היסטריה קונקרטית

     אני טובעת (וגם תובעת) את המונח "היסטריה קונקרטית" כפרפרזה על ה"אוטופיה הקונקרטית" של ארנסט בלוך  – העבודה והפרקטיקה המתמידות שמכוננות או שמכוונות לכונן חברה פוסט-מעמדית טובה יותר גם אם אנחנו לעולם עדיין-לא-שם.

     במה דברים אמורים?

     לאקאן מדבר על הסובייקט – הסובייקט ה"אולטימטיבי" שהוא סובייקט במבנה היסטרי – כעל שאלה שמועמדת בפני האחר הגדול –  ?Ché Vuoi – מה אתה רוצה (והמהדרין מוסיפים 'לכל הרוחות')? זוהי שאלה שחושפת את המועקה של הסובייקט שלעולם לא יכול להיות בטוח שמה שהאחר מצהיר שהוא רוצה הוא כל הסיפור, כלומר שאלה שחושפת את החשד של הסובייקט שמא בדבריו ובכוונותיו של האחר מסתתר איזה סאבטקסט שמכוון להתענג על הסובייקט, ולא, או לא רק, לראות בסובייקט אובייקט של איווי עבור האחר.

     אבל כל שאלה, השאלה, במובנה האונטי, זורעת מיסודה מבוכה ומעוררת אי-נחת. שאלה המופנית אל האחר הגדול מעוררת בו מבוכה ואי-נחת, מערערת משהו, אם לא את אמות הספים, אזי את הכנף ("מכה קלה בכנף"); יש לה כוח הדף שמרעיד את כסאו של האדון. אני כותבת זאת בעקבות לאקאן וז'יז'ק. הצבת הסובייקט כסימן שאלה מול האחר הגדול (או כ"תשובה של הממשי" לאחר הגדול, כדברי ז'יז'ק, שאינו אלא לשון אחר) מסמנת את הסובייקט כמקום הריק שבין המסמנים ("מסמן הוא מה שמייצג סובייקט עבור מסמן אחר" – לאקאן), כמי שמקומו בשרשרת המסמנים מעורער מלכתחילה, כגורם חתרני מיסודו, "חשוד", "רע".

     עולה במוחי סצנה גנרית מתוך סרטי ריגול או פשע: "הוא שואל יותר מדי שאלות" (כרמז לכך ש"צריך 'לטפל' בו"). ידוע שיותר מדי זה אף פעם לא "טוב". אבל כמה זה " יותר מדי?": מובן שהשאלה מיסודה היא תמיד-כבר "יותר מדי". השאלה כשלעצמה מכילה עודף, עודף-התענגות. נדמה לי שהדוגמה שז'יז'ק מביא (בהאובייקט הנשגב? – אני דולה כרגע מזיכרוני כך שייתכן חוסר דיוק) היא הילד ששואל את אביו, "אבא, למה השמיים כחולים?" התהייה שיכולה להתעורר אצל האב היא למה הוא שואל אותי? האם הוא שואל אותי כי הוא באמת רוצה לדעת, או שהוא שואל כדי לבחון אותי, כדי לערער את סמכותי כאב שמונח-לדעת?

     אני לא יודעת אם האב מיטיב להבין שכל שאלה מכוונת לידע, וידע אינטלקטואלי הוא פעמים רבות גם חווייתי (כך זה עבורי, לפחות, ראו הפוסט הזה). הילד שואל כי הוא רוצה לדעת – יתכן שהוא רוצה לדעת גם למה השמיים כחולים, אבל הוא רוצה לדעת בעיקר על החסר של האחר הגדול, וזה באותה עת לא פחות מלומר שהוא רוצה לדעת משהו על השאלה שלו-עצמו, על עצמו כשואל, קרי, כחַסר.

     ולמה אני כותבת את כל זה?

     כי אני סבורה שאנחנו צריכים לשאול שאלות. לא לשאול שאלות הוא, בניסוח קצת גס, להיות אובססיביים: להצביע פעם אחר פעם עבור מי שדופק אותנו; "להחליק" את זה שאותם אנשים נבחרים תמיד לאותם תפקידים; לרצות שינוי, אבל לפחד להשתנות; לא לדבר על כך ש"יש דברים שעליהם לא מדברים", או בניסוח של הצד של ה"גבר" בנוסחאות הסקסואציה, "אצלנו תמיד אפשר לדבר על הכל" ( – חוץ מ-כל מה שלא מדברים עליו) – וזאת להבדיל מ"אין דבר שאי אפשר לדבר עליו אצלנו" – מה שגורר שאנו לא תמיד נדבר על הדברים שאי אפשר שלא לדבר עליהם, כלומר שהדברים יהיו נוכחים תמיד כשאלה, כנדנוד וכדינדון מתמיד. בהכללה כלשהי, בשעת "חירום" האובססיבי בדרך כלל ישלוף את התקנון, ואילו ההיסטרי ישאל אם התקנון (גם זה שנהגה, או שנהגה חלקית על ידי לאקאן לפני כמעט חמישים שנה, וקבע כל מיני דברים לגבי האקול – école שלו ולגבי עניינים מוסדיים אחרים) אינו זקוק לעדכון, או לפחות, לבחינה מחדש.

     ובכל זאת, צריך לשים איזה גבול לשאלות, לא? הרי אי אפשר לערער כל הזמן על הסדר. מתי הסובייקט מפסיק את התנועה המעגלית של השאלות,  התנועה של דחף המוות? הסובייקט הנוירוטי-היסטרי הוא הסובייקט האולטימטיבי של לאקאן, "ברירת המחדל" של היות סובייקט. אבל הוא לא הסובייקט היחיד של לאקאן. אני מביאה אנקדוטה מתוך ז'יז'ק (1998 ,Cogito and the Unconscious): שאלו פעם את רוסיני מיהו המלחין הגדול ביותר. רוסיני ענה: בטהובן. כשהוסיפו ושאלו אותו, "מה עם מוצרט?" הוא ענה: מוצרט הוא לא המלחין הגדול ביותר, הוא המלחין היחיד…  המלחין היחיד כמו גם הסובייקט היחיד הוא הסובייקט של הצד של אישה בסכמת הסקסואציה, הצד של לא-הכל. הסובייקט ההיסטרי הוא הסובייקט האולטימטיבי של לאקאן, ה- default של היות סובייקט, אבל יש גם סובייקט שהוא אמת-המידה של היות סובייקט, העיקרון הפונדמנטלי של היות סובייקט. הסובייקט הזה הוא, אולי, הסובייקט של סוף האנליזה, או אחד כזה שעושה את "הצעד שלא-מעבר" (בנוסח Le pas audelà של מוריס בלאנשו). רוצה לומר, זהו לא סובייקט שאיננו במבנה היסטרי; זהו לא סובייקט שמפסיק לשאול. כדי להגיע אל הסובייקט הזה נחוצה תזוזה קלה, פרלקטית ועם זאת טקטונית, שמעמידה את השאלה של הסובייקט כמבנה שלו. הספק שמטיל הסובייקט הופך לסלע קיומו, למצפן המבני שמכוון אותו.

מודעות פרסומת

מאת: אורית יושינסקי טרופין

אורית יושינסקי טרופין, חוקרת ספרות ותרבות באוריינטציה לאקאניאנית. ד"ר לספרות כללית והשוואתית. נשואה לדיויד ואמא לכְּליל ולצוּף ולחתולות קוקי וסימון. תחומי העניין שלי הם ספרות של המאה העשרים והעשרים ואחת, פסיכואנליזה, ביקורת האידיאולוגיה, אתיקה ותיאוריות של ספרות ותרבות. כיום עוסקת ב- Holocaust Perpetrator Fiction (סיפורת שמתמקדת בנקודת המבט של פושעים נאצים). הבלוג כולל מחשבות ורעיונות, עבודות שפורסמו בפורומים שונים ובכתבי עת ו-work in progress.

2 תגובות על ״היסטריה קונקרטית״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s