בשולי המערבולת של הסמלי

א. בימים אלה, או לאורך עונת הרחצה, נפוץ במחוזות האינטרנט השונים מידע בדבר היחלצות ממערבולות ומבורות בים. ההמלצה הכללית היא לא לשחות נגד הזרם ולנוע הצידה לעבר מים רדודים; להתנגד לנטיה הטבעית לנוע קדימה לכיוון החוף. אלו הן עובדות חשובות הידועות עוד מן המאה ה-19, כאשר אדגר אלן פו פרסם את סיפורו "ירידה למאלסטרום" (A Descent into the maelström, 1841), שבו מתאר המספר כיצד ניצל מאחת המערבולות החזקות בעולם, המאלסטרום באזור איי לופוטן שבנורווגיה.

maelstrom

ב. אני קוראת לא מעט מכתביו של ז'יז'ק ולא תמיד זוכרת היכן קראתי את מה שקראתי. ז'יז'ק משווה את שולי המערבולת לסדר הסמלי ואת הצלילה לתהום הקורעת לגזרים – לממשי. הוא משתמש בסיפור של פו כמשל לאפשרות לחיות (ולהתנגד) בעידן הקפיטליזם המאוחר. התנגדות ישירה לסדר הקיים תוביל אותנו היישר אל לב התהום. לעומת זאת, אם לא נשחה "כנגד הזרם", אלא נתפוס איזה חפץ עגול וננוע עמו בשולי המערבולת, ייתכן שלבסוף ניפלט ממנה (אם כי כרגע נראה שתנועה בשולי המערבולת כמוה כהליכה בטבעת מואביוס). בקצרה, ז'יז'ק מציע לחיות בשולי המערבולת של הסמלי, באופן "פסיבי-אגרסיבי" החותר "מבפנים" תחת הסמלי.

ג. אני חושבת לאחרונה על צורות התנגדות (ואפשרות לחיות) פמיניסטיות מתוך המחשבה הפרוידיאנית-לאקאניאנית. זה הוביל אותי לקרוא את ספרה של אליזבת' גרוס, Lacan: A Feminist Introductionהגדרת הפמיניזם ומטרתו (בעיניי) – תנועה חברתית-פוליטית שמצביעה על עוולות חברתיות, פוליטיות, כלכליות ותרבותיות שנעשות לקבוצות וליחידים שהם בבחינת exceptions, ומבקשת לשנות את הסדר החברתי (והפוליטי, והתרבותי והכלכלי), כך שקבוצות אלה לא יודרו וקיומן במרחב יעבור "נורמליזציה" גם אם ישמרו על ייחודן – הגדרה זו סותרת בחלקה את התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ולאקאן. היא סותרת את המטאפיזיקה שעליה מושתתת התיאוריה הפסיכואנליטית, מטאפיזיקה שלפיה ישנה זהות בין "מין" ל"מגדר" (כן, אני יודעת שאלה הגדרות לא פשוטות, אבל לא אכנס לזה כעת), וזהות זו גוזרת שלגבר "יש" – אנטומית, ביולוגית (כלומר פין) ומכאן, באמצעות היקש מוזר, גם חברתית ותרבותית (כלומר פאלוס), ולאישה "אין". כך פרויד, והגם שלאקאן מצליח להבר מחדש כמה מושגים, הוא נשאר בתחומי מטאפיזיקה זו. לא אכנס כעת גם לבעיה שעל פי הפסיכואנליזה, ישנם רק שני מינים או שני מגדרים, ומכאן רק שתי צורות של סקסואציה ומכאן שתי לוגיקות.

לאקאן ניתק כביכול את התרבותי מן הביולוגי, אבל ההתפתלות הלאקאניאנית שהפאלוס הוא מסמן "נייטרלי" כביכול, שהגבר והאישה כאחת כפופים לו, שגם הגבר (ולא "רק") האישה "מסורסים", רק מחמירה את המצב. לקחת מסמן שמסמן את החסר, את הניתוק של הסובייקט מן הממשי וכניסתו לסדר הסמלי, ולקרוא לו "פאלוס" זהו גלגול עיניים שמכפיף את האישה  – והפעם גם את הגבר – למה שכבר כונה (על ידי דרידה ואיריגריי) פאלוגוצנטריזם, משאיר את הסדר הפטריארכלי על כנו ומחזק אותו.

ויחד עם זאת, השפה מבוססת על החסר, כך שאפשר לחשוב, כפי שנאמר לי מפי לאקאניאנים מסוימים, שלאקאן הוא בעצם פמיניסט, מכיוון שההוויה היא ביסודה "נשית", כלומר "מסורסת" וחסרה מיסודה. אולם המטאפיזיקה של החליפין שעליה מושתתים השפה, הציוויליזציה וטאבו העריות, מטאפיזיקה שפרויד מתאר ב"טוטם וטאבו" ובמסות על המיניות ועוד, ושאותה לאקאן מקבל, מתארת אובייקט מסוים של חליפין – אישה, בעל חיים – שמוחלף במשא ומתן בין-גברי, ב"קהילת האחים".

ה"פמיניזם" של לאקאן, הניסיון לכוון לכך שההוויה החסרה של הסובייקט היא הוויה "נשית", מקבלת את הנחות היסוד של פרויד, ורק מבקשת לנכס אותן מחדש, לעשות להן ריקליימינג, במובן זה שההוויה החסרה, ה"נשית," היא כעת ה"רצוי", ה"טוב", ה"אתי", "ברירת המחדל" או ההגדרה האולטימטיבית של לאקאן ל"סובייקט". אבל זהו ניכוס מחדש או ריקליימינג שמפספס לחלוטין את מטרת הפמיניזם. מטרת הפמיניזם איננה ליצור שוביניזם חדש שבו "ההוויה הנשית" מועלית על נס, אלא לשנות את הקואורדינטות המבססות את הסמלי ולנתק את הקשר בין "חסר" לבין "נשיות". לאקאן מודה בכך שאין "הוויה נשית"; יש רק "אישה", ובכל זאת קושר "אישה" ל"חסר", אבל בה בעת להיעדר חסר – האישה איננה כפופה לפאלוס כפי שכפוף לו הגבר. היא כפופה לו "פחות", "לא כולה". אם כן, לאישה חסר החסר והיא מתענגת יותר או "אחרת"; "יש לה". שוב הסתבכויות אינסופיות במטאפיזיקה פרמנידית.

כשלאקאן מדבר על ההוויה הסינגולרית של הסובייקט או על הסינטום נוצרת, בעיניי, נקודת חיבור עמוקה בין התיאוריה הפסיכואנליטית שלו לפמיניזם ולמטרותיו (אני מקווה להרחיב על כך בפוסט הבא, שיוקדש למושג "חסד רדיקלי" של אודי אלוני). אבל איכשהו גם כאן לאקאן מפספס עם הניאולוגיזם שלו לסנט-הום – saint-homme, שהוא שוב גבר, איש חסיד או קדוש.

השאלה שלי היא איך להמשיך מכאן, כשאני מודרת, בזהות הפרטיקולרית שלי ובנראות החברתית שלי כאישה, מן השפה, ובשעה שכל מה שנשאר לי הוא ה-lalangue, מעין דיבור פרה-סמלי או פוסט-סמלי. איך משנות את המשלב הסמלי והאם עושות זאת "מבפנים" או "מבחוץ"? איך עושות זאת מבלי לצנוח לממשי – או מבלי לאפשר למטאפיזיקה הפסיכואנליטית להצניח ולחבר אותנו הנשים אל ליבת הוורטקס הממשית? ואיך עושות זאת מלב הוורטקס של המחשבה הפסיכואנליטית?

אולי הדרך לשנות היא להיות בשולי המערבולת של הסמלי, לשנות את השפה ואת השיח (במובנים פוקויאניים ולאקאניאניים גם יחד), להמציא ניאולוגיזמים ולעשות ריקליימינג למושגים, להשתמש באירוניה ולעשות ספיצ'אקטס חתרניים, ולהניח לכל מי שעדיין מתעקש לאחוז בפאלוס, במסמן שמכונה "פאלוס", או, בדומה לאחיו של המספר אצל פו, שאוחז בחפץ כגון זה, להתגלגל לתהום.

מודעות פרסומת

מאת: אורית יושינסקי טרופין

אורית יושינסקי טרופין, חוקרת ספרות ותרבות באוריינטציה לאקאניאנית. ד"ר לספרות כללית והשוואתית. נשואה לדיויד ואמא לכְּליל ולצוּף ולחתולה סימון. תחומי העניין שלי הם ספרות של המאה העשרים והעשרים ואחת, פסיכואנליזה, ביקורת האידיאולוגיה, אתיקה ותיאוריות של ספרות ותרבות. כיום עוסקת ב- Holocaust Perpetrator Fiction (סיפורת שמתמקדת בנקודת המבט של פושעים נאצים). הבלוג כולל מחשבות ורעיונות, עבודות שפורסמו בפורומים שונים ובכתבי עת ו-work in progress.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s