ליחידות. נכון, אתן לא עובדותים היום, אז מה: את הזמן עדיין צריך לתכנן, ואנחנו בעיתון הארץ (ובשלל אתרים נוספים, גם בלי קשר ליום כיפור) נעשה זאת עבורכן.

ההנחה היא שהסובייקט של הקפיטליזם, לפחות זה שקורא הארץ, כלומר קורא ממעמד מסוים, הוא שילוב של ילד קטן, עגלה ריקה, ואחד שאפשר לקחת את העבודה ממנו, אבל אי אפשר לקחת אותו מהעבודה. את הזמן צריך לתכנן עבורו, אחרת מה הוא יעשה יום שלם כשהוא לא יכול לעבוד, לבלות בקניות, לבקר במוזיאון או ללכת לים. אין לו שום דבר משל עצמו, אז נתכנן עבורו "בינג'". הוא *צרכן תרבות* אחוז בולמוס, בולע מבלי לעכל. ומכיוון שהסובייקט הזה חי ממילא חיים עסקיים לחלוטין, בבית ובחוץ, מה הגיוני יותר מאשר לאמוד את הזמן שבו הוא יקרא כתבה בעיתון.

זה אולי נראה כמו עניין פעוט שהפכתי ליותר ממה שהוא, אבל נבנה כאן פרופיל של סובייקט מסוים, ממעמד מסוים, וגם, אני סבורה, ממגדר מסוים. וכל זה בעיתון שמפרסם כתבות על "פוסט קפיטליזם" ו"חשיבה רדיקלית" ו"סיפורים אוטופיים". עיתון הארץ כדרכו מציג "מגוון דעות". רק שבפעם הבאה שאתםן קוראיםות בו סיפור על עתיד פוסט-קפיטליסטי, שימו לב לזמן שנדרש לכםן כדי לסיימו.

תוכנית פורום "עוד" לשנה"ל 2020-2021

תוכנית פורום עוד לשנה"ל 2020-21

פורום עוד מקיים בשנה הקרובה פעילות במסגרת קבוצות למידה שונות (קרטלים, קבוצת קריאה ומרחב קליני) ובמסגרת סדרת הרצאות בנושא "לדעת לעשות" שתתקיים אחת לחודש החל מינואר 2020. ניתן ליצור אתנו קשר לפרטים נוספים (ראו בסוף התכנית) ובעמוד הפייסבוק שלנו

https://www.facebook.com/encorelacan/

ערב על סמינר 21, הבלתי-מרומים טועים/תועים (Les non-dupes errent)

פירות למידה ומסירה בעקבות העבודה בסמינר הקריאה.

(מועד ומקום הערב/אירוע ב zoom יימסרו בהמשך)

סמינר קריאה: סמינר 17, ההפכי של הפסיכואנליזה, 1969-70

ההפכי איננו ההיפך, אלא צד התפר. הפסיכואנליזה היא צד התפר של השיח, אותו צד שבו התפרים של הבד מציקים ומפריעים כאשר הם מונחים על העור. כך מכוונת הפסיכואנליזה אל מה שמצוי בין התפרים ההדוקים של שיח האדון ושל שיחים אחרים, אל מה שמצוי בין המלים בכל שיח. ההופכי הוא מה שמומצא, עבודת התפירה והקשירה שמאפשרת פרימה ורקימה מחדש.

נקרא קריאה צמודה ונדון בסמינר שבו לאקאן מגדיר את השיח ומפתח את ארבעת השיחים: שיח האדון, שיח ההיסטרית, שיח האוניברסיטה והשיח האנליטי.

מנחות: אנה גלמן ואורית יושינסקי טרופין

החל מ-23.9, ימי רביעי לסירוגין, 10:30 בבוקר

מרחב קליני: על הכוונת הריפוי – פירוש ואקט אנליטי.

כל משתתף מציג במפגש ראשון את המקרה שלו, ובמפגש השני נתייחס למקרה בהיבט הקליני והתיאורטי.

מנחה: אנה גלמן

החל מ-16.9, ימי רביעי לסירוגין, 10:30 בבוקר

קרטל קריאה מחודשת במקרים קלאסיים מהספרות הפסיכואנליטית, דרך קריאה בכיוון לאקאניאני

בקבוצה אנו משלבים הסתכלות וחשיבה על המקרים, ובוחנים אותם דרך המבנים הקליניים והקליניקה הבורומאית, כל מקרה עם הקשירה הייחודית שלו.

מרכזת: דקלה ברוידא

החל מאוקטובר, ימי ראשון מדי שבועיים, 10:30 בבוקר

קרטל: שערים למחשבה לאקאניאנית ועבודה דרך טקסטים

דרך טקסטים שבהם נדון בחברותא, נפתח שערים לחשיבה על ובאמצעות רעיונות מרכזיים במחשבה לאקאניינית: מהסמלי לממשי, מן המבנה הקליני לקשירה הבורומאית, מן הפנטזמה לאובייקט a קטנה ומן הסימפטום לסינטום.

מנחה: רונית שי

(פרטי מקום ומועדי המפגש יימסרו בהמשך)

קרטל: מהות פורום "עוד" והפוליטיקה של הפסיכואנליזה

פענוח וניסוח של מהות פורום "עוד" בישראל ומחשבה על התערבות הפסיכואנליזה בשיחים השליטים הקיימים.

תוכנית הרצאות חודשית: לדעת לעשות – יד, ידע, אות

הרצאות של חברות הפורום ושל מרצים מחוץ לו.

לאקאן מתייחס לסיום האנליזה כהזדמנות "לדעת לעשות." הכוונה היא לדעת לעשות טוב יותר עם הסימפטום, לא להעלים אותו, אלא להזדהות אתו. מהסימפטום של הסובייקט אל הסימפטום של החברה, נבדוק כיצד אפשר לכוון את הפעילות האנושית לעשייה וליצירה סינגולרית, כנגד "תעשיית הרעיונות" והציווי הקפיטליסטי להמציא את עצמנו מחדש למען ההון.

ההרצאות מתקיימות אחת לחודש, החל מ-5.1.21, ימי שלישי הראשונים בחודש (5.1; 2.2; 2.3; 6.4; 4.5), 20:00, בתל אביב או בזום, בהתאם לנסיבות הקיימות.

5.1.21 לאקאן ובעיית העבודה בקפיטליזם

ד"ר אורית יושינסקי טרופין, חוקרת תרבות ופסיכואנליזה, חברת פורום עוד.

2.2.21 נעשה ונשמע – התגלות כפרקטיקה (פסיכואנליטית)

רונית שי, מטפלת בגישה פסיכואנליטיקאית לאקאניינית, חברת פורום עוד.

2.3.21 לדעת לעשות – גבר-אישה לפי האתיקה שמאשרת לכל אחד את התענגותו המינית באי נחת של התרבות בתקופתנו

אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאניינית, חברת פורום עוד וחברת École של השדה הלאקאנייני הבינלאומי.

6.4.21 מה לאקאן ידע לעשות עם מתמטיקה: לאקאן, מתמטיקה, באדיו

ד"ר אלירן בר-אל, סוציולוג, אוניברסיטת קיימברידג'.

4.5.21 הפרגמאטיקה של השפה והשימוש שלאקאן עשה בשפה

ד"ר שרה מיליסון, קלינאית תקשורת, חברת פורום עוד.

לפרטים נוספים והרשמה, ניתן ליצור קשר עם

אורית יושינסקי טרופין ority76@yahoo.com (מזכירה)

רונית שי ronit.mekomot@gmail.com (דלגייט)

אנה גלמן anaguelman@gmail.com (רכזת הוראה)

לאקאן והסקסואציה: התענגות אחרת\עודפת

אני מביאה כאן סיכום של דבריי משתי הרצאות הזום האחרונות בסדרת "מועקת המגדר", ומצרפת את מאמרו של בנימיני "מועקת הגבר: על האימה מפני הנשיות בעקבות האלביתי של זיגמונד פרויד".

אני מודה ליצחק בנימיני על ההזדמנות לקרוא במאמר מצוין זה ועל האפשרות לפתח בעקבותיו דברים אלה.

שלא כהרגלי, אני מבקשת ממי שמעונייניםות לצטט מתוך הסיכום שלהלן להפנות למראה המקום של בלוג זה, על פי כללי ההפנייה המקובלים.

קישור למאמרו של בנימיני: https://www.academia.edu/3448433/Woman_as_Mans_Uncanny_Object_Hebrew_

לאקאן והסקסואציה: התענגות אחרת\עודפת

הערות לזום "מועקת המגדר": קריאה במאמרו של יצחק בנימיני "מועקת הגבר: על האימה מפני הנשיות בעקבות האלביתי של זיגמונד פרויד

(מפגשים 2 ו-3, 10.9.2020, 14.9.2020)

מפגש שני

במפגש הראשון התמקדנו בעמדת הגבר בסקסואציה, היא ההתענגות הפאלית, שלפיה כדי שלכלל הסובייקטים יהיה אפשרי להיכנס לסדר הסמלי, המסמני, לחברה ולתרבות, הכרחי שיהיה לפחות אחד שהוא יוצא מן הכלל, שהוא פאלי, מישהו שלא חסר לו דבר, ושנמצא מחוץ למשחק של חסר ושל יש, של יש ואין, אלא הוא פאלי – מעין "המדינה זה אני" – שאיננו כפוף לפונקציה הפאלית, כלומר שאיננו כפוף למשחק הדמיוני-סמלי של יש ואין. דיברנו על כך שהכרחי זה הוא מיתי, הוא למעשה בלתי אפשרי. הרעיון של אב קדמון שכל נשות השבט אצלו ושהוא אומניפוטנטי הוא מיתוס שנוצר בדיעבד כניסיון להסביר את הראשית של החברתי ואת מקור התרבות. עבור לאקאן הסובייקט האנושי כסובייקט אנושי נטוע מראשיתו בשפה ובתרבות. זה לא שאין גוף או שאין חוויות גופניות למיניהן – אלא שבבואנו לשיח, בבואנו לתמלל את החוויות הללו שאכן קיימות בממשי של הגוף, אנו נאלצים להשתמש בשפה, וכך החוויות הגופניות כבר עוברות למישור אנושי ותרבותי. להיות אנושי הוא להיות נתון ב\לשפה.

דיברנו גם על כך שהפונקציה הפאלית היא ניטראלית, היא מהווה תנאי אפשרות להתקבעות של כל סובייקט במיניות שלו ושלה, כגבר או כאישה. כולםן כפופיםות בדרך זו או אחרת לפונקציה הפאלית, כולםן – כפי שהמחבר כותב – נתוניםות במטאפיזיקה ובלוגיקה שהיא כנראה גברית – של היות כפופיםות לחליפין, לשפה, לתרבות. אבל העניין הוא שלא כולםן כפופיםות לפונקציה הפאלית באותה צורה. יש אפשרות, לנשים ולגברים כאחד – מכיוון שהעמדות הללו, לפחות כפי שלאקאן התכוון לבנות אותן, מתייחסות לכל המגדרים והמינים, כלומר אלה עמדות לוגיות, לא חלוקה בינארית מגדרית או אנטומית\ביולוגית – יש אפשרות לסובייקטים מסוימים, גברים או נשים או כאלה שנמצאים על רצף מגדרי, שאמנם כפופיםות לפונקציה הפאלית, להתענג אחרת. מה פירוש הדבר?

הבה נתבונן בנוסחה. בצד של התענגות אחרת ישנה שלילה כפולה: הכמתים נשללים. הנוסחה העליונה אומרת שאין אחד שאיננו כפוף לפונקציה הפאלית. כלומר במקום אותו אחד שאיננו כפוף לפונקציה הפאלית, במקום האב הקדמון היוצא מן הכלל, הנוסחה של התענגות אחרת אומרת שלאוניברסאליות אין יוצא מן הכלל. בצד של הגבר כדי שתתקיים אוניברסאליות (="כולם כפופים לפונקציה הפאלית") צריך להיות יוצא מן הכלל, הכרחי שיהיה לפחות אחד שאיננו כפוף לפונקציה הפאלית שהיא אוניברסאלית. אבל בצד של "אישה" אין יוצא מן הכלל לאוניברסאליות. האוניברסאליות היא כולית. בצד של הגבר היא טוטאלית, ומכיוון שהיא טוטאלית יש לה יוצא מן הכלל. בצד של אישה האוניברסאליות איננה מידתית: היא לא אוניברסאליות כמותית, אלא איכותית. היא כולית ואינסופית. מכאן שלמרות שהלא-כולה שוללת את האוניברסאליות, ניתן לטעון, כפי שטוענת אלי רגלנד-סליבן (Ragland-Sullivan, The Logic of Sexuation) שהאוניברסאליות האמיתית, ככל שמדובר בחלות של הפונקציה הפאלית, נמצאת בצד של אישה, זאת מכיוון שבצד של הגבר האוניברסאליות איננה שלמה משום שהיא מותנית ביוצא מן הכלל.

מכל מקום, שלילה של ההיגד האוניברסאלי משמעה שאי אפשר לדבר על כל הנשים כלומר אי אפשר לדבר על האישה בהא הידיעה, ומכאן לאקאן שם קו על המילה "האישה" כדי לציין שהאישה, כלומר האישה בהא הידיעה, לא קיימת (ראו Alenka Zupnačič, What is Sex?, 53). קיימות רק נשים, אחת אחת או אחד אחד. בעמדה זו של הסקסואציה סובייקטים מופיעיםות בסינגולריות שלהןם, אחד אחד ואחת אחת. מכאן שבצד של אישה מתקיים מקרה מיוחד של אוניברסאליות. אין כאן אוניברסאליות של ממש, אלא אוניברסאליות-סינגולרית. אוניברסאליות שיכולה להתממש רק בסינגולאריות של אחד אחד ואחת אחת. בצד של הגבר מצויה אוניברסאליות פרטיקולארית, טוטאלית, שנובעת מכך שהיוצא מן הכלל מייצר קבוצה שלמה של אוניברסאליות. בצד של אישה מצויה אוניברסאליות סינגולארית שבה יש עוד אחד ועוד אחת ועוד אחד… סדרה אינסופית שבה אין אחד שאיננו כפוף לפונקציה הפאלית.

מה המסקנה שעלינו להסיק מכאן לגבי הפונקציה הפאלית? לדעתי, המסקנה צריכה להשיב אותנו למשמעותה של הפונקציה הפאלית כשלעצמה. לאקאן בקש להראות שלפונקציה כפונקציה אין פריבילגיה, למרות הרושם הראשוני שהמסמן שמתנה את המשמעויות של שרשרת המסמנים הוא כביכול פריבילגי, ולמרות ההדהודים שיש לפאלוס כדימוי בתרבות. כזכור, הפונקציה אומרת שהפאלוס מהווה אפרטוס, תנאי אפשרות, למשמעויות שנובעות משרשרת המסמנים. הפאלוס הוא מסמן ללא מסומן, משום שהמסומן – הפאלוס בדמיוני, הפאלוס כמשחק של יש-אין, אישור ושלילה, כאן ושם – הוא בדיוק מה שהוקרב כדי שיתקיים מסמן ניטראלי שהוא מעבר למשחק המטאפיזי של יש-אין. אם נחזור שוב להתענגות אחרת, נראה שהתענגות זו נמצאת מעבר למשחק הדמיוני של יש-אין ואישור-שלילה. אני סבורה שאפשר להסיק מכאן שהפאלוס מקבל את משמעותו האמיתית כאַין שמעבר לאֵין, כריק פונדמנטלי שהוא פונקציה ממשית-סמלית שמאפשרת את הסמלי-דמיוני, דווקא דרך ההתענגות האחרת. רק בפוזיציה של "אישה" הפאלוס מתגלה כדבר מה שאיננו חסר ואיננו יש, אלא הוא משהו שמעבר, אפרטוס, תנאי אפשרות, שמכונן את המשמעויות ואת השיח. זאת בעוד שאצל הגבר הפאלוס מופיע כשהוא מכוסה. הגבר מעמיד פנים שיש לו משהו שאין לו: הפאלוס שהוא תמיד-כבר במינוס, מקבל סימן של פלוס.

כאן אני יוצרת רצף מסוים בין ההמשגה של לאקאן את הפאלוס מ-1958 (במאמר "The Signification of the Phallus") לבין נוסחאות הסקסואציה מתחילת שנות השבעים. פירוש הדבר הוא אולי שעלינו לראות את נוסחאות הסקסואציה אחרת מכפי שראינו אותן. התבוננו בהן כך שההתענגות הפאלית היא הדומיננטית, ואז בא לאקאן ואומר שההתענגות האחרת היא "משהו נוסף" (סמינר 20, 92). הוא מדגיש שזו אינה התענגות משלימה, אלא עודפת, ולי נראה שזו הערה חשובה שעשויה לכוון לכך שמבחינה לוגית, ההתענגות האחרת קודמת להתענגות הפאלית, וזאת משום שההתענגות האחרת לא רק כפופה לפאלוס "יותר", מכיוון שהאוניברסאליות שלה ביחס לפאלוס היא ללא מכשול (בעוד שזו של הגבר נתקלת במכשול של היוצא מן הכלל), אלא גם משום שהפאלוס עצמו, בהגדרתו, ניצב מחוץ למשחק הדמיוני של יש-אין שמשוחק על ידי הגבר בפוזיציה הגברית. בדומה לפונקציה הפאלית שמצויה מעבר למשחק הפנטזמטי של הגבר שמבקש להשיב לעצמו את האבוד מראש, גם הפוזיציה של התענגות אחרת נמצאת מעבר למשחק הזה. אין אחד שיוצא מן הכלל, אלא אין אחד שאיננו כפוף לפאלוס, ומכאן שהפנטזמה הגברית שלפיה האחר יכול לתת לי את מה שחסר לי (על אף שאני יודע שהוא לא יכול), לא קיימת בפוזיציה של אישה. כך שיש קורלציה בין הפאלוס בהגדרתו כפונקציה, כאפרטוס וכמסמן ללא מסומן לבין ההגדרה של הפוזיציה של אישה.

ז'יז'ק, בדרכו הבדרנית והשוביניסטית-משהו, נותן דוגמאות שונות להבדל בין הפוזיציה של הגבר לזו של אישה (ראו .(Žižek, Cogito and the Unconscious, 84-91אצל הגבר, "יש דברים שלא מדברים עליהם". אצל אישה "מדברים על הכל", מה שמייצר אי-קונסיסטנטיות. דוגמאות נוספות של ז'יז'ק להבדל הסקסואלי: הגבר מוכן למות עבור מטרה מסוימת שאותה הוא מקדש (למשל קריירה), אבל מתחת למסכה החברתית של הקרייריסט מתחבא ה"אדם האמיתי", מי שהגבר הוא באמת בחייו האישיים. אצל אישה, לעומת זאת, אין שום מטרה מסוימת שהיא מקדשת, הכל בגדר מסכה חברתית, יש רק מסכה שאין מעבר לה שום דבר אמיתי או אישי. או בהקשר של חיי האהבה: הגבר מוכן להקדיש את חייו לאישה שאותה הוא הופך לאובייקט נשגב, אבל בדיוק בגלל זה הוא יהיה מוכן למשל להקריב אותה למען הקריירה שלו. עבור האישה, לעומת זאת, אין שום דבר מעבר לאהבה, היא כולה מסורה לאהבה, אבל בדיוק משום כך אהבה היא לא הכל בשביל האישה: כפי שז'יז'ק כותב זאת:

"love is not all" for her, it is forever accompanied by an uncanny, fundamental indifference" (84).

זאת אומרת גם שמה שאלביתי הוא ההתענגות האחרת. בהמשך ז'יז'ק כותב על ההבדל בין גבר לאישה בתחום הבגידות. גבר יכול לבגוד באישה עם אישה אחרת קונקרטית, אבל אישה, טוען ז'יז'ק, בוגדת בגבר כבר בכך שיש לה את עצמה, שיש לה את ההתענגות האחרת שלה עצמה שאיננה תלויה באובייקט, כלומר בגבר או בפרטנר.ית. היא תמיד משאירה משהו לעצמה בלבד. היא אכן לא זקוקה לאחר שישלים אותה, שיעניק לה את מה שחסר לה, מכיוון שלא חסר לה דבר. אין להבין מכך, לדעתי, שאישה נמצאת במעין טוטאליות הרמונית עם ההוויה, אלא שהיא לא כפופה לתפיסה שלפיה האחר יכול להעניק לי את מה שחסר לי ובכך להשלים אותי ומצויה מעבר למטאפיזיקה של ישנות וחסר כמותיים ובני מידה ומדידה.

בהמשך לזה, במקום אחר (שם 83-84) ז'יז'ק מנגיד בין הלוגיקה של "הכי" – ""the most, ללוגיקה של "יותר" – "more", "even more". ה"הכי" היא הלוגיקה שקשורה לפונקציה הפאלית; ה"אפילו יותר" – להתענגות אחרת וללא-כולה. למשל, הסקוטים הם "הכי" קמצנים מכל העמים, אבל הסלובנים הם "יותר", יותר קמצנים אפילו מהסקוטים. בהקשר זה ז'יז'ק מספר אנקדוטה. שאלו את רוסיני מיהו המלחין הגדול ביותר והוא ענה "בטהובן". שאלו אותו: מה עם מוצרט? רוסיני ענה: מוצרט הוא לא הגדול ביותר, מוצרט הוא המלחין היחיד… . בלוגיקה הפאלית אנחנו משווים גדלים (שוביניסט גדול, שוביניסט קטן). אבל בלוגיקה של אישה אין אמת מידה חיצונית, אין קצה שצריך להגיע אליו, אין אבסולוטיות, אלא כל אישה היא אמת מידה בפני עצמה, היא אחת אחת, כל אחת היא אחת ויחידה. יתכן שאפשר לומר שה"יותר" encore מתקשר לכך שאישה נמצאת באַין פונדמנטלי שהוא מעבר ליש\אין הגברי. לאקאן מכנה את ההתענגות של אישה גם בשם התענגות עודפת, וכעודפת אין לה מידה, לא באמת ניתן לאמוד אותה, ולכן היא תמיד בחסר או בעודף או בעודף של חסר, ומכאן encore, עוד, או "יותר".

האם זה מחלץ את לאקאן (ואת ז'יז'ק) מן ההבניה המגדרית המייחסת לגבר קיבעון פאלי ולאישה מסתורין מיני ואלביתי? לא בהכרח. אולי להיפך, כפי שברכה אטינגר וחוקרות אחרות מדגישות, תפיסה זו מחזקת עוד יותר את נקודת המבט הגברית שנוסחאות הסקסואציה נתונות בה (ראו מאמרו של בנימיני, הערה מס' 31).

עוד אשוב לכך, אבל כרגע נעמיק עוד בצד של אישה בסקסואציה. מתחת לשלילה הכפולה של אין-אחד-שאיננו-כפוף-לפונקציה-הפאלית מופיעה הנוסחה שאומרת שלא כולה כפופה לפונקציה הפאלית. הדוגמאות של ז'יז'ק הסבירו מעט את הלא-כולה הזה. לאקאן כותב שאישה היא בפונקציה הפאלית "בכל הדרה", שהיא כפופה לה בכל מאודה (כפי שראינו, "יותר" מהגבר), אבל שיש משהו נוסף, משהו קונטינגנטי וחמקמק. היא שם ולא שם בעת ובעונה אחת. אולי במקום להיות או כאן או שם, כמו במשחק הפורט-דה הפאלי. היא גם כאן וגם שם, או גם כאן וגם לא כאן – מה שמצייר אותה כרוח רפאים רודפנית ומכאן כאל-ביתית, כלומר מה שמעניק לה הוויה האונטולוגית hauntological אם נשתמש בתחדיש של דרידה, או מה שלאקאן עצמו קורא "ליד-הוויה" (par-être) או "הוויה-ליד" בסמינר 20 (57). הוויה בפיחות, במינוס. משהו משובש ולא-הולם בעצם הנוכחות שלה, בעצם הווייתה. בחמקמקות הזו ישנה התענגות "קצת אחרת" מזו של מישהי שנמצאת כולה כאן. לאקאן אכן אומר שהיא לא קיימת ושאין לה שום משמעות, זאת לא הוויה ברורה ומשמעותית שבתוך הסדר המסמני, גם אם היא מרחפת ואחוזה בסדר המסמני. הוא אומר שהיא יודעת שהיא חווה התענגות כזו ויודעת גם כשזה קורה, אבל היא לא יכולה לומר עליה דבר. זו לא התענגות שאפשר לדבר עליה או אותה.

בנוסחאות הסקסואציה לאקאן עושה שימוש חלקי בלוגיקה האריסטוטלית – הוא מחיל אותה על החלק של ההתענגות הפאלית, אבל לא על זה של ההתענגות האחרת. הקטגוריות שלאקאן משתמש בהן הן ההכרחי, האפשרי, הבלתי-אפשרי (=הממשי) והקונטינגנטי. בצמוד לנוסחאות הן נראות כך:[1]

Le pastout : sa logique et sa topologie | Cairn.info (שימו לב לקטגוריות הלוגיות הנ"ל בהקשר של נוסחאות הסקסואציה).

בצד של הגבר (התענגות פאלית) הכרחי שיהיה לפחות אחד שאינו כפוף לפונקציה הפאלית כדי שיהיה זה אפשרי עבור כולם להתכונן כסובייקטים של הפונקציה הפאלית, של המסמן. מכיוון שהגבר מסורס (מבחינה סמלית), כלומר מכיוון שחסר לו, הרי שזה אפשרי עבורו לפנות אל האחר.ת, אל הפרטנר.ית בתביעה שחסר זה יושלם (ראו רגלנד-סליבן, 45). בצד של אישה, השלילה הכפולה, "אין אחד שאיננו כפוף לפאלוס", לא יכולה להירשם, ומכאן שהיא ממשית. מכיוון שהאוניברסאליות נשללת (ומתבטאת כ"אוניברסאליות-סינגולרית"), לא-כל האישה מסורסת-כולה, יש בה חלק שחומק מן הפאלוס כמסמן, מן הפונקציה הפאלית. היא כולה שם, ובה-בעת, היא איננה שם, כולה נתונה לפונקציה הפאלית, ובה בעת, שומרת על איזו אדישות ייחודית ביחס לפונקציה הפאלית. מכאן, היחס של אישה לפונקציה הפאלית הוא קונטינגנטי (לא הכרחי ותלוי).

איך דברים אלה מסתדרים עם מה שאמרתי קודם על הקורלציה שבין הפונקציה הפאלית לעמדה של אישה? הפונקציה הפאלית היא פונקציה של האחר: האחר שאצל לאקאן מייצג את הסדר הסמלי. הזכרתי שהפאלוס איננו פריבילגי, והיעדר זה של פריבילגיה מתקשר לאמירה ידועה של לאקאן שהאחר (הגדול) איננו קיים. (כזכור, גם האישה לא קיימת!) האחר (הגדול) הוא כאמור, פונקציה, אפרטוס, תנאי אפשרות שמצוי מעבר לשלילה ולחיוב, ליש ולחסר. הוא לא חלק מן הלוגוס הדמיוני-סמלי מכיוון שהוא מה שמאפשר לוגוס זה. הוא לא חלק ממשחק הנוכחות-היעדרות, אלא אי-קיומו חקוק בו. מכאן יש באחר אי-עקביות, הוא לא קונסיסטנטי.[2] הפונקציה הפאלית עצמה היא לא-כולה.

אם כך, האם לאקאן נחלץ מהמטאפיזיקה המבססת את היחסים המגדריים בתרבות והמבוססת עליהם, ואם כן, עד כמה? התשובה היא כן ולא. מצד אחד, כן: לאקאן יוצא מן המשחק הסמלי-דמיוני שבו הגבר מחפש שהאחר.ת יתן לו את הפאלוס האבוד-מראש, בעודו שבוי בפנטזמה, במחשבה על פאלוס בדמיוני, ומתכחש לכך שהפאלוס אבוד-מראש, כלומר מתכחש במובן כלשהו לפאלוס הסמלי (שהוא הפאלוס כפונקציה או כמסמן). כלומר לאקאן נחלץ לכאורה ממטאפיזיקת היש-אין, שבה מה שיש לי או אין לי הוא מדיד (יש לי טובין וסמלי סטטוס יותר או פחות ביחס לגברים אחרים; יש לי איבר גדול או קטן יותר ביחס לאחרים; יש לי יותר כוח או פחות כוח מאשר לאחרים; אני עומד היטב בביצוע המשימה המינית של זקפה וחדירה, או שלא לשביעות רצונה של הפרטנר.ית). והוא נחלץ מזה לעבר עמדה מועדפת של אישה, שבה האחרות עצמה היא קונטינגנטית, לא-כולה, שבה הסדר הסמלי עצמו נמצא מחוץ לעצמו, וההתענגות והיחס אל אחרים (ואל עצמנו כאחרים) אינם מדידים, תחרותיים ומניחים שאפשר לתת ולקבל דברים בעלי ערך במובן כמותי. אם אהבה היא לתת חסר, כמו שלאקאן אומר, אז זה אינו חסר שהוא חלק ממטאפיזיקת היש\חסר, אלא חסד רדיקלי, הענקה של כלום שהוא מעבר ליש ולחסר, הענקה של דבר מה שהוא חסר ערך (ערך במובן שבו מרקס מגדיר ערך, למשל כשכר על עבודה).

מצד שני, עלינו לשאול עדיין האם המטאפיזיקה הלא-מטאפיזית שלאקאן בונה כשהוא מדבר על פוזיציה של אישה לעומת הפוזיציה הגברית איננה (א) מציבה שוב נשים כ"אחרות", כאלביתיות, ככאלה שחורגות מברירת המחדל שהיא למרות הכל – ובלי קשר הכרחי למין ולמגדר – זו של ההתענגות הפאלית, כאשר ההתענגות האחרת מוצבת כ"אפשרות" להתענג גם אחרת, גם לא כולה, וגם ההיפוך של עניין זה, כלומר (ב) השיח של לאקאן הופך את הפוזיציה של אישה למועדפת ביחס לזו של הגבר, אולי אפילו נעלה על פוזיציית הגבר, כאילו לאקאן אומר: "עד כה חשבנו שאישה היא אובייקט, בעוד שהגבר סובייקט; שאישה היא אחרת, בעוד שהגבר הוא ברירת המחדל. אבל למעשה אולי אישה היא הסובייקט האולטימטיבי, ומבחינה לוגית, הפוזיציה של אישה קודמת לזו של הגבר." כיוון כזה לא עולה בהכרח בקנה אחד עם פמיניזם שמבקש לפרק את הדיכוטומיה ההיררכית של אישה לעומת גבר. נשים לא רוצות להיות בפוזיציה "טובה" יותר או "נכונה" יותר, לא כולן רוצות להיות בהכרח "הסובייקט האולטימטיבי", אלא מבקשות בפשטות להיות מי שהן. יתכן שכוונתו של לאקאן בלא-כולה, שבה כל אחת ואחד מגדיריםות את האוניברסאליות באופן ייחודי וסינגולארי, הולמת עמדה פמיניסטית זו, שמבקשת לפרק את ההיררכיות המגדריות. אבל לאקאן עדיין מכנה עמדה כזו עמדה של "אישה", ומייחד מטאפיזיקה מעין זו ל"אישה".

לאקאן אולי מתאר כאן מאמץ פמיניסטי, תהליך פמיניסטי היסטורי שבו נשים פמיניסטיות מפרקות את ההיררכיות המגדריות שמצויות בפוזיציה גברית ומציעות אוניברסאליות-סינגולארית. הוא מתאר אולי את המצוי ולא את הרצוי. הרצוי הוא, בעיני, שההיסטוריה של מהלך פמיניסטי כזה לא תימחק, ועם זאת, שהרעיון של אחת אחת אחד אחד, של לא-כולה ולא-כולו, לא יהיה נתון תחת המסמן "אישה" ולא יסמן את מקומה של האישה בתרבות, אלא שיתקיים עבור כל סובייקט וסובייקט כמצב האולטימטיבי. כלומר אולי הגיעה העת לשים פס על הפוזיציה הגברית בסקסואציה, ואם לא למחוק אותה, להפוך אותה לשולית, לשריד היסטורי. אם לאקאן מנסה לעשות זאת, הרי שהוא לא משלים את המהלך או נתקע בחצי הדרך. או כמו שבנימיני אמר (לי) פעם, אולי נוסחאות הסקסואציה הן מעין קבר למהלך היסטורי ותרבותי מסוים, מעין תיעוד שהוא הבאה לקבורה. אולם נראה לי שבקבר של אישה (וכנראה גם של הגבר) לא נמצאת מנוחה נכונה של ממש… יש רוחות רפאים…

כך אנו משתחרריםות ממועקת המגדר רק באופן חלקי, אולי כשם שהופכיםות את הסימפטום לסינטום – שלא פותר את הסימפטום, אבל שמהווה פתרון שאפשר לחיות איתו טוב יותר. בסמינר 20 לאקאן מדבר על "להצליח בקושי" (81-2) בהקשר של הסקסואציה, ונראה שהוא מרמז שם ללא-הכל או ללא-כולה, שלא כולה כפופה לפונקציה הפאלית. אבל אפשר לומר גם שלאקאן עצמו מצליח בקושי, ואולי מכוון להצליח בקושי כדי להיות במעין לא-כל, לא-כולו. או כמו שבקט היטיב לנסח זאת (כלומר ניסח בקושי או במלים אחרות, אמר טוב יותר) – "להיכשל טוב יותר." נרמז כאן גם שהפסיכואנליזה שולחת אותנו לדרכנו, לחיינו, כאשר היא משמשת לא יותר (ולא פחות) ממתווך נעלם שמתערב ברגע מסוים בחיינו ומאפשר לנו לרקום סינטום – אבל מה נעשה עם אותו סינטום כבר תלוי בנו, ולא בפסיכואנליזה. מה נעשה עם נוסחאות הסקסואציה לאחר שניתחנו אותן תלוי בנו, לא בלאקאן. נצטרך לדעת לעשות בעצמנו וטוב יותר עם מועקת המגדר.

הערות ומחשבות נוספות:

נראה שמתוך נוסחאות הסקסואציה והשיח של לאקאן סביבן והן מתוך המאמר שמאוורר את מושגיהם של לאקאן ופרויד ומתאים אותם לחברה בימינו, ניתן להסיק עוד כמה מסקנות. למשל שהגבר נמצא בפוזיציה של עשייה, עבודה, פעילות, מחשבה (קוגיטו). מצופה ממנו לתפקד – בכל המישורים, בעולם העבודה, בבית, במיטה. הוא גם משתף פעולה עם האתוס הזה: הוא תחרותי, הוא רוצה לתפקד, להפיק יש מאין, לייצר, לעבוד, הוא רוצה להיות מאושר, כלומר שיאשרו אותו – האישה, הבוס, גברים אחרים; הוא רוצה להשיג זהות גברית ולקבל הכרה בזהות זו: שיהיה ברור לכולם, שכולם יראו שיש לו סטטוס, כוח, כסף, רכוש, שהוא מצליח בכל מה שהוא עושה, בכל תפקודיו. אבל ה-to have שלו נמצא בחסר, במינוס (אין לו מספיק והוא גם לא מצליח להשיג את מה שאבוד מראש, במיוחד בתחום המיני משום שזהו תחומו של הלא מודע, התחום שבו מתרחשת ההדחקה הראשונית, כלומר קבלת הפאלוס כמסמן על ידי הסובייקט ו"נפילת" החלק ההתענגותי, של ההתענגות השלמה עם האם. ראו ההקדמה במאמר). לעומת זאת, בפוזיציה של אישה הסובייקט נמצא במודוס של פיחות בהוויה. to be, אבל האישה לא קיימת. ההוויה לא אופרטיבית (בפרפראזה על ז.' ל. ננסי). את תרזה הקדושה לא מעניין אם מישהו עובד או מתפקד או אם יש לו זקפה, היא לא זקוקה לזה כדי להתענג. סובייקט בעמדה זו לא נמצא במצב של פעילות, תחרות, או עבודה במובנים קפיטליסטיים. הוא לא חושב והוא גם לא קיים. לא חושב ולא קיים, כהשגה על הקוגיטו הקרטזיאני זו אגב העמדה שלאקאן מייחס לאנליטיקאי: האנליטיקאי לא חושב ולא קיים.
מי שמצפה מן הגבר (או מי שהגבר מניח שמצפה ממנו, או לפחות מעניק לה את המנדט לכך) לתפקד, לעבוד וכו' זו האישה הפאלית. זו האישה שלאקאן מדבר עליה למשל בסמינר 21 כ"האם הגדולה" (כשהוא מתייחס לאוניברסיטה ככזו בפרק האחרון של אותו סמינר(, אם מיתית שהיא למעשה המקבילה של האב הקדמון היוצא מן הכלל, הלא מסורס. בנימיני מכנה אותה במאמרו בשם "אמא גנרלית", כשהוא כותב על התנהגותן של נשים אלה ועל יחסם של הגברים אליהן בניתוח שהוא עורך לסדרת הטלוויזיה "רמזור". יש להבחין אותה מן הפוזיציה של אישה בסקסואציה, שבה כאמור, התפקוד והכימות, הסמלים הפאליים הפוזיטיביים (מעמד, כוח, נכסים, ביצועיזם, הצלחה) לא קיימים ולא רלוונטיים. מכאן אפשר לדבר אולי על שני סוגים של אלביתיות: האחת היא זו של האישה הפאלית, שבדומה לאב-גבר הפאלי, מאיימת אבל גם מושכת. השנייה היא אלביתיות של אישה או גבר בפוזיציה של אישה, שההתענגות שלהם היא אחרת, עודפת, מסתורית, פרה-אונטולוגית, חסרת משמעות כמו הפונקציה הפאלית וקורלטיבית להיעדר הקונסיסטנטיות של האחר עצמו.

מפגש שלישי

בהמשך להערותינו בגוף הטקסט, נדון ברעיון של לאקאן, "אין-יחס-מיני".

בנימיני מכנה את הפער בין גברים לנשים (ובין סובייקט לאחר בכלל), האין-יחס-מיני, בשם "הסלע המוצק" – מימד המתח הבלתי ניתן לצמצום, לפחות ככל שמדובר בפסיכואנליזה, בין גבר לאישה. מתח זה מתחיל למעשה בפער שבין מודע ללא מודע או שבין זה או זו שהיא תמיד-כבר סובייקט לבין היותה סובייקט בדיעבד… כלומר לבין היותה נתונה ללא מודע שדובר מתוכה, לא מודע שעליו היא צריכה לקחת אחריות.

וזאת משום שהאחר – ששקול לאישה או לגבר בפוזיציה של אישה בסקסואציה – הסדר הסמלי שאנו נתונים לו, הוא "פנימי" ו"חיצוני" גם יחד. זהו האחר הלא מודע שמאיים עלינו "מבפנים" במובן זה שהוא מדבר אותנו, במקום שאנחנו נדבר אותו. והאחר הזה, כזכור, אקוויוולנטי לאישה (או לגבר) בצד של התענגות אחרת בסקסואציה, מכיוון שהאחר הוא זה שהווייתו קונטינגנטית, שהוא האונטולוגי, שהוא לא קונסיסטנטי, שהוא מסתורי וחידתי וחסר ושאנו לא יודעיםות מה הוא רוצה מאיתנו (Che Vuoi?). מכאן יהיה לעולם פער בינינו לבין האחר הלא מודע שמכונן אותנו עם שהוא זר לנו ועם זאת "שלנו" ו"אנחנו" – במלים אחרות, אלביתי.

בסמינר 20 לאקאן כותב כך: "האהבה היא חסרת אונים, על אף היותה הדדית, מכיוון שהיא מתעלמת מכך שהיא אינה אלא האיווי להיות אחד שמוביל אותנו לבלתי אפשרי שבכינון היחסים בין שניים-אלה (la relation d'eux). בין אילו שניים? (deux) – שני המינים" (12, הדגשים במקור).

האהבה היא הדדית לא במובן זה שהיא דו-סטרית, אלא משום שיש באחר שבו אני מאוהבת דבר מה שגרם לי להתאהב בו, משהו שמצוי בו והוא מעבר לו, אובייקט a קטנה. זו גם הסיבה לכך שאין סיבה לאהבה. אני לא אוהבת מישהו משום שהוא מבריק, מושך ואוהב מוזיקה קלאסית, אלא מסיבה עלומה שמצויה בממשי – מאובייקט סיבת האיווי, אובייקט פטיט a – שאיש משנינו לא יכול להבין. זה נכון הן לאהבה שהיא חד-סטרית והן לכזו שהיא דו-סטרית. לאקאן אומר שהאהבה היא חסרת אונים משום שהיא שואפת לאחד את השניים, והיא תמיד נכזבת במובן זה שהשניים אינם יכולים להפוך באמת לאחד. אם אפשר לתמצת את רעיון האין-יחס-מיני במשפט פשוט אחד, אפשר לומר ששניים, סובייקט ואחר או אחרת, נשארים תמיד שניים, הם לא יכולים להתאחד בהתענגות. הכפיפות לפונקציה הפאלית חותכת למעשה את ההתענגות השלמה, המלאה, עם האם, ולא מאפשרת את מה שהוא בלתי אפשרי ממילא – גילוי העריות והפנטזיה שאפשר להתאחד עם האחר. ההתאחדות עם האחר מוחקת את האחר או את הסובייקט או את שניהם. כדי שיתכוננו סובייקט ואחר אי אפשר ללא ההפרדה שמאפשרת לבסוף את האהבה בין שניים. ההפרדה הזו היא האין-יחס-מיני. ב"אין-יחס" מדובר ביחס – Relation – במובן הלוגי של פרופורציה. אין שום דבר שיכול לאמוד את הפער הממשי שבין סובייקט לאחר, והאין-יחס הממשי ניצב כשלישי בין הסובייקט לאחר.[3] זהו שלישי שמתווך, מפריד וקושר.

יחד עם זאת, עבור לאקאן האהבה ממלאת את המקום של האין-יחס-מיני (ראו סמינר 20, עמ' 57). האם זה באמת אומר שהיא סותמת את החסר? לאקאן מזהיר מפני אהבה בדמיוני שמכוונת לסתום את ההבדל המיני, את החומהבה (amur), שהוא ניאולוגיזם של חומה (mûr) ואהבה (amour) (ראו שם 11). כלומר הוא מזהיר מפני אותה אהבה בדמיוני שמיועדת למחוק את ההבדל המיני, שהוא בסופו של דבר לא רק הבדל בין גבר לאישה אלא בין כל סובייקט לבין כל אחר.ת באשר היא והוא ובין הסובייקט ללא מודע. הרי מה שלמדנו מן הצד של אישה בסקסואציה הוא שבהתענגות אחרת אין אחד שאיננו מסורס, ומכאן לא-כולו מסורס (או תחת הפונקציה הפאלית), מה ששולל את האוניברסאליות הכללית, הפרטיקולארית, ומייצר אוניברסאליות סינגולארית של אחת אחת ואחד אחד. ולכן האין-יחס-מיני הוא בין סובייקט לאחר באשר היא והוא ולא רק בין גבר לאישה. מכאן שהאין-יחס-מיני מתגלה בכל הדרו ובהגדרתו המדויקת ביותר דרך הפוזיציה של אישה בסקסואציה. זוהי בעיקר פוזיציה זו שמביאה לידי ביטוי מלא יותר את האין-יחס-מיני.

נחזור לאהבה ולרעיון של לאקאן שהיא ממלאת את מקום האין-יחס-מיני. אני לא חושבת שבמשפט הזה לאקאן מתכוון לכך שהאהבה נועדה לסתום את החסר או למחוק את ההבדל בין האחדת לאחר.ת. זו האהבה בדמיוני שמדמה שהחסר נסתם ושההבדל נמחק. אבל האהבה במישור סמלי (שהיא איוויית ומטונימית) ובממשי (שהיא מטאפורית ומכוונת לאובייקט a קטנה שבאחר האהוב)[4] היא אהבה שיוצרת קשר בין האחדת לאחר.ת, היא מה שמאפשר לאחר להיות מה שהיא והוא; האהבה אוהבת את ההבדל. היא אוהבת את ההבדל המיני שהוא לא רק הבדל בין גבר לאישה, אלא הבדל בין סובייקט לסובייקט, כלומר בין סובייקט לאחר.

יתרה מזאת, זו אהבה לאחר שבי-שמחוץ לי, לאחר האקסטימי, הלא מודע. אהבה למה שמדבר מתוכי ואותי ושהוא אני ולא-אני, שלי ולא-שלי (יש כאן קונטינגנטיות של being ושל having). זו גם האהבה לפסיכואנליזה שרושמת את ההבדל הזה שמצוי בתרבות ושמבקשת להפוך אותו להבדל מבני ולא מגדרי. המין הוא לבסוף עניין מבני, לא עניין מגדרי. כל אחד ואחת מאיתנו עושה את המין באופן סינגולרי. כל אחת ואחד עושים מין משל עצמו ומשל עצמה – זו המסקנה שנובעת מהצד של אישה בסקסואציה. הכוונה היא כמובן לא ליחסי מין קונקרטיים – אוננות לבד או בשניים ולא למעשה האהבה; הכוונה היא לכך שכל אחד ואחת מייצר.ת את הסקסואציה שלה, את התקשרותה לסדר הסמלי או לפונקציה הפאלית, כל אחת ואחד מתענג.ת בדרכה ובדרכו.

זו הדרך של לאקאן להיחלץ ממועקת המגדר ומן המטאפיזיקה, מבלי להיחלץ מהם בממש, אלא בקושי, דרך סינטום או קשירה שעושים "יותר טוב" (ולא עושים את הטובהמוחלט). בסמינר 20 לאקאן משחק עם המילה "מהפכה" כדבר מה שאיננו "חתרנות", אלא "רבע סיבוב" – אותו רבע סיבוב שמייצר מעבר משיח אחד לאחר (לכך לא נוכל להיכנס בסדרה זו של הרצאות) (עמ' 53). רבע סיבוב הוא מהפכני כי הוא עובר משיח אחד לאחר, אבל הוא מהפכני "בקושי". לאקאן אומר שמהפיכה – révolution – פירושה גם סיבוב חזרה. לאקאן לא מוותר על החזרה – על החזרה לפרויד ועל החזרה לתגלית של פרויד את הלא מודע. חזרה היא דבר שטומן בחובו את האלביתי, מכיוון שהיא מכילה את המילה זר, זרות. אין חזרה אלא משום ומתוך ההבדל. אי אפשר ללכת הלאה ללא נקודת מוצא – הרי חייבים להתחיל איפשהו! מה שמוביל למחשבה על נוסחאות הסקסואציה: הן לא קבר, אלא הצעה לפעולה, אסטרטגיה מהפכנית נוסח לאקאן. אי אפשר למחוק את ההתקשרות של הגבר לפונקציה הפאלית, והיא אפילו נחוצה. המקום הזה בסקסואציה הוא המקום של מאבק הזהות הפרטיקולרי: של המאבק הפמיניסטי הנוכחי, שבו עלינו להזדהות עם סדר היום הפמיניסטי כדי לייצר עולם חדש, לא היררכי ולא פטריארכאלי, עולם שבו כל סובייקט וכל אחר יהיו אחד אחד ואחת אחת. אי אפשר לוותר על פוליטיקה זו של זהויות, אי אפשר למחוק את ההיסטוריה ואת האפליות הקיימות היום כלפי נשים ומיעוטים ומוחלשים. אבל לא כדאי שאסטרטגיית המאבק תהפוך למטרה כך שלא נוכל להיחלץ ממנה, כשם שהגבר לא יכול להיחלץ ממטאפיזיקת היש-אין של עמדת ההתענגות הפאלית בסקסואציה. האופק של אסטרטגיית המאבק צריך להיות זה של האוניברסאליות הסינגולארית: זו צריכה להיות הראשית (הלוגית) והכיוון שאליו הולך המאבק הזהותני. הכיוון שעל סובייקטים בהתענגות פאלית ללכת בו הוא זה של ההתענגות האחרת.

Fink, Bruce. Lacan on Love: An Exploration of Lacan's Seminar VIII, Transference.

Polity, 2015.

לאקאן, ז'אק. הסמינר ה-20 (1972-1973): עוד. תרגום: יורם מירון ואח'. רסלינג, 2005.

Lacan, Jacques. "The Signification of the Phallus". Écrits. Translated by Bruce Fink. Norton, 2002. Pp. 575-584.

McGoan, Todd. "The Signification of the Phallus." Reading Lacan's Écrits: From Signification of the Phallus to Metaphor of the Subject. Edited by Stjin Vanheule, Derek Hook and Callum Neill. Routledge, 2018. Pp. 1-20.

Ragland-Sullivan, Ellie. The Logic of Sexuation: From Aristotle to Lacan. NYUP, 2004.

Žižek, Slavoj (ed.). Cogito and the Unconscious. Duke UP, 1998.

Zupančič, Alenka. What IS Sex? MIT UP, 2017.

[1] הן מופיעות באופן נוח יותר לקריאה בספרה של רגלנד-סליבן, The Logic of Sexuation, עמ' 46.

[2] אלנקה זופנצ'יץ' אמנם לא מתייחסת לפונקציה הפאלית, אולם היא ממשיכה את דבריו של לאקאן מסמינר 20. בצטטה את המשפט של לאקאן "אין אחר של האחר" היות שהאחר כבר כלול באחר, היא כותבת:

"If woman is the Other of man, man is not the Other of woman. There is no Other of the Other – the Other is included in the Other (as the Other sex)… . Whereas a man can think of the Other as the exception to the rule, to his rule, on the basis of which he relates to women, a woman cannot think of the Other as the exception to her rule, but as part of the rule, as included in the rule. This affects significantly the nature of this rule, making it 'not-all.' The nonexistence of the Other is itself inscribed into the Other" (What is Sex, 53).

וראו גם לאקאן (סמ' 20, 95): "התענגות זו שחווים אותה ואין יודעים דבר על אודותיה, האין היא ממקמת אותנו על מסלול הקיום-מחוץ? ומדוע לא לפרש פן של האחר, פן אלוהים, כמה שנתמך על ידי ההתענגות הנשית? היות שכל זה נוצר הודות להוויה של המסמניות, ושלהוויה זו אין מקום מלבד המקום של האחר, שאותו אני מציין ב-A גדולה – ניתן להבחין בכפל ראיה שנוצר. והיות שכאן גם נרשמת הפונקציה של האב בבחינת זו שבה קשור הסירוס, ניתן לראות שאין זה יוצר שני אלוהים, שאין זה יוצר אפילו אחד." (ראו גם שם, 100: "ל-ה זו יש קשר… עם המסמן A כחצוי" כמו גם דבריו של לאקאן בהמשך אותו עמוד שעליהם זופנצ'יץ' מתבססת): "לאישה יש יחס למסמן של האחר הזה, מבחינה זו שבתור אחר הוא אינו יכול אלא להישאר תמיד אחר. לא אוכל אלא להניח שאתם זוכרים את אמירתי שאין אחר של האחר. האחר, מקום זה שבו יירשם כל מה שמנוסח מהמסמן, הוא ביסודו האחר לחלוטין. בשל כך מסמן זה, בתוך סוגריים, מסמן (marque) את האחר כחצוי – S(A)".

ואם נפנה ללוגיקה, בדברו על הפאלוס (בעקבות המאמר של לאקאן, "The Signification of the Phallus", 1958) מרקו מאואס מציין שבסמינר 20 לאקאן טוען שהפונקציה הפאלית היא פונקציה לא-פרדיקטיבית, כלומר זוהי פונקציה שלא מגדירה קבוצה. הוא מסתמך על הפרדוקס של ראסל שלפיו הפונקציה "הספָּרים שמגלחים את כל אלה שלא מגלחים את עצמם (ורק אותם)" לא יוצרת קבוצה. האם ספרים שיהיו בתוך קבוצה כזו יגלחו את עצמם או לא? אם הם מגלחים את עצמם, אז הם לא יגלחו את עצמם… אבל אם הם לא מגלחים את עצמם, אזי הם יגלחו את עצמם… נוצרת כאן בלתי אפשריות ממשית.

אני מודה ליצחק בנימיני על ההפניה לדבריו של מאואס.

[3] אני מודה לאנה גלמן על הערה זו.

[4] אני מסתמכת כאן על ספרו של ברוס פינק, Lacan on Love

הזמנה למפגש הזום השני סביב מאמרו של יצחק בנימיני "מועקת הגבר"

לינק לעמוד האיוונט ולתשלום https://eventbuzz.co.il/lp/event/gtlvj

מועקת המגדר

קריאה במאמרו של יצחק בנימיני "מועקת הגבר: על האימה מפני הנשיות בעקבות האלביתי של זיגמונד פרויד"

קוראים ומתדיינים: ד"ר אורית יושינסקי טרופין, חוקרת תרבות ופסיכואנליזה, וד"ר יצחק בנימיני, עורך הוצאת רסלינג ומרצה בבצלאל ובתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן

כיצד מוגדרת הגבריות דרך אימת הסירוס? האם ניתן להיפטר ממועקת הגבר המאוים מנשיות אלביתית? והאם האלביתי מוכרח להיות מוגדר רק דרך ההבדל המיני? האם לאקאן מצליח להשתחרר מן הלוגיקה האלביתית של המיניות והמגדר? אבל חשוב מזה – האם וכיצד אנו יכולים לייצר אופק של מחשבה אחרת ושל מסמנים אחרים בתוך המגדר ואולי גם מעבר לו?

שלושה מפגשים יתקיימו בתאריכים יוםא' 6.9, יום ה' 10.9, יום ב' 14.9

בין השעות 19:00-21:00 בזום

להרשמה יש לשלוח אימייל לאורית ority76@yahoo.com

תשלום לסדרת המפגשים: 60 ₪*

*אם מסיבה כלשהי אינך יכול.ה לשלם, אנא ציין.י זאת בעת ההרשמה.

מומלץ לקרוא את המאמר של בנימיני לפני המפגש הראשון

קישור למאמר: https://www.academia.edu/3448433/Woman_as_Mans_Uncanny_Object_Hebrew_ (בעברית)

https://www.academia.edu/31912340/Woman_as_Man_s_Uncanny_Object_A_Discussion_Following_Freud_and_Lacan (באנגלית)

וכן את מסתו של פרויד, האלביתי

ניתן לרכוש באתר הוצאת רסלינג https://www.resling.co.il/book.asp?book_id=699

או באתר "עברית" https://www.e-vrit.co.il/Product/8457/%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%99

*קרדיט לדימוי: Karolina Urbaniak & Martin Bladh, Sandmann, 2019

מחברת הראווה לראוות החברה

מאן דהוא שיתף בפייסבוק מם משעשע זה שנראה שמצדיק דיון קצר.

כשגי דבור (Debord) כתב את "חברת הראווה" ב-'67 הוא ערג לחברה המבוססת על יחסים חברתיים אמיתיים ובלתי-אמצעיים. הוא הניח שברגע שהאשליה והשקר הקפיטליסטיים-צרכניים, שאמנם השתלטו על הכל, יסולקו, יחסים כאלה, שהם ללא ניכור, יכולים להתכונן מחדש. אולם התהליך שדבור מצביע עליו ושהמם מעלה ב"מכנה" שמתחת לבר (bar), אם אפשר לומר כך, ממחיש למעשה את המעבר הבלתי-נמנע מחברת ראווה לראווה של חברה, כלומר, לסימולציה, שבה המסומן שמתחת לבר אינו אלא מסמן ללא מסומן. זוהי סימולציה של חברה שבה הסימולציה (ולא החברה) מתבוננת בעצמה. המסכה לא מונחת על העיניים כך שהיא מאפשרת לראות/לא לראות (להכיר/לא להכיר) בשקר, אלא על הפה והאף, בעוד שהעיניים רואות נכוחה, רואות היטב, רואות עד כדי טשטוש את הפרטים הקטנים ביותר, את הפיקסלים של המציאות.

כדי לא לנקוע רגל בקפיצת המחשבה הבאה, אקפוץ בהדרגה: אפשר אולי לדבר על שתי פוזיציות שמופיעות במונה ובמכנה של המם. זו של '68 מניחה תיאוריה קלאסית של הייצוג שבה מאחורי הייצוג, הראווה, השקר והאשליה, מונח מיוצג שהוא אמת. זו של 2020 מניחה תיאוריה שבה הייצוג נשבר כך שנוצר מעין "עומק רדוד" (shallow depth, Deleuze) כאשר הדברים גלויים, ויחד עם זאת בלתי מובנים, נושאים סתימות בלתי ניתנת לפירוש.
פער זה מוזכר למשל אצל ג'יימסון בחיבורו על פוסטמודרניזם והקפיטליזם המאוחר, כאשר הוא משווה (למשל) בין ציור נעלי העבודה של ואן גוך לנעלי אבק כוכבים של אנדי וורהול.

אבל מה אם מונחות כאן (במם) שתי פוזיציות לוגיות טעונות יותר, כגון אלה שלאקאן מציג בנוסחאות הסקסואציה? זו של דבור מציגה עמדה גברית של העמדת פנים (imposture), וזו של הקורונה ב-2020 מציגה פוזיציה של אישה עם מסכה (רצוי מעוצבת) (masquerade). זו הגברית מסתירה את מה שאין לה בתואנה כאילו "יש" לה – יש לה טובין צרכניים, בית, רכב וסמלי סטטוס פאליים אחרים, כאשר מה שמוסתר הוא המינוס פי, הפאלוס במינוס, כלומר האמת הכלכלית-פוליטית: המחסור, מחסור שמביא לצרכנות בולטת ולעודף של סחורות.

לעומת זאת, בפוזיציה שמעבר להתענגות הפאלית, אישה מציגה את עצמה לראווה, על המסכה המעוצבת, כאשר מאחורי המסכה לא מסתתר דבר ("אין סוד", בלנשו היה אומר). שום דבר לא מוסתר, ובכל זאת, אנו לא מצליחים לראות דבר. פרוצדורות השקר מתוחכמות ומוצלחות היום יותר מבעבר. אבל בה בעת יש לנו אפשרות לראות את האמת, צריך רק לדעת להתבונן, לא במה שנמצא מאחורי המסכה, אלא במסכה עצמה.