תראו מי (שוב) חזר: עוד על טימור ורמש

ב- 2013 התפרסם ב"הארץ" ריאיון של דורון חלוץ עם טימור ורמש, שעוסק רבות בהצלחה המסחרית של תראו מי חזר (גרמנית: Er ist wieder da, אנגלית: Look Who's Back), בדעות החלוקות של המבקרים על הרומן (אשר שניים מהם, פרופ' משה צימרמן והעיתונאי דניאל ארק, מופיעים בכתבתו של חלוץ) ובהתעלמות המזלזלת של האקדמיה, ובעיקר של הממסד הספרותי, מן הרומן.

נראה שורמש מוטרד מאוד מן ההתעלמות ומהזלזול הללו, כפי שמעיר חלוץ, שמביא את דבריו:

ורמש מצדו ממשיך לטעון שלא הספר שלו הוא שתורם לבנאליזציה של העיסוק בנושא, אלא היעדר דיון ציבורי רציני אודותיו. "בהרבה ביקורות אפילו לא ציינו שהספר כתוב בגוף ראשון", הוא אומר בטון ספק משתומם ספק נפגע. "המבקרים עסוקים מדי בלנסות לא לראות את המסר של הספר. אני לא צריך פרסים ספרותיים, וכשמוכרים כמות כזו של ספרים, גם ביקורות לא צריך. אבל גדלתי במדינה שצריכה להקדיש קצת תשומת לב לנושא של הרייך השלישי והיטלר, לשמור על ערנות, לבדוק מה קורה. זה לֶקַח מ–45'. ההצלחה של הספר שלי היא אינדיקציה למשהו, גם אם לא ברור למה. וזה מה שמעצבן אותי: יש עשן – איפה האש? אף אחד לא מחפש את האש".

את המעוות הזה אני מתכוונת לתקון במאמר שאני כותבת בימים אלה על הרומן ועל הסרט שנעשה בעקבותיו (ראו העמודה "In Progress" בבלוג זה). המאמר אמנם לא עוסק בהתקבלות של הטקסטים – הספרותי והקולנועי (אני שומרת את העיסוק בכך למאמרים אחרים), אבל הוא מעניק להם, לראשונה, את האינטרפרטציה הראויה להם (והטקסטים הפופולריים והמבריקים הללו ראויים גם ראויים לפרשנות!) ואולי הפרשנות תאפשר מענה עקיף לשאלת ההתקבלות: ההצלחה המסחרית המסחררת, הפולמוס של בעלי הטורים והתעלמות הממסד הספרותי.

אז מה העניין עם היטלר בטקסטים הללו? היטלר הוא דמות פנטזמטית, והרומן, כך אני טוענת, בנוי כפנטזיה במובן הלאקאניאני של המילה, כלומר, כמסגרת שמתווה את התמקמותה של הסובייקט בסדר הסמלי, את יחסיה של הסובייקט עם האחר ואת האופן שבו כל סובייקט מתאווה. ב"אחר" הכוונה היא בראש ובראשונה ל"מקום של הדיבור" ("the locus of speech", כדברי לאקאן בתרגום לאנגלית), לסדר הסמלי, וגם לאחר שמגלם עבור הסובייקט את המקום הזה: האב והאם הם האחרים הראשוניים והמשמעותיים של הסובייקט. הסדר הסמלי הוא לא קונסיסטנטי, חסר, וכך גם האחר. האיווי של האחר נובע מן החסר שבו והוא אניגמטי עבור הסובייקט. אניגמה זו גורמת לסובייקט לשאול את האחר, בדרכים שונות, "מה אתה רוצה (ממני)?" (?Che vuoi), "מי אני (איזה אובייקט אני) עבורך?" ומכיוון שהאחר לא מספק מענה מספק לשאלה זו (סוד כמוס: האחר לא יודע בעצמו מה הוא רוצה ממנה), הסובייקט מסתפקת בהנחות, באמונות ובפרשנויות ביחס לאיווי של האחר. היא מסתמכת על ההנחות, האמונות והפרשנויות הללו במגעה עם האחר, ביחסה לעצמה, לאיווי שלה ולפוזיציה שלה בסדר הסמלי. ההנחות, האמונות והפרשנויות לא סותמות את החסר; האיווי של האחר נותר אניגמטי והסובייקט לא מפסיקה לשאול, אבל הן לפחות משעות את המועקה שנוצרה כתוצאה מן המבוכה של הסובייקט עם  היתקלותה בחסר.

הרומן של ורמש בנוי, כאמור, כפנטזמה. מי מפנטז? במילה אחת, כולם. הדמויות, הקוראים, המחבר שעורך כאן ניסוי מחשבתי, וכמובן, המספר-הגיבור, היטלר, שמספר את סיפורו בגוף ראשון. לפני שאני מסתבכת (במאמר) עם התיאוריות של לאקאן, ז'יז'ק ואדם קוצקו, כמה הערות נרטולוגיות עשויות להסביר איזה מין היטלר הוזה ורמש. ההערות הללו משמשות לי גם הקדמה לדיון ברומן ובסרט כפנטזיות בעידן של מבוכה תרבותית:

1) מסירת הסיפור בגוף ראשון מביאה, לכאורה, למסקנה שהרומן מעניק ביטוי בעיקר לפנטזמה של המספר, או שהרומן הוא הפנטזמה של היטלר. באופן הזה, ניתן לפרש את הפנטזיות של שאר הדמויות כנגזרות מן הפנטזמה של המספר, כהנחות שהיטלר מניח לגבי יחסן המודע והלא מודע של הדמויות האחרות אליו. יש להוסיף לכך את העובדה שמספר בגוף ראשון נחשב בתורת הספרות למספר לא מהימן, למספר שיש להתייחס לדבריו בחשדנות, והרי לנו הפנטזמה האולטימטיבית: היטלר מפנטז אולי, בסגנונו הפומפוזי והמוגזם,  את הסיפור כולו, כלומר גם את הפנטזיות של הדמויות האחרות.

למרות זאת נקודת המבט של היטלר לא חולשת על הטקסט, אלא מוחלשת כל העת על ידי המחבר המובלע (=הערכים והמסרים שהקוראת יכולה להסיק מהטקסט)*, החותר תחתיה בהתמדה. הסגנון היומרני והארכני של היטלר והיעדרה המוחלט והקומי של כל מודעות עצמית מציגים את היטלר כדמות מגוחכת, וביחד עם ההנחה שהרומן פונה לקהל קוראים דמוקרטי ליברלי בעיקרו, שעמו נחתמת ה"ברית" שחולקת בידע שחסר למספר, חותרים תחת הדומיננטיות של נקודת המבט של היטלר ומהווים חלק מן הביקורת כלפיו בטקסט. החלשה זו של נקודת המבט של היטלר מאפשרת גם ניתוח של הפנטזיות של הדמויות האחרות באופן שאיננו תלוי באופן מוחלט בפנטזיה של היטלר.

2) האספקט הנרטיבי השני שבו אני דנה הוא הזמן ברומן ובסרט. נקודת המבט של היטלר ברומן היא רטרואקטיבית, כלומר הוא כותב בלשון עבר על אירועים שהתרחשו (בממש או בדמיונו). אולם לא ברור כלל מאיזו נקודה בזמן היטלר כותב. העמימות הזו מחלישה אף יותר את אי המהימנות של היטלר כמספר: לא ברור האם הוא כותב לאחר שכבר תפס את השלטון מחדש, או שהסיפור כולו הוא בדיה. בנוסף לכך, למרות השימוש בזמן עבר לאורך הרומן, הדיוק בפרטים והזיכרון הפנומנלי של היטלר לפרטי הדיאלוגים עם הבוסים שלו (הדמויות האחרות הן בעיקר הבוסים של היטלר בחברת ההפקה שבה הוא משתלב כסטנדאפיסט וכשחקן), תורמים לרושם שהפרספקטיבה ההיסטורית אינה אלא תחבולה, שההיסטוריה (עדיין) לא נכתבה על ידי המנצחים, משום שהאירועים התרחשו – בהנחה שהתרחשו – ממש עכשיו או לא מכבר. השימוש בזמן עבר, הפרספקטיבה ההיסטורית, היא תחבולה שנועדה להקנות מרחק, שיעור וחשיבות. קוראת שקונה את התחבולה הזו רואה לפניה היטלר מרשים, מפחיד, שככל הנראה כבר תפס את השלטון וכותב כעת את מיין קאמפף החדש שלו. אבל מי שמבחינה בתחבולה, יכולה לראות עד כמה היטלר מגוחך ופתטי. ויחד עם זאת: האירועים שייתכן שמתרחשים בהווה או בעבר הקרוב יכולים להיראות קרובים ואקטואליים מתמיד, אולי אפילו אוניברסליים. וזה, כמובן, מפחיד מאוד.

הסרט, שמפענח פעמים רבות את הטקסט הספרותי, מחזק את השניות הזו בדמותו של היטלר, שניות שחלקיה מזינים זה את זה, כפי שאני מראה מאוחר יותר במאמר: מצד אחד, היטלר ליצן מגוחך שלא מבין היכן הוא נמצא, כוכב ריאליטי, סלב פתטי אבל בלתי מזיק ואולי גם "מתוחכם" ו"גאון" בדרכו, כי כל דבריו אירוניים ואין לקחת אותם ברצינות (-זו הפנטזיה של הדמויות האחרות). מצד אחר, מאסטר-ציני שיודע היטב היכן הוא נמצא (אבל בכל זאת, מעמיד פנים שאיננו יודע), מתחבל וזומם, מציג את עצמו כ"פונדמנטליסט" בעוד שהוא ציני באופן מוחלט שעושה שימוש אינסטרומנטאלי ב"אמת" ובאידיאולוגיה, רשע, אכזרי וכל מה שאנו יודעים עליו.

בניגוד לרומן, האירועים בסרט מתרחשים בזמן הווה ומופרעים כל העת על ידי המלמול הבלתי פוסק של היטלר שנוטל על עצמו גם כאן תפקיד של מספר שנקודת מבטו לא מצליחה לחלוש על האירועים. השיח של היטלר מתקיים גם הוא בזמן הווה, אבל מיועד להאציל שוב "פרספקטיבה היסטורית" על האירועים, במיוחד כאשר היטלר משווה את ההווה לרייך השלישי. המלמול המטורף הזה מציג שוב את היטלר כמסוכן וכמאיים – בתחבולותיו, בערכים ובתפיסת העולם שהוא פורש, אבל בה בעת, מגחך אותו, מעמת את ה"עומק" ההיסטורי עם מצבו האומלל והפתטי דהיום.

זוהי מעין הקדמה לטענה המרכזית שלי במאמר: היטלר מפונטז על ידי הדמויות כאחר גדול קומפטנטי בעידן של פיחות (אני כותבת: decline) של הפונקציה הסמלית, או בעידן של מבוכה (awkwardness, על פי קוצקו), והוא בעת ובעונה אחת מהווה התגלמות של מבוכה זו. אני מכנה את היטלר, בעקבות המושגים של קוצקו, "an awkward sociopath", דמות שמגלמת את הבלבול ואת המבוכה של תקופתנו עם שהיא המושא של פנטזיה לאחר גדול משפיע ובעל יכולת.

* הערה: המחבר המובלע הוא הפנטזיה של הקוראת ביחס לאחר הגדול של הטקסט, ההנחות של הקוראת ביחס לעמדה של הטקסט, המתקבלת כסמכות.

מודעות פרסומת

מאת: אורית יושינסקי טרופין

אורית יושינסקי טרופין, חוקרת ספרות ותרבות באוריינטציה לאקאניאנית. ד"ר לספרות כללית והשוואתית. נשואה לדיויד ואמא לכְּליל ולצוּף ולחתולה סימון. תחומי העניין שלי הם ספרות של המאה העשרים והעשרים ואחת, פסיכואנליזה, ביקורת האידיאולוגיה, אתיקה ותיאוריות של ספרות ותרבות. כיום עוסקת ב- Holocaust Perpetrator Fiction (סיפורת שמתמקדת בנקודת המבט של פושעים נאצים). הבלוג כולל מחשבות ורעיונות, עבודות שפורסמו בפורומים שונים ובכתבי עת ו-work in progress.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s