φ- : מינוס פי של המטונימיה

1) אני חוזרת שוב אל מה שלא עובד, אל החיבור הכושל, אל הקצוות השרופים, אל מינוס פי של המטונימיה. מטונימיה אינה בפשטות חיבור; זוהי תפירה של מה שלעולם לא יחזור לקדמותו, אולי כי מעולם לא היה בק-דמותו, של שני רעיונות, שני אובייקטים, או שני סובייקטים, תפורים ביד שהיא לעולם גסה. התוצאה יכולה להיות דבר מה שהוא, במובנים שונים, בלתי קריא: אולי משום שהוא בלתי ניתן לעיכול, אולי משום שהוא כתוב רע, אולי משום שהוא לא מוסרי, או משום שהוא מופרך, ואולי מכל הסיבות הללו גם יחד. מטונימיה מייצרת קריאה ללא-נחת.

כבר כתבתי שחיבור קטוע זה לא מרחיב את הלב והדעת, אלא מכווץ אותם, שולח את הקוראת אל הלא נודע, אל סיבת האיווי של הכותב. קריאה וכתיבה הן גם שתי מטונימיות, ביחס לעצמן, וזו ביחס לזו. הן לעולם לא מספיקות לעצמן ולא מספקות זו את זו. האם זה מספיק לקרוא ולציין "קראתי" לפרוטוקול? או שעל הקוראת להסתכן בפירוש, בשאלה, בתרגום, בכתיבה שמחטיאה את המטרה, גם אם היא תמיד מגיעה ליעדה? פספוס כפול, חסר נוגע לא-נוגע בחסר…

ויחד עם זאת, הסיכון הוא הכרחי, לא זו בלבד שהוא מתקשר לסיבת האיווי של הקוראת, אלא גם ובהמשך לכך, הוא אתי: לקרוא הוא להיענות לקריאתו של האחר. קריאה לא מספיקה; קריאה אינסופית.

 

2) הרשו לי לחזור לז'יז'ק, שממנו מעולם לא התרחקתי, למרות ה"סטיה" של החודשים האחרונים. אני מוצאת שעם ה"סטיה", עם הפער המטונימי, אני עדיין שוחה באותה בריכה רעיונית* (משום שיש בה אמת שעובדת בשבילי).

לאחר המבוא לסדרת הספרים שבעריכתו, short circuits שבהוצאת MIT, ז'יז'ק פותח, במבוא לספר עצמו (Parallax View), בשתי ידיעות חדשותיות שהן בבחינת "אגדות אורבניות" שהתפרסמו ב-2003. האחת מספרת שאנרכיסט צרפתי בשם אלפונס לורנצ'יץ' (ממוצא סלובני?) הושפע מן האמנות המודרנית של קנדינסקי, קלה, בונואל ודאלי, ויצר ברוחם (!) תאי עינויים משוכללים שאליהם הוכנסו אלמנטים פיזיים של אמנות קוביסטית (קוביות וכיו"ב) שימנעו מהאסירים לנוע בחדר בחופשיות, וכן צבעים וצורות המענים את המתבונן בהם.

הסיפור השני הוא שולטר בנימין לא התאבד ב-1940 בכפר פורטבואו שבגבול ספרד מפחד שלא יוכל לשוב לצרפת, אלא נרצח על ידי סוכנים של סטאלין שלא אהבו את הביקורת המרקסיסטית שלו על אוזלת ידו של הקומוניזם בחיבורו האחרון על מושג ההיסטוריה.

המשותף לשני סיפורים אלה, המשלבים "גבוה" (אמנות והגות מודרניסטיות) ו"נמוך" (מתקני עינויים; רצח פוליטי) הוא מה שז'יז'ק מכנה impossible short circuit. הם אנלוגיים למושג של קאנט, אשליה טרנסצנדנטלית (transcendental illusion), ואני מתרגמת בחופשיות: זוהי

האשליה של היכולת להשתמש באותה שפה כדי להסביר תופעות שלא ניתן לתרגמן זו לזו אהדדי, ושיכולות להיות מובנות רק במעין היסט של נקודת המבט [parallax view], כאשר הפרספקטיבה נעה ללא הרף בין שתי נקודות שביניהן אין כל אפשרות של סינתזה או של תיווך. כך אין כל יחס, כל מרחב משותף, בין שתי הרמות  – על אף שהן קרובות זו לזו, אפילו זהות במידת מה, הן נמצאות, כביכול, משני צדי המתרס של סרט מואביוס.**

כך, כותב ז'יז'ק, שתי התופעות השונות הללו מצויות על שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם, על אף שבמקרים דנן הן קשורות באיזה קומון סנס פופולרי גס שלפיו, למשל, האמנות המודרניסטית מעוררת אי נחת גופני אצל הצופים \ קוראים \ שומעים או לחילופין, מציגה באופן סמלי את אימי התקופה המודרנית.

כך שהחיבור המטונימי בין שתי תופעות, בין שני רעיונות, בין שני אובייקטים זרים זה לזה, עובד מתוך כך שהוא לא עובד, מתוך שמתקיימת בו מכשלה, פער, "הבדל מינימלי", כשלון שחייב להיכפל ולחזור על עצמו. זהו חיבור חתרני, מוסיף ז'יז'ק. דרכה של חתרנות היא לעורר אי-נחת, ואי-נחת (אומרת אמתכם) עשויה להוביל לאקט. איזה אקט? אקט אנליטי, אקט פוליטי ואתי וספרותי, אקט או קפיצת אמונה – אשר בתוך גבולות הקליניקה או הספרות או המחקר הוא אקט אתי שיוביל לטרנספורמציה של הסובייקט, ללידתו של סובייקט (חדש) ולשינוי הפרדיגמה.

 

*"בריכה" ו"רעיונית" הוא כלשעצמו צירוף בלתי אפשרי, בנוסח "הרוח היא עצם" ההגליאני ("the spirit is a bone"), כלומר "קצר חשמלי" (=קפיצת הדרך) בלתי אפשרי.

** "the illusion of being able to use the same language for phenomena which are mutually untranslatable and can be grasped only in a kind of parallax view, constantly shifting perspective between two points between which no synthesis or mediation is possible. Thus ther is no rapport between the two levels, no shared space – although they are closely connected, even identical in a way, they are, as it were, on the opposed sides of a Moebius strip." (Slavoj Žižek, The Parallax Viex, [Mass: MIT, 2006], 4).

 

[בקרוב: על ספרו של ישי מבורך, "היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה"]

מודעות פרסומת

כשזה לא ע(א)ובד

הפוסט הזה יהיה הפוך לפוסט "שבר אפסיטמולוגי ושבר אונטולוגי: על מספר מושגים שמחווטים אותנו מחדש." לא, בעצם לא הפוך, אלא במרחב הפרדוקסלי והעמום של השלילה הכפולה, הפוסט הזה יהיה האמת של הפוסט ההוא, שעסק בקפיצת הדרך, בקיצור דרך או ב"קצר חשמלי" (short circuit).

מה קורה כאשר החיווט מחדש לא עובד? כאשר החיבור (בין שני רעיונות, בין שני טקסטים, בין תיאוריה לטקסט) הוא מופרך, בלתי אפשרי, מגוחך, פרובוקטיבי, אולי אפילו מכעיס? כשהשבר גדול מדי ולא ניתן לאיחוי? יש משהו מכמיר לב בניסיון הנואש לחבר היעדר להיעדר, כאשר החיבור תמיד נכשל ונכשל שוב. יש התענגות בניסיון החוזר הזה, אבל הוא מכוון (קמץ או שורוק ב-כ') בעיקר לאיווי של המחבר (או שמא המפרק) להתעקש דווקא על חיבור נואל זה.

קיצור דרך, mise en abyme, שבר אפיסטמולוגי, יכולים להעלות בנו חיוך, להרחיב את הדעת. אבל היעדר החיבור, החיבור הכושל, הפתיל הקצר או המתג המקצר, מעלים בדרך כלל העוויה. כל מיני דברים עלולים להיעשות בחסות החשיכה.

משהו בכל זאת מתחבר במעשה הכשל השב וחוזר, יש איזה אומר שעולה מהתעקשות על חיבור בלתי אפשרי. האם זה אומר שבלתי אפשרי לומר? שאי אפשר אלא לומר שוב ושוב ו"להיכשל טוב יותר"? שיש היעדר מתמיד שמאפשר בקושי התהוות של משהו? זה לא עובד, אבל (או אולי, ולכן) משהו מסרב להרפות, לא עובד ולא אובד.

מדע בדיוני והבלתי אפשרי

אני רוצה להתייחס לחוויית קריאה מסוימת שלי. הפוסט הזה יהיה קצר, ויעסוק ברגע קצר של גילוי. של קצר חשמלי.

נדמה לי שידועה כבר הרתיעה שלי ממדע בדיוני – בספרות, בטלוויזיה או בקולנוע. זה קצת מוזר, כי הקדשתי שני פוסטים לסדרת מדע בדיוני פופולרית, מינורית למדי, ואולי אפילו גרועה (אין לי יכולת של ממש להעריך, כי אני לא מצויה בז'אנר). זה מעלה על הדעת את הקלסיקה הפרוידיאנית של הסיפור על אותו אחד שחולם על אישה ואומר לפרויד, ששואל מי האישה שבחלום, שזו אינה אמו. פועלת כאן השלילה הכפולה – זו לא אמא שלו, ובכל זאת, או משום כך, זוהי ללא ספק אמא שלו (ואולי גם אשתו והשכנה, אם מדובר בקונדנסציה). משהו לא מפסיק שלא להיכתב, משהו שהודחק בהדחקה הראשונית – אמא? ומי יודע מה עוד.

בכל אופן, טקסטים של מדע בדיוני מחלצים ממני בעיקר נשיפות בוז, או ביטול, או צחוק רועם למראה המופרכות הגמורה של כל העניין. משהו אבסורדי כאן באופן מגוחך, משהו גרוע כל כך, משהו עשוי רע, משהו לא עובד. כל זה מנוגד לחלוטין לאופן שבו אני מתייחסת למה שמכונה "ספרות יפה." אחד הדברים שמעניינים אותי ושאחריהם אני מחפשת בשנים האחרונות הם מופעים של הפרוורטי בספרות, בתרבות ובשיח: הפרוורטי כמה שקוטע את השיח והורס אותו, מוחק את האחר, ומציג, או מבקש לייצג, התענגות בלתי אפשרית. זה נכון שגם מופעים ועמדות בשיח האדון יכולים להיות קיצוניים ואלימים מאוד, עד כדי פרוורטיות. למעשה, אין שיח פרוורטי מכיוון שאין יחס מיני. אם אין מפגש בין שתי התענגויות והיעדר המפגש מאפשר שיח – הרי שבמבנה הפרוורטי נוצר יחס מיני, איחוד של שתי התענגויות, הכלאה שלהן ובליעה ומחיקה של האחר. עם היווצרותו של היחס המיני, נוצר גם האין-שיח הפרוורטי.

מכל מקום, התקלות מפתיעה באלימות מבחילה, בלתי נסבלת, מסמרת שיער, בטקסט מסוים, ולאחר מכן מעין פריקה, שחרור כמעט מוחלט שלה ופניה לנושא אחר (או אחר לכאורה) בטקסט*, הביא אותי לתגובה דומה מאוד לתגובתי למדע בדיוני: "זה לא יתכן, זה אבסורד!" ואני מגלה כאן, אולי מחדש, שהצחוק שאני צוחקת לנוכח עוד פרק מופרך מספר או מסרט מדע בדיוני שבן-זוגי שקוע בהם, אינו אלא הצד האחר של הרצינות והחשיבות התהומית שאני מעניקה לטקסטים שמתחוללים בהם מופעים פרוורטיים, אלימים, קשים. כאילו מה שהודחק בהדחקה ראשונית הוא איזה בלתי אפשרי הזוי ומצחיק עד אימה שמתגלם תחילה במדע בדיוני. מה יכול להיות יותר רע, למשל, מפושע בעל אלף נשמות שנכנס אל תוך קפלים בחלל ובזמן ויוצא מהם ללא פגע? אני משערת שיכול להיות גרוע יותר, אלא ש(עדיין) לא קראתי. במדע בדיוני הכל יכול להיות גרוע יותר, מופרך יותר, בלתי סביר כמו בסרט מצויר שגיבורו המואנש מתרסק ונפטר במיתות משונות וחוזר לחיים מייד, רענן ועליז מתמיד. ולכן גם הטרופוסים השכיחים במדע בדיוני חוצים לעתים קרובות את ציר הברירה ואת ציר הצירוף, את המטאפורות והמטונימיות, לעבר תצורות לוגיות אחרות, סדרתיות, מעגליות, רשימתיות, כמו גם טופולוגיות לא אוקלידיות (בפוסט הראשון שכתבתי על סדרת סיי פיי התייחסתי למבנה הטופולוגי של בקבוק קליין).

מה אעשה עם הגילוי הזה, אם בכלל, עדיין לא ברור לי. להתחיל לקרוא ספרות מדע בדיוני, ז'אנר נחות, הוא צעד שעדיין קשה לי לעשות, לחצות את הגבולות ואת הסייגים שלי לעבר מה שיכול להיות גרוע יותר, מבחינה ספרותית ותוכנית כאחת.

 

  • הטקסט שעליו אני מדברת הוא הנובלה "Une Vieille Histroire" ("סיפור ישן") של ג'ונתן ליטל, שיצאה לאור ב-2012. לאחרונה התפרסם רומן חדש של המחבר, בעל אותו שם, שמכיל הרחבה של הנובלה. שני "מדורי הגיהינום" של הנובלה הורחבו והפכו לשבעה מדורי גיהינום ברומן.

הערת הבהרה נוספת (שנוספה בעריכה): "נוטות החסד" הוא הרומן השני של ליטל. הרומן הראשון הוא Bad Voltage מ-1989, שהוא מעין סייברפאנק (תת-ז'אנר של מדע בדיוני). עם שהוא נוהג להזכיר שנוטות הוא הרומן השני שלו, ליטל לא מרוצה מהרומן הראשון. זה לא יהיה לגמרי מדויק לומר שהרומן הראשון הוא ביטוי להדחקה ראשונית ששמשה מגנט לטראומה שחוזרת בנוטות. משום שהדברים לא מפסיקים (שלא) להכתב, נכון יותר אולי לומר שסדרת ההדחקות והחזרות הטראומטיות מופיעה ומשתחזרת שוב ושוב לאורך השנים. גם האזכור שלי את ה-short circuit (קצר חשמלי, או מילולית, "קיצור דרך" או קפיצת הדרך" – הביטוי הוא אקוויווק) של ז'יז'ק איננו מקרי. ברומן החדש ובנובלה, קצרים חשמליים כאלה, bad voltages, חוזרים בכל מדור ובכל "חדר" או מעגל ב"גיהינום". הם חלק ממערך מבני ורעיוני של טעינה דחפית, אסקלציה עד קצה גבול היכולת, מוות קטן ושחרור.

הספרות מוסיפה חטא על פשע

הספרות מוסיפה חטא על פשע

 

דברים מתוך מופע אנטישפע: פרויד בספרות

תאטרון תמונע, 25.05.18. אורחים: אורית טרופין, מרב רוט, נסים קלדרון וערן רולניק. עורך: ערן רולניק, מוזיקה: חגי ליניק ולהקתו

 

בראשית היה גילוי העריות: פשע, פצע בלב התרבות האנושית. כך מספר לנו פרויד במסתו "טוטם וטאבו." היה היה אב קדמון, אדון, פטריארך, שדחק הצידה את בניו ואחיו, את הגברים האחרים של השבט, ולקח לעצמו את כל נשות השבט, נשים, אחיות ובנות, ושכב אתן. יום אחד, התקוממו הגברים של השבט והחליטו להרוג את האב, לבצע רצח של האב המתענג וחסר הגבולות. האחים אכלו את בשרו של האב, הפנימו את כוחו, הזדהו עמו, ואז, מלאי אשמה, הם כוננו חוק: את חוק החליפין. מעתה והלאה גבר לא ישכב עם אישה מן השבט שלו, עם אחותו או עם בתו, אלא רק עם נשים אחרות, זרות, משבטים אחרים. כך יסדו הגברים-האחים את הטאבו, קהילה, חברה, שפה, שמאפשרים לבני האדם לחיות יחד.

אבל מה עושים עם הטראומה הזו שבלב התרבות האנושית?  – טראומה כפולה: מצד אחד, האב האכזר, הפושע, מצד אחר, הבנים החוטאים, שהרגו את אביהם שלהם, אבל הצילו את נשות השבט ושחררו את עצמם מעולו של הפטריארך הנורא ומן הטרור שהטיל על כולם. טראומה כל כך קשה כמו גילוי עריות לא ניתן שלא להדחיק.

"טוטם וטאבו" הוא מיתוס, סיפור שפרויד יצר כדי להסביר את ההדחקה הנוירוטית של טראומה בתרבות ובחיי הסובייקט. הספרות מתמודדת עם הטראומה הראשונית הזאת, אך גם עם טראומות אחרות, ועם כאבים שונים, לא רק מיתים, אלא גם כאלה שהתרחשו בהיסטוריה הפרטית, הלאומית והכלל-אנושית, באמצעים לשוניים של גילוי וכיסוי, של חשיפה ושל הסתרה. פרויד קרא לאמצעים האלה שהוא הגדיר כ"מלאכת החלום" (Traumwerk, בגרמנית) עיבוי (קונדנסציה) והתקה (דיספלייסמנט). אנחנו, חוקרי הספרות, מכנים את העיבוי בשם מטאפורה: תוכן אחד מייצג, או נושא את תכונותיו של תוכן אחר, כך שהוא בא במקומו ("אורי הוא אריה"). ואנו מכנים את ההתקה בשם מטונימיה, שמתבססת על סמיכות אסוציאטיבית בין תוכן אחד לאחר ("הבית הלבן מסר…"). מכיוון שטראומה היא בלתי-אפשרית, פצע שאין לו מלים, אפשר רק לדבר עליה ואותה בדרכים אחרות, במלים אחרות, במטאפורות ובמטונימיות, בעיבויים ובהתקות. זוהי מלאכת מחשבת עדינה ומדויקת מאוד של הסתרה – אבל גם של חשיפה, כי הספרות מתעקשת לחשוף את המודחק, ולא לקבור אותו.

הספרות, מכאן, נוגעת בקצה קצה של הטראומה הראשונית, בפשע הפרימורדיאלי. אבל הספרות גם מוסיפה חטא על פשע, ולאו דווקא במובן שבו אנו רגילים לחשוב על הביטוי הזה. הספרות לא רק כותבת מחדש את הטראומה, אלא מכיוון שהכלי של הספרות הוא המלים, השפה, הספרות גם משחזרת את כינונם של הקהילה האנושית, של הטאבו ושל החברה. הספרות מבצעת (בכמה מובנים) רצח אב – היא גוזרת סדר והבדל לנוכח הטראומה הכאוטית של האב הרע. היא מקיימת יחס של חליפין: מטאפורה ומטונימיה הם יחסים שונים של חליפין, שבהם תוכן אחד, אנרגיה רגשית אחת, באה במקום תוכן אחר, ושבהם אובייקט אחד נקשר אסוציאטיבית לאובייקט או למילה אחרים.

הספרות מוסיפה חטא על פשע: היא חוטאת, משיגה על האב-האל, מתמרדת כנגד בריאה בלתי צודקת, פרה-חברתית, ומכוננת מחדש חוק, שפה וסדר לשוני וחברתי. והיא עושה זאת עם שהיא מוסיפה חטא על פשע, כלומר חושפת את הפשע, משחזרת אותו וכותבת אותו במלים שלה ומייצרת מתוכו וכנגדו עולם אחר, בין היתר, באמצעים ספרותיים כגון המטאפורה והמטונימיה [אבל גם באמצעים אחרים, כגון חזרות, השמטות, אנאלוגיות, מונטאז'ים, פיגורות טופולוגיות ועוד]. ההוספה (של חטא על פשע) פירושה עודף, שארית [עודף התענגות, plus-de-jouir]: סרח עודף מן ההתענגות הקדמונית, האסורה, מצא את דרכו לכתיבה הספרותית, אבל בו בזמן, ההוספה יצרה גם חור, פער בין הפשע לחטא, חסר שמאפשר את הכתיבה ומניע אותה.

אם המשפט הזה "הספרות מוסיפה חטא על פשע" עדיין נשמע לכם פרובוקטיבי, זה משום שהספרות, אם היא אכן ספרות, היא (או צריכה להיות) אגרוף בבטן, עם ההתעקשות שלה לחשוף את הטראומה ולבנות סביבה וכנגדה עולם שלם. היא גורמת או צריכה לגרום לתזוזה, לערעור תודעתי, נפשי ואף גופני אצל הקוראים.

מה שחוקרי ספרות עושים הוא לחשוף מחדש, לשחזר, לפרק, לחבר מחדש את פקעות החוטים, השתי והערב, של הטקסט, הטכסטילי [בין רעיונות, בין מלים, בין טקסטים, בין תיאוריה לטקסט ספרותי, בין הקשרים-קונטקסטים שונים] ולהביע בראש חוצות את מעשה הגילוי והכיסוי, את הפשע הבלתי אפשרי ואת חטא הכתיבה.

 

 

 

 

לקראת טופולוגיות של הממשי (בקליפת אגוז)

       ראיתי שד"ר דנה אמיר מוציאה ספר חדש שנשמע מרתק ומאסט ריד, ואני רוצה להגיע לערב ההשקה. אני לא יודעת על מה היא בדיוק תדבר וטרם קראתי את הספר, אבל הדברים שכתובים על הכריכה העירו בי זיכרון של מחשבה חדשה-ישנה. הרהרתי פעם בחלוקה של טקסטים לכאלה שהם "קונדנסיביים", "עיבוייים" או מעובים, מטאפוריים מאוד, למשל, הספרות של הריאליזם המאגי; טקסטים שהם מטונימיים, אלגוריים, "התקתיים" מלשון התקה, אפשר לחשוב על טקסטים רבים מן הספרות המודרניסטית בהקשר הזה, ג'ויס ווולף ואחרים; וטקסטים שהם הרבה יותר מפורקים מבחינת טכניקת הייצוג (או היעדר הייצוג) שבהם, ובה בעת לא מפורקים כלל, והייתי אומרת שהם מהווים או משתמשים בפיגורות טופולוגיות בנוסח הטופולוגיה של לאקאן, טופולוגיות של הממשי, ואני סבורה שבדרך כלל אלה הם טקסטים סוריאליסטיים ומופשטים, למשל, בקט (ולהבדיל, או שלא, סיינס פיקשן) שעושים שימוש בפיגורות טופולוגיות. ברור שהחלוקה שלי היא כללית ומכלילה מאוד, ושטקסטים שונים משתמשים בטרופוי רבים ושונים, כך שמוצאות הכל מהכל בכל כמעט בכל טקסט, גם משום שכל טכניקה כזו משרתת בכל פעם רעיון או תוכן אחר, ומייצרת משמעויות אחרות. 
ובכל זאת אמשיך. לכל חלוקה כזו יש גם "truth procedure" נבדל משלה. בספרות הקונדנסיבית יש איזו תקווה ואמונה שמתחת או מאחורי הכימרה הריאליסטית-מאגית, הדחוסה, מאחורי מתח הפנים (surface tension) של המטאפורה, מסתתר המסומן, שוכנת האמת, הגרעין של הטקסט שסביבו מצטברים הדימויים, המטאפורות ושדות המשמעות השונים. לעומת זאת, בטקסטים האלגוריים, החזרתיים או המטונימיים, האמת נרקמת בציר הצירוף, מתוך ההנחה של סיפורים או תכנים נבדלים זה לצד זה. האמת מתהווה, כלומר, נוצר מסמן נוסף מתוך הפרה-פרזה. לעומת אלה, בטקסטים שמכילים או מהווים פיגורות טופולוגיות, האמת תמיד חומקת, היא לא שם, היא לעולם לא זהה לעצמה, מטושטשת, לא מסומנת ולא מסמנת, ויחד עם זאת, היא מוטחת בפרצוף של הקוראת בעוצמה כה רבה, שהיא מעוררת את אותה מועקה ואת אותו רעד של סוף אנליזה: "זה זה". זה באמת "זה". (לומר שאלה הטקסטים שאני מחוברת אליהם כמו טפיל, זו תהיה פליאונזמה).

אני רוצה להוסיף עוד, לפרוטוקול, כי הבלוג הזה הוא פרוטוקול, יעד לחלק לא מבוטל של כתבים ומכתבים, שהדברים קשורים לעבודה ההולכת ונמשכת לסירוגין אך בהתמדה שלי על נוטות החסד(1) (ואני סקרנית לשמוע את ההתייחסות של דנה לספר הזה, אם תהיה כזו). כל הטרופוי הללו נמצאים בטקסט זה, במיוחד השני והשלישי. והדברים הולכים ו"מחמירים" בטקסטים המאוחרים של ליטל (ובעצם, גם במוקדמים), בדומה למה שקורה בטקסטים המאוחרים של סלין, כשהחלום או הדליריום הם הממשות היחידה. לפעמים לא צריך יותר מדו"ח על המצב בסוריה (או סקירה יבשה של מנגנוני הביון הרוסיים) כדי לייצר טופולוגיות של הממשי.
(1) "אין יום בלא מילה, אבל שבועות – כן." אני מנסה לשכנע את עצמי, ללא הצלחה יתרה, ש"לכתוב בבת אחת" הוא זמן לוגי.

*

כדי לכתוב על משהו (או על מישהו) צריך להיכנס לו מתחת לעור, כמו טפיל, להניח אות במקום שבו המסמן החל להיטשטש, להניח כף רגל בעקבות שבהן הלך, לבקש לדעת את מה שהגוף זוכר, ללכת לאן שמוליכות המלים, לא קדימה, אלא בהליכה לאחור, אל הראשית.
אז אפשר להרים את היד, לחקוק סימן, להמציא מחלה חדשה, להוסיף עוד סיפרה לספרות.

תמיד אמרתי שלאקאן מתחת לעור שלי, אבל לא, זו אני שמתחת לעור שלו. אני עושה בגופו שמות, בקורפוס (העצום) שלו, כשהפסיק לחשוב והחל לדבר.

וכך גם אחרים, אבות שיש לעכל, ויש לא מעט לעכל.

לקרוא, לקרוא ולקרוא, אין כאן רק ציווי, הדגשה, כי אם גם חזרה, התחקות, רדיפה שמקדימה אולי, לפעמים, את הנרדף.

במקום שבו מחשבה מוציאה שוב את הראש מעל המים, לתת לה יד, לתת בה סימנים, להמשיך איתה ואותה.

אם נפל דבר, צריך להפיל אותו שוב, כדי לדעת כיצד נפל ומדוע, וללכוד את תנועת הנפילה ברגע התרחשותה, גם אם באנו אחריה.