"אי-הכרעתו הרוטטת" של מקס אואה: על הבלתי אפשריות של האקט ב"נוטות החסד" לג'ונתן ליטל

האמור להלן הוא חלק ממאמר שאני שוקדת בימים אלה על כתיבתו (באנגלית). 

1. הלוגיקה של האיווי לעומת הלוגיקה של הדחף 

      בספרה שראוי להפוך לקלסיקה, Ethics of the Real: Kant, Lacan אלנקה זופנצ'יץ' (Zupančič) מבחינה בין ה"לוגיקה של האיווי" ל"לוגיקה של הדחף": טופולוגית, בלוגיקה של האיווי הווקטור של האיווי הוא ליניארי, שלוח קדימה כחץ. המגמה של האיווי היא ה"עוד": השיפור המתמיד בדרך לשלמות, למטרה, לאובייקט פטיט a; מטרה שדואגים שלא להגיע אליה לעולם, שדוחים את סיפוקה לעולם. זופנצ'יץ' מציבה כנגד לוגיקה זו של האיווי את הלוגיקה של הדחף, שזהה למעשה ללוגיקה של האקט. התנועה הסיבובית של הדחף (סביב האובייקט – אובייקט פטיט a) היא תנועה של התחלה-מחדש, של ראשית. זוהי תנועה של קיטוע, של coup.

     ספרה של ז'ופנצ'יץ עוסק רבות בהקבלות של שתי תנועות דיאלקטיות אלה. דיאלקטיות משום שגם התנועה של האיווי איננה תנועה לעבר מטרה שנמצאת מעבר לאיווי. גם בלוגיקה של האיווי אין פנים וחוץ, אלא מישור אחד המתקפל ונפרש – טבעת מביוס (Möbius). המטרה של האיווי היא סיבתו, אובייקט פטיט a כאובייקט סיבת האיווי. ובכל זאת, יש באיווי גם תנועה של חיפוש ("עוד!") וגם של מציאה – של תמיד-כבר ושל אשרורו.

      מכל מקום, הפנטזיה הפרוורטית של המרקיז דה סאד נכנסת לעמודה של הלוגיקה של האיווי: "עוד מאמץ אחד, צרפתים, אם אתם רוצים להפוך לרפובליקנים" ("Yet another effort, Frenchmen, if you would become Republicans", כפי שאומר המשפט המפורסם מפילוסופיה בחדר המיטות של דה סאד (Philosophy in the Boudoir). "עוד מעט ונגיע לגאולה". כלומר להתענגות השמימית, המוחלטת. התענגות שאין בה סובייקט מכיוון שהסובייקט נבלע בהוויה ומתאחד עמה.

     לאותה עמודה של "עוד" איוויי, או של אכילס שלעולם לא משיג את הצב, נכנסת גם הפנטזיה הקאנטיאנית של השיפור המתמיד ושל ההיטהרות המתמידה בדרך להגיע אל הטוב העליון. אחת הביקורות הידועות על קאנט היא שהמימוש של הצו הקטגורי, הוויתור המוחלט על כל אובייקט פתולוגי – על כל אינטרס, רגש, תחושה או רווח כלשהו שעלולים להיות מופקים כתוצאה מהפעלת הצו הקטגורי – הוא בלתי אפשרי. הפתרון (שאינו אלא המשכה של הבעיה) שקאנט מציב כנגד טענה זו הוא הפוסטולאט בדבר נצחיות הנשמה. הסובייקט מנפץ את כבלי הזמן במאמציו לממש את הצו הקטגורי כהלכתו, והמאמץ של הנשמה הוא אינסופי. קיום הצו הקטגורי אפשרי רק בנצח.

     כנגד זאת, ישנו גם קאנט שמציב את הצו הקטגורי בקונסטלציה שונה לחלוטין: הקונסטלציה של האקט האתי. שם הסובייקט המחוקק את הצו הקטגורי עושה מהפכה: האקט שלו הוא אקט "התאבדותי" במובן זה שהסובייקט שאחרי האקט איננו הסובייקט שהיה לפני האקט. באקט עצמו הסובייקט נמצא בדסטיטוציה: לא זו בלבד שהוא בוחר לאבד את כל הסממנים שאפיינו אותו כסובייקט עד כה – את מעמדו, את שמו (הטוב או הרע), את מקומו בסדר הסמלי, וכו' – אלא שגם הצו הקטגורי שאותו חוקק הסובייקט נמצא בסכנה. הסובייקט של האקט מוותר גם עליו – על הצו הקטגורי שהתנה את קיומו כסובייקט – כל זאת כדי להתכונן מחדש, כעוף החול, כיש מאין, כסובייקט של האומֵר, כמי שמחוקק מחדש את הצו.

     לתוך עמודה זו של המבנה הלוגי של הדחף זופנצ'יץ' מכניסה את הסיפור של דון ז'ואן. דון ז'ואן לא מחפש אחר האישה ה"נכונה" – חיפוש עקר, אינסופי, שבמהלכו נדפקות ונזרקות הנשים כ"זו לא זו" (זה לא "זה"!), כפי שמאפיין את תנועת האיווי להתענג. דון ז'ואן רואה בכל אישה שאותה הוא "כובש" את האובייקט האמיתי של האיווי. כל אישה היא "הנכונה". הוא משיג סיפוק עם\מכל אחת מ-1003 הנשים שהוא פוגש. מה מניע, אם כן, את דון ז'ואן? מה שמניע אותו הוא לא האובייקט עצמו (האישה), אלא הדחף לשוב ולשחזר את הסיפוק שחווה עם כל אישה. הסובייקט אוכל לא כדי להשביע את רעבונו, אלא משום שהוא נהנה מפעולת האכילה. חזרה זו מניחה שהסיפוק לא היה שלם ומוחלט, אלא שהיה בו איזה חסר או רווח שאפשר את תנועת החזרה. כן, כל אישה היא ה"נכונה", וזה בדיוק מה שמאפשר לדון ז'ואן לא לדבוק בה כאילו חייו בלעדיה אינם חיים, אלא להמשיך אל האישה ה"נכונה" הבאה.

     לא רק שיש כאן תנועה של התחלה-מחדש, אקט שהופך את דון ז'ואן למאהב המושלם בכל פעם מחדש (לאקאן טען בסמינר עשרים שדון ז'ואן הוא פנטזיה נשית), אלא שתיאור זה של דון ז'ואן, טוענת זופנצ'יץ', ממקם אותו בלוגיקה של "לא-כולה", בלא-הכל.

2. "נשארתי אחד מאלה שסבורים שהדברים ההכרחיים היחידים בחיי האדם הם אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות וחיפוש אחר האמת. כל השאר נתון לבחירה." מתוך נוטות החסד לג'ונתן ליטל.

     על גב הכריכה במהדורה העברית של ספרו (זו כבר קלישאה לומר "השנוי במחלוקת") של ליטל מ-2006 מצוינים דברים אלה של המספר, מקס אואה (Aue). דברים מפתיעים, לפחות לכאורה, בוודאי כשהם מגיעים מקולמוסו של קצין נאצי: אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות  – הם צרכים, צרכים של החיה האנושית, של הגוף בממשי. ואילו חיפוש אחר האמת נראה דווקא ראוי לסיווג תחת הקטגוריה של הנתון לבחירה. אבל לא אצל אואה, לפחות לא בשני השלישים (או בשלושת הרבעים) הראשונים של הרומן. החיפוש אחר האמת הוא הצו הקטגורי של אואה.

     קאנט מנסח את (הפורמולה הראשונה) של הצו הקטגורי כך:

"פעל כך שהעיקרון של פעולתך יהפוך דרך רצונך לחוק טבע כללי"

("Act as if the maxim of your action were to become through your will a universal law of nature")

     זהו, למעשה, הנוסח השני של הצו. בנוסח הראשון מוזכר רק "חוק אוניברסלי", ולא "חוק טבע אוניברסלי". אבל השתמשתי בנוסח זה של הפורמולה כדי להדגיש שהחיפוש אחר האמת הוא עבור אואה "חוק טבע" כגון נשימה ואכילה.

     לפני שהקוראת המדומיינת הנכבדה שלא קראה את ספרו של ליטל תסיק בטעות שמדובר בקאנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית, אסב את תשומת הלב לכך שחוק הטבע שקאנט מדבר עליו הוא חוק של הרצון, חוק שהסובייקט עצמו חוקק ושאליו הוא מתחייב – הסובייקט כאן הוא גם סובייקט של אומֵר (énoncé) וגם סובייקט של הגדה (énonciation), גם הסובייקט שמחוקק את החוק, וגם זה שכפוף (subject) אליו. וזהו בדיוק המימד שנעדר מ"חוק הטבע" של אואה. החיפוש אחר האמת אינו ציווי קטגורי, אלא מניפולציה, מעשה רמייה והתחזות, של סופר-אגו שמצווה על "חיפוש האמת". אלמלא כן, חיפוש האמת לא היה כורח כגון אכילה ועשיית צרכים, אלא עניין קונטינגנטי שנתון להכרעתו ולתחיקתו של הסובייקט כסובייקט אוטונומי.

     נראה שאני נטפלת כאן למשפט פעוט בטקסט העצום הזה (כלומר, בברברת האפולוגטית העצומה של אואה), אבל זה אינו אלא פרט שמעיד על כלל הבלה-בלה (כפי שלאקאן אולי היה מכנה את המונולוג הבלתי פוסק של המספר). בנוסף לכך, קאנט מוזכר כאן לא בכדי: אואה מתעסק בו לא מעט. (שמו של הפילוסוף מוזכר 11 פעמים בטקסט. בכחצי מהן מתקיים דיון באתיקה שלו). אואה מתלבט, הוא מחפש, הוא מתבונן, הוא מלא רגשות אשמה ומתכחש לכך, הוא שואל את עצמו מיהו, הוא מבקש להיטהר ולהיות קאנטיאני, או זורק את כתביו, הוא הופך והופך בקאנט עד שהוא מאכל ממש את גווייתו. הוא אף מסביר לאייכמן, זה שהפך את האתיקה של קאנט לגירסה ל"שימוש ביתי של האיש הקטן", את מה שמוצג ב"הבנאליות של הרוע" כפרי מחשבתו של אייכמן… . קרי, שהרצון האוטונומי של הסובייקט אינו אלא רצונו של הפיהרר: "פעל כך שהפיהרר, אילו ידע על פעולתך, היה מאשר אותה." הסובייקט האוטונומי שמחוקק את הצו הפך את פניו והיה למפלצת סופר-אגואיסטית שמצווה על החובה. אחר כך, בסוף הרומן, אואה מתנער מקאנט לחלוטין: אם כל אחד יעשה כרצונו, הוא אומר, נגיע לבסוף ל"מצב הטבע" של הובס. מה לא יעשה האיש הזה כדי לחמוק מהכרעה מוסרית? הוא מעדיף להמשיך לסבול ולהתפלסף. רק דבר אחד לא עולה בדעתו של אואה: לעשות אקט שיחלץ אותו מכל זה. לומר "לאו" ברור ותקיף. לאו סמלי שיעשה שינוי בממשי. אואה אפילו לא מתאבד. הוא מעדיף למות, אבל לא להתאבד. הוא עושה הכל, רואה הכל, חווה הכל, מתענג על הכל, ורק את האקט שיכול לנתץ את מסכת הייסורים – שלו, ואולי גם של אחרים, הוא לא עושה.

     איך אואה ממלא אחר הציווי הסופר-אגואיסטי שלו או אחר האיווי שלו "לחפש את האמת" (שלא במטרה למצוא אותה, כמובן)? על ידי השתתפות פעילה או פסיבית באקציות הגדולות שהתבצעו באוקראינה וברוסיה. אקציות שהן ההיפוך של האקט, מכיוון שאקציה היא מעבר-לאקט (passage-à-l'acte). מכיוון שבאקציה יש דסטיטוציה (פראית או "קיצונית" – זה המונח של פרימו לוי) של הסובייקט הפושע, הרוצח, שלא באמת מחרף את נפשו כמו אברהם במומנט האתי-תיאולוגי שלו כאיש אמונה; יש טלטלה שמפילה את הסובייקט לתהום, אבל לא מכוננת סובייקט חדש.

שם, בלב המאפליה, הדם והחרא והבזות של עצמו ושל הכל, אואה לא נמנע מלהביט לממשי בלבן של העין:

… ואין להכחיש שהרגנו הרבה אנשים. זה נראה לי מצער, אפילו אם היה הכרחי ובלתי נמנע. אבל עם דברים מצערים צריך להתמודד. תמיד חייבים להיות מוכנים להביט להכרחי ולבלתי-נמנע בעיניים, ולראות בלי כחל ושרק את השלכותיהם; עצימת עיניים לעולם אינה תשובה. (עמוד 87)

בקצה זה של הלילה (והיו שכבר השוו את אואה לבארדאמי של סלין, שגם הוא חיפש את האמת בפשע ובהתענגות האפלה) אואה מחפש אחר האמת:

     משחר תולדות האנושות נתפסה המלחמה תמיד כגדולה שברעות. והנה אנחנו המצאנו משהו שבהשוואה אליו המלחמה כבר נראתה נקייה וטהורה, משהו שרבים ניסו להימלט ממנו בחפשם מפלט בוודאויות של המלחמה והחזית. אפילו בית המטבחיים המטורף של המלחמה הגדולה … נראה כמעט נקי והגון בהשוואה למה שהבאנו אנחנו לעולם. זה היה מדהים בעיני. נדמה היה לי שיש כאן משהו מהותי, מכריע, ושאם אוכל להבין אותו כי אז אבין הכל ואמצא סוף סוף מנוחה. אבל לא הצלחתי לחשוב. המחשבות שלי נחבטו אלה באלה, השתקשקו בשאון בחלל ראשי כמו קרונות רכבת תחתית שעוברים תחנות בזו אחר זו, בכל הכיוונים ובכל המפלסים. (עמ' 133)

3. התענגות כגורם פוליטי ואתי

לא דיברנו עוד על התענגות ברומן של ליטל. (ולא ארחיב על כך כעת בשל קוצר זמן). ההתענגות, אפלה, נוזלית ובזויה עולה על גדותיה ועל גדותיו של המספר ברומן זה. המחשבה על התענגות ברומן העלתה בזכרוני את הקטע הבא שלקוח מתוך The Metastases of Enjoyment של ז'יז'ק:

Where can we grasp 'enjoyment as a political factor' at its purest? A famous photo from the time of Nazi anti-Semitic pogroms shows a frightened Jewish boy driven into a corner and surrounded by a group of Germans. This group is extremely interesting in so far as the facial expressions of its members render the entire scale of possible reactions:
one of them 'enjoys it' in an immediate, idiotic way; another is clearly scared (perhaps he has a premonition that he might be next) ; the feigned indifference of the third conceals a freshly awakened curiosity;
and so on, up to the unique expression of a young man who is obviously embarrassed, even disgusted, by the entire affair, unable to yield wholeheartedly to it, yet at the same time fascinated by it, enjoying it with an intensity that surpasses by far the idiocy of immediate pleasure. He is the most dangerous: his quavering indecision exactly corresponds to the
unique expression of the Rat Man's face noticed by Freud when the Rat Man was relating the story of the rat torture: 'At all the more important moments while he was telling his story his face took on a very strange, composite expression. I could only interpret it as one of horror at pleasure of his own of which he himself was unaware.'

 

מתוך הקטע הזה הדגשתי שני משפטים: his quavering indecision ו-He is the most dangerous 

מדוע הוא הכי מסוכן – מדוע מקס אואה הוא הכי מסוכן? הלא הוא לא פסיכוטי; הוא, ככל הנראה, לא פרוורטי – בניגוד לקצין הנאצי בבחירתה של סופי. אואה מדגיש, באופן שעורר התנגדות אצל רבים, שהוא "כמונו" – שאנחנו איננו טובים יותר ממנו, שלא היינו פועלים אחרת מכפי שפעל באותן נסיבות. המבנה שלו הוא כנראה נוירוטי, והמבנה שלו משנה לא כדי להעמיד אותו באנליזה, אלא כדי להדגיש שהוא בשיח, שהוא "בסדר" – כלומר בסדר הסמלי, שהוא אזרח מועיל ונורמטיבי – זה אכן כך, בנקודת הזמן של הסיפור, כלומר אחרי המלחמה. אואה הכי מסוכן כי כל אחד מאיתנו יכול לעמוד באותו מצב מול ההתענגות שלו ומול אחרים, ובמצב חירום כזה נדרש יהיה להכריע: לפעול מעבר ל"מצופה", מעבר לנורמה; לעשות, באופן פסיבי, כי שלילה כזו היא לא בהכרח אקטיבית, אקט אתי ופוליטי חתרני שיחולל הבדל.

     אבל אואה מתענג על אי-ההכרעה. הוא בוחן את כליותיו ואת לבו במעין אנליזה עצמית, שבסופה אין אקט ואין אחר, שבסופה עומדת רק המצלמה, רק הוא עצמו, אואה, מול עצמו, כאלפי מראות משתברות המשקפות זו את זו:

עכשיו כבר יכולתי להבחין אצל עמיתי בשלושה סוגי אופי. קודם כל אלה שגם אם ניסו להסתיר זאת, ששו להרוג; עליהם כבר דיברתי, הם היו פושעים שהמלחמה איפשרה להם לפעול בגלוי. אחריהם אלה שחשו שאט-נפש והרגו מתוך חובה, כשהם מתגברים על רתיעתם מתוך אהבת הסדר. ולבסוף היו אלה שראו ביהודים חיות והרגו אותם כמו שקצב שוחט פרה, זו היתה בשבילם משימה משמחת או מתסכלת בהתאם לאישיות ולמצב הרוח. … ואני, אם כן? אני לא הזדהיתי עם אף אחד משלושת הטיפוסים הללו, אבל הרבה יותר מזה לא ידעתי לומר, ואם היו דוחקים בי הייתי מתקשה לנסח תשובה כנה. את התשובה הזאת המשכתי לחפש. היה בה מן התשוקה למוחלט, והיה בה גם – כפי שהבנתי יום אחד בזעזוע – מן הסקרנות: גם בדבר הזה, כמו בכל כך הרבה דברים בחיי הייתי סקרן, רציתי לראות איזו השפעה תהיה לכל זה עלי. צפיתי בעצמי ללא הרף: היה זה כאילו הוצבה מעלי מצלמה, ואני הייתי בה בעת המצלמה, האיש שהסריטה, והאיש שצופה לאחר מכן בסרט. זה טלטל והמם אותי לפעמים, ובלילות לעתים קרובות לא הצלחתי להירדם, בהיתי בתקרה, העדשה לא נתנה לי מנוח. אבל התשובה לשאלתי המשיכה לחמוק מבין אצבעותי. (ע"מ 111-12)

4. "כמעט-לינץ'"

מי שחשב שאין בינינו כיום פצצות מתקתקות כגון אלה שז'יז'ק מזהה כ"מסוכנות ביותר", סובייקטים שאי-הכרעתם הרוטטת, המתענגת, מנהלת אותם, מוזמן לקרוא את הקטע הבא שפרסם בסוף השבוע האחרון אלון עידן בהארץ. אני מביאה אותו כאן:

נשלח אלי סרטון וידיאו ישראלי שפורסם באתר בחו"ל. נגעתי בכפתור שמקרין את הסרטון וצפיתי בשתיים וחצי דקות ממגנטות: אשה חשדה שצעירה ערבייה מחזיקה סכין. קבוצת אנשים השתלטה על אותה צעירה, ובסרטון רואים אותה שוכבת על הרצפה, כשמעליה אדם חרדי מחזיק את ידיה. מסביב אנשים מתווכחים מה לעשות איתה עד שהמשטרה תבוא. אשה אחת דורשת שיעשו בה לינץ׳ וצועקת ״מה אתם משחקים אותה, היא תהרוג לנו את הילדים״. גבר אחר סונט בחרדי שמחזיק אותה, ״מה אתה יפה נפש אתה״. ניצת ויכוח קולני, דעות לכאן ולכאן, ובשלב מסוים אחד האנשים בועט בפנים שלה בפראות. ראשה נשמט לאחור ומוטח ברצפה. הבעיטה מעוררת סערה ורוב הנוכחים מגנים אותה. אחד אומר: ״מה, להרוג אותה, זה הפתרון?״ הבועט מורחק מהמקום ובין היתר מוסבר לו ש"אנחנו לא כמוהם".

כשנגמר הסרטון נשמתי לרווחה, אפילו התרגשתי קצת מהעובדה ש"ההמון" לא פגע בצעירה יותר מדי ורוב הזמן אפילו הגן עליה. גם הבעיטה בפניה, שהיתה ברוטלית ומכוערת, לא הצליחה לפגום בהתרשמות הכללית. כתבתי את זה לאותה אחת ששלחה לי את הסרטון וזו היתה תשובתה:

"למה שאשלח לך סרטון על לינץ'? מעולם לא שלחתי או צפיתי בלינץ'. אבל מה שאמרת — שהוא ממגנט — זה בדיוק מכיוון שהנפש כבר ערוכה ללינץ', והיא מתרגשת מהעובדה שהוא נמנע. ואז האפקט הוא טאטוא של כל אותם מראות שהיא אמורה לדחות/לסלק/להתקומם כנגדם. את הנערה הצעירה והיפה שזרוקה שם, ראשה מורם והיא דוברת עברית; את האשה המפלצת שדורשת שיעשו לה לינץ', תוהה איפה הגברים; את הבעיטה בראש כמובן, שמפסיקים אותה כמו שמרחיקים זבוב. תכתוב על ההתרגשות שלך/של הצופה מכך שלא עשו בה לינץ', תכתוב על רף הציפייה הנמוך מהישראלי הממוצע. תכתוב על המובן מאליו החדש".