הצצה למחקר החדש שלי

     כל אחד יכול לחקור, לא כל אחד יכול גם ללמוד. ולטר בנימין*

     אני כותבת זאת עבור הקוראים המעוניינים לדעת משהו על העבודה האקדמית הנוכחית שלי, אבל בעיקרו של דבר, אני כותבת זאת כדי לטפח את חדוות היצירה שלי. חסד רדיקלי הוא אמנם יומן רשת פתוח לעין כל ומיועד לעיניהם של אחרים, אך הוא מתפקד גם כאוסף רשימות, טיוטות וקרעי רעיונות והתנסחויות המשמשים בתהליך העבודה והלימוד שלי, in progress. קטעים לא מבוטלים מתוך פוסטים שפורסמו כאן מוכנסים בשינויי נוסח כאלה ואחרים, ולפעמים אף כמות שהם, למאמרים או להרצאות.

     ובאשר למחקר הנוכחי: סיימתי את כתיבת המאמר על נוטות החסד של ליטל, והוא עובר כעת תחת ידיו של עורך לשוני שיתקן את האנגלית כך שהמאמר יתאים לפרסום בכתב עת אקדמי. בנוסף לכך, קוראים את המאמר שני ידידים מוערכים האמונים בעיקר על החלק התיאורטי. העריכה עתידה להסתיים בעוד מספר ימים; קריאת הטקסט – אני מקווה שבקרוב, כך שאוכל לתקן, אם יהיו תיקונים, ולשלוח את המאמר לכתב עת מסוים עד סוף דצמבר, שהוא תאריך היעד של כתב עת זה. איש לא מבטיח לי שהמאמר יתקבל לכתב העת הזה, אבל ישנם כתבי עת אחרים.

     מה שמרגש אותי במיוחד בימים אלה הוא הכיוון המחקרי אליו שלח אותי הרומן של ליטל: הוט טופיק בעולם המחקר והביקורת של הספרות, ויחד עם זאת, קרקע שעדיין לא נחרשה מספיק, מחקר בחיתוליו – Perpetrator Fiction. אם יש בידיכם תרגום ראוי לצירוף הזה, אשמח לשמוע. מדובר בסיפורת שנכתבת על פושעי מלחמה, בדרך כלל מנקודת המבט של מבצע הפשע. כזה הוא הרומן של ליטל וכאלה הם הטקסטים האחרים שבהם אני מתעתדת לעסוק במאמרים שבכוונתי לפרסם וברבות הימים גם – חכו לזה – לכנס לספר. הספר יקרא Perpetrator Fiction: Reception, Aesthetics and Ethics (שם זמני). המאמר על נוטות החסד ("Everyone can't be a legislator": Perversions of the Categorical Imperative and the Circumvention of the Act in Jonathan Littell's The Kindly Ones) ישולב בו בדרך זו או אחרת.

     הטקסטים שבהם אני מתעתדת לעסוק הם: נוטות החסד של ליטל, חץ הזמן (Time's Arrow) ו- The zone of Interest של מרטין איימיס (Amis), הנאצי והספר (The Nazi and the Barber) של אדגר הילסנרת' (Hilsenrath) ו"הוא חזר" (Look who's Back) של טימור ורמש (Vermes). המשותף לכולם הוא פושע נאצי שמספר את סיפורו בגוף ראשון. ההתמקדות בפושע הנאצי לא היתה מכוונת בתחילה, אבל כך הוחלט לבסוף. בתחילה ביקשתי לצרף גם טקסטים שעוסקים בפושעי מלחמה ובמבצעי ג'נוסייד של בני עמים אחרים, שאינם יהודים, אבל התקשיתי למצוא טקסטים בדיוניים כאלה שכתובים בגוף ראשון. חשבתי על ספרים של קוטזי (למשל, חרפה), אבל הם לא נראו לי שוויי ערך באימתם ובזוועות המסופרות על ידי המספר לפרפטרייטור פיקשן [#סליחה] הנאצית. חשבתי גם על Mourambi, The Book of Bones של בובקאר בוריס דיופ (Boubacar Boris Diop), על רצח העם ברואנדה, אבל קולות הרוצחים בספר משתלבים בקולות הקורבנות ומהווים לבסוף חלק קטן מדי בעלילה. ספרי הפשע הנאצי הצטברו לבסוף על שולחני והחלטתי להתמקד בהם.

     אז האם אני נכנסת ל"שואה ביזנס"? לא. אני חושבת שלא. אני מקווה שלא. אני מתכוונת להאיר באור המחקר גם את התופעה הזו. מה פשר הפריחה של הספרות המתמקדת בנקודת מבטו של מבצע הפשע בעשרים השנים האחרונות? – זאת אם לא נחשיב את ספרו של הילסנרת', הנאצי והספר, מ-1971 ואת סלין, במיוחד בטרילוגיה המאוחרת שלו (1957-1961), שהוא רפרנס מרכזי ביותר לכל הטקסטים המוזכרים לעיל. התשובה לכך נמצאת לטעמי בספרו השנוי במחלוקת, הפופולרי אך הבלתי מוערך ונטול המחקר האקדמי של טימור ורמש, הוא חזר. אני לא עומדת לפרט את התשובה לכך כאן, כי היא נושא למאמר שלם, אבל התשובה הזו שולחת אותי לאחד משני הטקסטים התיאורטיים שעליהם יבוסס המחקר שלי: ביקורת התבונה הצינית של פיטר סלוטרדייק. הטקסט השני הוא מחקרו הידוע של קלאוס טוולייט (Theweleit), Male Fantasies שעוסק בקשר שבין תפיסות שוביניסטיות של גבריות לבין הפשיזם.

     אבל מלבד זאת, אני קוראת גם את קאנט, את מרי דגלאס (טוהר וסכנה), את חנה ארנדט, את פרויד ואת לאקאן. כן, את לאקאן ואת הפוסט-לאקאניאנים (אני מתכוונת לז'יז'ק ולחבריו לאסכולה הסלובנית ולבאדיו, מי שמכונים על ידי יאניס סטוורקאקיס "השמאל הלאקאניאני"). כי לאקאן עוזר לי לחשוב באופן שמשיג על החוש המשותף. אני קוראת מחקרים ומאמרים של אחרים; רבים כל כך עסוקים ב"רוע" וב"טוב" הנורמטיביים, במה שמקובל ובמה שאינו מקובל, ב"מוסרי" ובמה ש"איננו מוסרי", במה ש"מותר" ובמה ש"אסור" לספרות לעשות. מעטים מדי מזהים תופעות חברתיות (וספרותיות) וחוקרים אותן. וטרם קראתי מחקרים המזהים תופעות אלה כסימפטומים בני זמננו, סימפטומים שהם בה בעת ניסיונות לפתרון ותצורות של פיצוי (compensatory formations), כלומר סינטומים (sinthomes). לאקאן, או החשיבה הלאקאניאנית, עוזרים לי לנסח את כל אלה ומסייעים לי לחשוב באופן לא קומון סנסי.

זה הכל לעת עתה.

*מצטטת מן הזיכרון, הציטוט כנראה אינו מדויק, אודה למפנים אותי למראה מקום.

מודעות פרסומת

מאת: אורית יושינסקי טרופין

אורית יושינסקי טרופין, חוקרת ספרות ותרבות באוריינטציה לאקאניאנית. ד"ר לספרות כללית והשוואתית. נשואה לדיויד ואמא לכְּליל ולצוּף ולחתולה סימון. תחומי העניין שלי הם ספרות של המאה העשרים והעשרים ואחת, פסיכואנליזה, ביקורת האידיאולוגיה, אתיקה ותיאוריות של ספרות ותרבות. כיום עוסקת ב- Holocaust Perpetrator Fiction (סיפורת שמתמקדת בנקודת המבט של פושעים נאצים). הבלוג כולל מחשבות ורעיונות, עבודות שפורסמו בפורומים שונים ובכתבי עת ו-work in progress.

7 תגובות על ״הצצה למחקר החדש שלי״

  1. אורית

    חקירה מרתקת, של סימפטומים בני זמננו,
    הייחודיות מכך, היא מה ניתן ללמוד, כפי שאת מצטטת את וולטר בינימין.
    ניסוח הסימפטומים החדשים, או הפתרונות החדשים למצבי חיים, בעת הזאת, מעלים אצלי את המסה ״על הסכנה״, שכתב ארנסט יונגר ב- 1931
    תורגם לעברית על ידי בעז נוימן, בכתב העת ״זמנים״.
    יונגר טוען במסתו, שהיא מבוא לספרו-״הרגע המסוכן״, בניתוחו את התקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כעידן חדש, עידן הסכנה, שהחליף את ״ העולם של אתמול״ (צוויג), החיים המסוכנים, לשיטתו,ההם מהות חייו של האדם החדש, שירש את הבורגני, שכל חייו היו ניסיון לבטח ולהבטיח עצמו באמצעים שונים נגד הסכנה. יונגר טוען, כי אין זאת אלא אשליות בורגניות.
    מול הניסיון הבורגני לכונן חברה תבונית, חברה של ״ חוק וסדר״, עומדות עובדות קיומיות כמו המלחמה,הנפשע או לחילופין אסון הטבע.
    נזכור, את התפקיד החשוב, שנשמר למושג הביטחון, בתקופה הבורגנית, וכן את ייחודיות היחסים בין הבורגני לסכנה, אותה הוא מוצא חסרת היגיון, וסתירה בלתי פתירה של הסדר.
    בכך הוא מבחין עצמו מדמויות אחרות כמו הלוחם, האמן, או הפושע..
    בציטוט מיונגר :״ הקרב בעיני הלוחם הוא מהלך שמגיע לידי שלמות בסדר גבוה יותר; הקונפליקט הטראגי מבחינת המשורר, הוא מצב שבו ניתן להבין בבהירות רבה את משמעותם העמוקה של החיים; העיר השרופה או זו המתקוממת, היא בעבור הפושע, שדה לפעילות אינטנסיבית.
    כאן, ההרהורים של יונגר, מתחברים לרעיונות ולאובייקטים של החקירה שלך, אורית.

    אוסיף, שרעיונותיו של ארנסט יונגר, קשים בעיני, לא רק מן הטעם שעמדותיו הפוליטיות היו רדיקליות ימניות, כמו מרטין היידגר ועוד, אלא שטעמי והאתיקה שלי אפשר לומר, קרובה לוולטר בנימין.
    לסיכום, חשבתי שהפתרונות שאת מאירה בעבודתך המחקרית המגוונת כל כך, אולי הם סוגי פתרונות לחברה המגדירה עצמה כיום יותר ויותר, כמי שנמצאת ב״מצב חירום תמידי״.
    מעניין לחשוב על הקשר האפשרי בין הטוטליטריות וההקצנה לרעיונות של הימין ואף הפשיזם, לבין הגדרת ״מצה החירום״ כמצב תמידי אך נורמטיבי.
    בינה ברגמן

    Liked by 1 person

  2. בינה, תודה לך על התגובה המעולה והמאלפת!! יונגר הוא מקור התייחסות בולט אצל סלוטרדייק ותוולייט כאחד. יונגר לא רק כותב על התופעה אלא גם מגלם, בעיני סלוטרדייק, את המהפך שעברה הקיניות בהפכה לציניות: מצד אחד, הוא מייצג את (ומצביע על) הפרוטו-קיניות של חיים על הקצה ושל הפיכת הסכנה לחוויה שממנה אפשר ללמוד משהו על החיים ועל איך לחיות; מצד שני, הוא מייצג את (ומצביע על) המשיכה לסכנה וההתענגות עליה אצל הציני. אני חושבת שארנסט יונגר יהפוך לחלק מרשימת הקריאה וההתייחסות שלי בזכות ההערה שלך (; וכך גם כתביו של ג'יורג'יו אגמבן, במיוחד על מצב החירום.

    באשר לסימפטום, את בוודאי מכירה את אמרתו המפורסמת של מרקס על כך שההיסטוריה חוזרת בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה. אז כיום אנחנו בשלב הפארסה, אלא שאנו עדיין לא מבינים שהבדיחה היא על חשבוננו. אני חושבת שאפשר לראות זאת בבהירות הרבה ביותר באופן ההתקבלות של הרומן של ורמש, "הוא חזר". תגובת הביקורת והקהל נעה בין התלהבות שטחית לבין מיאוס. בנוסף לכך, לא קיים כמעט מחקר אקדמי רציני על הרומן הזה, שפורסם ב-2011. לשם השוואה, על "נוטות החסד" שיצא לאור ב-2006 בצרפתית ותורגם לאנגלית ב-2009 נוצר כבר קורפוס מחקרי מכובד למדי, למרות היותו שנוי במחלוקת בעצמו. כך גם על The Zone of Interest של איימיס שפורסם ב-2014. על פי החומר שבחנתי עד כה, גם בקרב העוסקים הלא רבים ב-perpetrator fiction אין התייחסות לרומן של ורמש. מצד שני, הפופולריות שלו עצומה בקרב קהל הקוראים. אני חושבת שנגלה לפנינו סימפטום אשר בדומה לסימפטומים רבים, מאגד אלמנטים סותרים: מצד אחד, יש בו כדי להעיד על הרצון לענות על השאלה "למה?" – למה היטלר עלה לשלטון? למה הנאצים עשו מה שעשו? למה הזוועות בעולם (מג'נוסיידס ברחבי אפריקה ועד דאע"ש והזוועות בסוריה) ממשיכות להצטבר מבלי ש"נלמד מההיסטוריה"? מצד שני, הסימפטום מכיל התכחשות גורפת, בבחינת "אנחנו לא רוצים לדעת על זה כלום." זוהי, לדעתי, לפחות אחת הסיבות להתעלמות המוחלטת כמעט של האקדמיה מספרו של ורמש ולהיעדר כל דיון ביקורתי רציני על הספר. זהו אכן סימפטום של מצב החירום שבו אנו חיים (-אם אנחנו באמת "חיים" – היו אומרים וודאי סלוטרדייק ולאקאן).
    ובאשר לאפקט של "הוא חזר": ספרו של ורמש מעורר פרץ צחוק בלתי נשלט אפילו עוד לפני שפותחים בקריאה, רק לשמע הרעיון. זהו ספר שאיננו רק סאטירה – כמו הספרים של איימיס (מ-2014) ושל הילסנרת' ("הנאצי והספר") שמעוררים חיוך או צחקוק פה ושם במהלך הקריאה. "הוא חזר" הוא כמו שאומרים, "מצחיק בטירוף". הוא מצחיק (וגם מהווה חלק מן התופעה של) כמה עשרות סרטונים ויראליים ביוטיוב שמציגים את היטלר מתרתח על היעדר חנייה בתל אביב וכיו"ב. למה הספר כל כך מצחיק? זו שאלה שלא מתייחסים אליה ברצינות הראויה, לא בביקורת ולא באקדמיה. פרויד לימד אותנו מזמן שהצחוק חושף טפח מן הלא מודע. כשאנחנו צוחקים נחשפת איזו אמת שהיא רק "mi-dire"' (לאקאן), שלא ניתנת להיאמר בשלמותה. אם נענה על התשובה הזו אנו אולי עתידים לגלות ש-א. היטלר מעולם לא עזב, ו-ב. שהבדיחה היא, כאמור, על חשבוננו, אלא שאנו מעדיפים להתכחש לכך. יש איזו כיאסטיקה, איזה פער דיאלקטי בין האידיאולוגיה של היטלר לאידיאולוגיה השלטת כיום. (קצת מסובך לפרט הכל בתגובה או בפוסט – זה הנושא של המאמר שאני מתחילה לכתוב בימים אלה). במאמר שהתחלתי לכתוב אני מבקשת מהקוראים לדמיין מה היה קורה אילו סטלין, מוסוליני, צ'רצ'יל או נפוליאון היו קמים לפתע לתחייה, מה היה קורה אילו ספרו של ורמש היה נכתב על אחד מן האישים הללו. זה לא היה מעורר את אותו אפקט של צחוק מטורף. וזאת לא רק משום שדמותו של היטלר עברה, עוד לפני ספרו של ורמש, הגחכה ופתולוגיזציה גמורות (זו תופעה בפני עצמה, שקשורה לתופעה שבה עסקינן), אלא גם משום שיש קשר בין האידיאולוגיה הפשיסטית לבין האידיאולוגיה שלנו, בעידן הקפיטליזם (והציניסיזם) המאוחר. זהו לא קשר ישיר וקונסיסטנטי, אלא דיאלקטי וכיאסטי. אני עומדת לפתח את הדברים הללו במאמר החדש.

    אהבתי

    1. "רבים כל כך עסוקים ב"רוע" וב"טוב" הנורמטיביים, במה שמקובל ובמה שאינו מקובל, ב"מוסרי" ובמה ש"איננו מוסרי", במה ש"מותר" ובמה ש"אסור" לספרות לעשות. מעטים מדי מזהים תופעות חברתיות (וספרותיות) וחוקרים אותן. וטרם קראתי מחקרים המזהים תופעות אלה כסימפטומים בני זמננו, סימפטומים שהם בה בעת ניסיונות לפתרון ותצורות של פיצוי (compensatory formations), כלומר סינטומים (sinthomes). לאקאן, או החשיבה הלאקאניאנית, עוזרים לי לנסח את כל אלה ומסייעים לי לחשוב באופן לא קומון סנסי."

      אמנם הגעתי מאוחר (מדי?) אבל כדאי לך לבדוק את Adam Kotsko ויש עוד כמה כותבים שעוסקים בדיוק בזה.
      Awkwardness: An Essay (2010). ISBN 1846943914.
      Why We Love Sociopaths: A Guide to Late Capitalist Television (2012). ISBN 178099091X.
      העולם רחב ופתוח…

      Liked by 1 person

      1. אורית יקרה

        תודה לך, ומעניינת אותי החשיבה אליה את מפנה עם הקליניקה של לאקאן
        להתבונן על כך כתופעת סימפטומים בני זממנו

        אשמח לחשוב ולחקור זאת הלאה, בינה

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s