מדוע המנהיגים שלנו נלעגים (ובכל זאת, אנו מוסיפים לבחור בהם)?

   א) בזכות הערה מכוננת של מגיב מסתורי בשם רז בפוסט שכולו התלהבות ראשונית מנושא המחקר החדש שלי (holocaust perpetrator fiction), גיליתי שני טקסטים מרתקים של אדם קוצקו (Kotsko), שעד לא מכבר היה מוכר לי כמי שתרגם את אגמבן לאנגלית. קוצקו הצעיר הספיק לכתוב גם כמה ספרים על תיאולוגיה פוליטית וספר על התיאולוגיה של ז'יז'ק, והוא מתחזק בלוג מעולה ומומלץ בוורדפרס, המשותף לו ולכותבים נוספים (קישור: An und für sich).

הטקסטים המדוברים שקראתי  – Awkwardness ו- Why We Love Sociopaths: A Guide to Late Capitalist Television הם הראשונים בטרילוגיה שחלקה השלישי נקרא Creepiness. שלושת הטקסטים הם מסות קצרות יחסית שעוסקות במבוכות, בפנטזיות ובפרוורסיות של זמננו באופן נגיש במיוחד. על אף שהוא לא מוסר קרדיט ישיר במסות אלה, ברור לי שקוצקו מושפע מאוד מאגמבן, מלאקאן ומז'יז'ק. הדבר ניכר בניתוח שלו את החברה בת זמננו כשרויה במבוכה (awkwardness), מצב שניתן לתרגמו, פחות או יותר, ללאקאניאנית, כפיחות בשם-האב או כירידת קרנה של הפונקציה הסמלית. או לחילופין, כמעבר משיח האדון לשיח הקפיטליסטי.

לדברי קוצקו, מבוכה היא מצב שבו נורמות חברתיות נוכחות, אבל סובייקטים מתקשים לציית להן או אף לדעת בבירור מה הן. הוא מבדיל בין "מבוכה יומיומית," שהיא הפרה של נורמה ברורה וידועה על ידי סובייקט מסויים; "מבוכה תרבותית," שהיא המצב הכללי של חוסר היכולת לאכוף נורמה קיימת ו"מבוכה רדיקלית," שהיא מצב קיצוני שבו סובייקטים נתקלים בהיעדר מוחלט של נורמה.

איך אפשר להתגבר על מבוכות אלה? קוצקו בוחן התמודדויות שונות דרך סדרות וסיטקומים פופולאריים כגון "The Office" בגרסתו הבריטית ובזו האמריקאית ( – בניתוח שסייע לי מאוד להבין ולהסביר את תראו מי חזר של טימור ורמש, שמושפע מאוד מהגרסה הגרמנית ל"המשרד" – "שטרומברג" Stromberg והפרודיות הגרמניות שנעשו על הסדרה), ו-"Curb Your Enthusiasm", ומסקנתו היא שעלינו "להנות מן המבוכות שלנו", במשקל ספרו של ז'יז'ק, "תהנו מהסימפטומים". קוצקו מציע לשנות את נקודת המבט לנוכח מצבים של מבוכה וללמוד לחיות עם אי הידיעה בנוגע למעשה הנורמטיבי ה"נכון". במלים אחרות, לדעת לחיות עם החסר, עם היעדר הקונסיסטנטיות של הסדר הסמלי והחברתי, עם חוסר היכולת לדעת מה עושים וכיצד פועלים, או עם ההנחה שהאחר הגדול, כביכול, לא קומפטנטי מספיק ולא מסוגל לאכוף את הסדר החברתי.

לעומת רובנו, סובייקטים נבוכים במבנה נוירוטי, ישנם מי שאינם נבוכים, מי שהיעדר נורמות ברורות לא רק שלא מרתיע אותם, אלא אף מדרבן אותם לנצל את הפרצות הנורמטיביות ולהרוויח על חשבונם של אחרים. אלה הם ה"סוציופתים", על פי הגדרתו של קוצקו, שלא נצמד ל-DSM, בספרו על הפנטזיה של הסוציופת בקפיטליזם המאוחר. תקופתנו איננה רק תקופה של מבוכה, אלא גם של אי-צדק, של עוול פוליטי, מוסרי וחברתי, של אי-שוויון כלכלי ושל מעין דרוויניזם חברתי. הסוציופת משתלב היטב במצב זה ודואג להרוויח ממנו את המיטב עבורו או עבור המטרות שבהן הוא מאמין. אך בין אם הוא שובר נורמות וחוקים, משחק לידיהם או מנצל אותם או את היעדרם לטובתו, הסוציופת נושא עיניו תמיד לאחר הגדול ומחפש את האישור של "המערכת", של הסדר הסמלי והחברתי. הסוציופת הוא לא מהפכן – גם אם תכונות מסוימות שלו יכולות להתגלות אצל מהפכן או אצל קדוש \ חסיד, למשל דבקותו במטרה וההתעלמות מנורמות מקובלות. הוא לא מהפכן ולא חסיד משום שהוא לא אתי: מה שמניע אותו הוא לא אובייקט סיבת האיווי אלא ריק, חלל ללא חור, ולכן הוא מחפש לבסוף את האישור של האחר הגדול הסותם כל מבוכה.

ב) בעקבות שני טקסטים אלה של קוצקו, חשבתי על הכלאה בין הנבוך\המביך לבין הסוציופת, מעין סוציופת-מביך (awkward sociopath). זוהי דמות נלעגת, מצד אחד, טיפוס אקסצנטרי שהתנהגותו מביכה, במובן של "מבוכה יומיומית" אצל קוצקו (היזכרו בדיויד ברנט מ"המשרד"), ומצד שני, האקסצנטריות שלו נקשרת לסוציופתיה: לא זו בלבד שהוא מביך אחרים (ואולי גם מובך בעצמו), אלא שההבכה הזו היא תוקפנית, מעליבה, מדירה, ובמילה אחת, סוציופתית. שני הקצוות הללו מזינים זה את זה: נלעגותו של הסוציופת-המביך משרתת את הסוציופתיות שלו, למשל בכך שלא לוקחים אותו ברצינות, כך שהוא יכול להמשיך להביך אחרים ולפגוע בהם באין מפריע. בד בבד, הסוציופתיות שלו כל כך בלתי מתקבלת על הדעת, כל כך לא רציונלית ולא מקובלת נורמטיבית ואתית, שהיא מביכה ומגוחכת.

האם הסוציופת-המביך לא מזכיר לפחות חלק ממנהיגי מדינות העולם כיום? האם לפחות חלקם לא מצטיירים כליצנים המובילים אותנו אל דמדומיו של עידן השוקע בלהבות? טראמפ, נתניהו, ארדואן, פוטין ואחרים: דומה שאנו עסוקים יותר במנהגיהם המגוחכים מאשר במדיניותם ההרסנית: צבע השיער של נתניהו, אמירותיו ההיסטריות, יחסיו עם אשתו; התבטאויותיו הסקסיסטיות של טראמפ וזעמו על הסאטיריקנים ועל כל מי שמעז ללגלג עליו, או שאולי המנהגים המגוחכים הם חלק בלתי נפרד מן המדיניות ההרסנית, חלק משלים והכרחי. לפעמים אנו תוהים, אולי, אם המנהיגים הללו כל כך מנותקים, נאיביים באופן מטופש וחסרי מודעות עצמית שאינם מבינים עד כמה דבריהם ומעשיהם אינם מתקבלים על הדעת. אבל בל נטעה – הם אכן מנותקים, נאיביים באופן מטופש וחסרי מודעות עצמית, ויחד עם זאת, הם יודעים היטב את אשר הם עושים, ובכל זאת, הם עושים זאת. עליהם להופיע כך כי רק במסכת הליצן התמים, דבריהם הציניים יכולים להחליק בגרון, איכשהו. המהומה שהם מחוללים משאירה אותם בתודעה: בעידן הקפיטליסטי זוהי התעמולה היעילה ביותר, לשמש אובייקט של התענגות עבור אחרים.

ג) אבל אם זה מה שאנו חושבים על המנהיגים שלנו, מדוע אנו בוחרים בהם, לעתים שוב ושוב? כשקוצקו מדבר על הסוציופת הוא מדבר בעיקר על דמות פנטזמטית, דמות שעל אף האנטי-חברתיות שלה, משמשת מקור הזדהות, מעין אידיאל-האני (ideal-ego). אנו שואפים להידמות לה, או לדעתי, מחפשים אחריה אצל אחרים. אנו רוצים להידמות לה כי גם אנחנו רוצים להיות גיבורים כמו ג'ק באואר מ-"24" שהוא היחיד שיכול להציל את אמריקה (בעוד שהוא מענה חשודים בטרור ועובר על כל חוק אפשרי למען המטרה הנעלה של בטחון האומה); אנו רוצים להיות כמו דון דרייפר מ"מאד מן" שסולל את דרכו ללא היסוס אל צמרת עולם הפרסום (ובדרך גונב זהות של חייל מת ודורך על עוד כמה גופות וגופים), ואפילו לא נתנגד להיות כמו קרטמן מ"סאות'פארק" שגזענותו ופוגענותו שמקומן לא יכירן בחברה שלנו, נסלחות לו משום שהוא רק ילד, או מבוגר בגוף של ילד. הדמויות הללו מתגברות על מבוכתן ועל העוול הנעשה להן באמצעות המבוכה שהן מחוללות והעוול שהן גורמות לאחרים, ודומה שהן לא סובלות, כלומר לא מתענגות כמונו, או אולי להיפך, כן מתענגות ומשאירות לנו רק פירורים, אם בכלל.

אנחנו כל כך אוהבים סוציופתים גם משום שבפנטזיה \ פנטזמה אלה הדמויות שיכולות לסתום את החסר, לומר לנו בריש גלי מה הן רוצות מאתנו (לדפוק אותנו), מה מקומנו בסדר הסמלי והחברתי ומה עלינו לעשות כדי לחיות סוף סוף חיים מאושרים, עשירים ומשמעותיים, ובכלל להפוך את ארה"ב \ ישראל \ מדינה דמוקרטית בעולם המערבי ל"גדולה שוב". במלים אחרות, אני רואה במנהיגים הסוציופתים-מביכים אחרים שמגלמים את הפנטזיה לחזור אל שיח האדון. זהו ה-great again של טראמפ, השיח שמי שמוביל אותו הוא אדון שהוא מגוחך מכיוון שאינו מודע לכך שהוא סובייקט שסוע. זוהי פנטזיה שלא מתממשת משום שטראמפ (כמו גם נתניהו והאחרים) הוא סובייקט שסוע (או סמבלנט) שהוא אדון, אבל אדון שהוא עבד לאובייקט. כשקוצקו כותב על כך שהסוציופת מחבל בסדר החברתי או מנצל אותו ואף על פי כן, זקוק לאישורו, הוא מדבר בעצם על סוציופת שהוא חלק מן השיח הקפיטליסטי, שבו גם האדון הקפיטליסט הוא עבד לסחורה. גם הוא משועבד למעגל המסחרר של עודף-התענגות-חוסר-התענגות.

אולי יום אחד נחצה את פנטזמת הסוציופת, אם נקרא היטב את דבריו אלה של קוצקו: פורק עול ככל שיהיה, הסוציופת סובל מאותה מבוכה שממנה סובלים גם אנחנו, וגם הוא זקוק לאישורו ולערבותו של האחר של האחר. ורק אם נדע – נדע באופן לא מודע – שהאחר של האחר הוא חור, שאין לנו ערבות, אלא שאנו בעצמנו מניחים ערבות, נוכל לחיות במבוכה ללא מועקה, ולא נצטרך להיאחז בסוציופת-המביך.

מודעות פרסומת

מאת: אורית יושינסקי טרופין

אורית יושינסקי טרופין, חוקרת ספרות ותרבות באוריינטציה לאקאניאנית. ד"ר לספרות כללית והשוואתית. נשואה לדיויד ואמא לכְּליל ולצוּף ולחתולה סימון. תחומי העניין שלי הם ספרות של המאה העשרים והעשרים ואחת, פסיכואנליזה, ביקורת האידיאולוגיה, אתיקה ותיאוריות של ספרות ותרבות. כיום עוסקת ב- Holocaust Perpetrator Fiction (סיפורת שמתמקדת בנקודת המבט של פושעים נאצים). הבלוג כולל מחשבות ורעיונות, עבודות שפורסמו בפורומים שונים ובכתבי עת ו-work in progress.

2 תגובות על ״מדוע המנהיגים שלנו נלעגים (ובכל זאת, אנו מוסיפים לבחור בהם)?״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s