הצעדים שיינקטו (סיכום ומסקנות)

  1.   בין הזדהות לניכור. אחד ממאפייניו של התיאטרון האפי של ברכט הוא העיקרון של פירוק ההזדהות של הקהל עם הפעילות המתרחשת על הבמה. לא התרגשות, לא הזדהות ולא קתרזיס מצופים מהצופים, אלא מחשבה, פעולה ומעורבות (חברתית ופוליטית), בעקבות צפייה במחזה. כשם שהשחקנים לא מזדהים עם הדמויות שהם מגלמים, ועוברים מגילום של דמות אחת לדמות אחרת, לעתים אנטגוניסטית, כך גם הקהל אמור שלא להזדהות עם אחת הדמויות, שמעוצבות גם משום כך כדמויות לא הרואיות, כאנטי-גיבורים מלכתחילה. כשם שהשחקנים צריכים לזכור שאינם אלא שחקנים, ולא הדמות שהם מגלמים ("להראות את ההראיה"), כך על הקהל לזכור שאינו אלא קהל בהצגה.

איפה עובר הגבול בין הזדהות, מחשבה, הנעה לפעולה, מעורבות וניכור? המחזה המדובר עצמו עוסק בהזדהות, מעורבות, מחשבה, הנעה לפעולה וניכור. נראה שעמדתו של המחבר המובלע זהה לזו של ברכט עצמו: ברכט והעמדה של הטקסט מצדדים בארבעת פעילי המפלגה, שזוכים לערבות של המקהלה: פסק הדין של המקהלה הוא "עשיתם את הדבר הנכון (כשיריתם בחברכם, הקומרד הצעיר, עם כל הצער שבדבר), הצלחתם במשימה, המהפכה צועדת קדימה בזכותכם." יתרה מזאת, המקהלה אומרת "לא אתם [ארבעת הפעילים] שפטתם אותו [את הקומרד הצעיר], אלא המציאות" – "It was not you who sentenced him, but Reality" (ממש כך!). הטענה הזו נשמעת אנטי מרקסיסטית (וגם לא לאקאניאנית, ומעצבנת ולא אתית) בעליל – לאן נעלמו פתאום האידיאולוגיה והסובייקטים שלה? איפה האחריות של פעילי המפלגה? – אבל צריך להבין מאיפה היא מגיעה. היא מגיעה מן הקביעה או מן הניתוח או מן הפנטזיה שהאידיאולוגיה הקומוניסטית איננה "אידיאולוגיה פרטיקולרית" ככל האידיאולוגיות המאוייכות, אלא היא בבחינת מדע, משום שהיא כוללת את הידע בדבר ההבחנה או הפער שבין "אידיאולוגיה מסוימת", מאוייכת, לבין "אידיאולוגיה-באופן-כללי", קרי תנאי האפשרות של קיומה של כל אידיאולוגיה, הניתוח הביקורתי של האפקטים ושל המנגנונים האידיאולוגיים, כלומר מה שמכונה לעתים "ביקורת האידיאולוגיה". מכיוון שהאידיאולוגיה הקומוניסטית מתכוננת על יסוד הידע המדעי הזה, היא מתכוננת כאידיאולוגיה "טובה יותר" מאידיאולוגיות אחרות. טענה זו מובעת על ידי אלתוסר בעל האידיאולוגיה.ואלתוסר, אגב, כתב על ברכט בהערכה רבה.

     

    טענה אחרת של אלתוסר (ושל אטיין בליבאר) שעשויה לסייע בהבנת המשפט הפטליסטי לכאורה, "לא אתם שפטתם אותו, אלא המציאות", מופיעה בלקרוא את הקפיטל. (לניתוח מפורט יותר ראו הפוסט הזה, במיוחד שתי הפסקאות האחרונות בתת-הפרק "אינסופיותו של הפרויקט המדעי"). אלתוסר ובליבאר מתייחסים לכך שגילויו של הפער בין אידיאולוגיה למדע איננו הגילוי של מרקס. מרקס רק הניח את האצבע על מה שההשתלשלות ההיסטורית של מבנה הידע כבר חשפה (או חשפה על ידי הסתרה, אליפסיס או שתיקה). הידע והמדע הם ייצור מתמיד שתלוי בין היתר באמצעי הייצור וביחסי הייצור – זוהי "המציאות" – הייצור המתמיד והפרקטי של מבנים של ידע, של אמצעי ייצור, של יחסי ייצור ושל היחסים המדומיינים של סובייקטים ליחסי הייצור. מכאן, מי או מה ששופט את הקומרד הצעיר הוא התנאים החומריים הללו (הייצור של מבני ידע, יחסי ייצור, אידיאולוגיות), שמכוננים סובייקטים ומכוננים על ידם, ברגע היסטורי נתון. המהפכה דוהרת כמו סוסי האפוקליפסה ומי שנדרס, נדרס על ידה. ולא שאי אפשר לדהור אחרת (הרי המפלגה היא אנחנו), אבל אי אפשר שלא לדהור מכיוון ש"הכל משתנה" (כפי שאומר ברכט באחד משיריו המאוחרים, ר' גלות המשוררים, 207, על פי רוחו של המטריאליזם הדיאלקטי), ואין שינוי שאיננו אלים במידה זו או אחרת. "For violence is the only means whereby this deadly / World maybe changed, as / Every living being knows" כך מדקלמים ארבעת הפעילים בחלק האחרון של המחזה.

אם כן, ברכט וכנראה גם המחבר המובלע מצדדים בעמדה זו של ארבעת פעילי המפלגה. So much for alienation… נראה שעקרון הניכור שאמור לשלוט בתיאטרון האפי של ברכט לא צולח את ההזדהות האידיאולוגית (או שכן – אם אנחנו "בתוך" האידיאולוגיה הקומוניסטית ומאמינים שהיא נוצרת מתוך "המתודות של הכרת המציאות", כפי שאומרים הפעילים בשיר השבח למפלגה, כלומר המתודות המדעיות של ביקורת האידיאולוגיה).

אף על פי כן, אני לא טוענת שיש אינדוקטרינציה במחזה. אני סבורה שהמפגש בין ארבעת פעילי המפלגה לקומרד הצעיר מעורר דילמה שמובילה למחשבה ולשאלה באיזו דרך יש לנקוט, מה הם הצעדים שיש לנקוט. יש לזכור שבסוף המחזה חמשת הפעילים (הארבעה ממוסקבה והצעיר מסין) היו נתונים בסכנת חיים מיידית מידי הסוכנים של מנגנוני המדינה הדכאניים (צבא, משטרה), לאחר שהקומרד הצעיר הסיר את המסכה וגילה את כוונותיו ואת פניו "האנושיות, התמימות וחסרות העורמה" (באיזו הערכה לאותנטיות של הצעיר מתארים את פניו ארבעת הפעילים!). המומנט הזה במחזה לא רק מעורר מחשבה, אלא הוא גם מעורר אַפקט ומותח. הצופה צריך להחליט במהירות, מה יש לעשות, מהי ההחלטה הנכונה לדעתו: האם ארבעת הפעילים צריכים להוריד את מסכותיהם ולהצטרף לידידם הצעיר מתוך סולידריות, או משום שלהערכתם, כלו כל הקצים? האם אל להם להרוג את הצעיר, אלא לקחת אותו איתם ולברוח? או האם החלטתם כפי שביצעו אותה היא הנכונה? המחשבות והשאלות הללו מתאפשרות רק מתוך מידה של מרחק ושל ניכור מן המחזה ומהדמויות. אבל המעורבות של הצופה לא יכולה להתרחש על רקע של ניכור מוחלט. עליו לשקול (to measure) את כל האפשרויות, על פי כל אמות המידה (measures) – הומניסטיות ואנטי-הומניסטיות, אידיאולוגיות ומדעיות, רגשיות ושכלתניות, מרקסיסטיות ואחרות, מה צריכים להיות הצעדים שיינקטו. לשם כך דרוש כְפתור ששומר על הזדהות שמכילה בקרבה גם ניכור.

  1. יש לי סימפתיה ו \ או אני מזדהה. ייתכן שבפוסט הקודם שלי ניכרת ההזדהות שלי עם הקומרד הצעיר, בעיקר לאור הצבתו תחת הנוסחה של העמדה של אישה, אשר לאקאן חותר אליה וככל הנראה מעדיף אותה. במובן אחד, ההצבה הזו של הקומרד הצעיר בעמדה של אישה בנוסחאות הסקסואציה היתה לא יותר מאשר תרגיל פרשני, וכפי שכתבתי, ייתכן שאפשר להפוך את העמדות ולהציב את הצעיר תחת הלוגיקה הפאלית הגברית, ואת ארבעת הפעילים תחת הנוסחה של לא-הכל, או לחילופין, לפרש את הפרקטיקה של הצעיר ואת השיח שלו כעמדה היסטרית ואת אלה של פעילי המפלגה כעמדה של הידע האוניברסיטאי, או אולי אף כעמדה אנליטית (העמדה של האנליטיקאי בשיח האנליטי). לא בדקתי זאת, אבל יכול להיות שניתן יהיה לסנגר על פרשנות כזו ולנמק אותה באמצעות הטקסט.

אבל לא עשיתי את כל אלה, לא רק משום שלא היו בידי עולם וזמן (אני מודה שהיה די מרושע להשתמש בביטוי הזה של אריך אוארבך שמופיע בפתח ספרו,מימזיס, ושמשמש אזכור טרגי לתנאים ההיסטוריים שבהם פעל וכתב אוארבך את ספרו). לא עשיתי את כל אלה גם כי הפירוש שלי היה נקיטת עמדה, בחירה, החלטה. אני לא בטוחה שהייתי נוהגת בדיוק כמו הקומרד הצעיר, אני סבורה שלעתים התגובות שלו לא היו שקולות, אני תוהה אם הוא ויתר על האיווי שלו או לא, כל זאת על אף שאני מעריכה את העמדה האתית שלו, בין אם היא מודעת ובין אם לאו. אם הפירוש שלי את עמדתו הוא נכון (והוא כנראה נכון עבורי), אזי הבעתי כאן עמדה אתית ואידיאולוגית מסוימת, שגם אם אני לא מזדהה איתה עד הסוף, הרי שאין אלא לתפוס אותי במילה: אני אמרתי.

אז מה הן מסקנותיי בנוגע לדילמה הלא-הרת-גורל שלי? אכתוב כמה משפטים קצרים ואקוויווקאליים: 

      – I sympathize with Forum Tel-Aviv

      – I sympathize with any other Lacanian forum or group

      – קבלו אותי כך, עם חוסר הקונסיסטנטיות שלי. או שלא. 

ולסיום, שיר:

www.youtube.com/watch?v=rgYkZuYe8yE

The Measures Taken / Bertolt Brecht

אני שמחה מאוד שהעליתי את המחזה הזה (שנכתב ב-1929-30) מן האוב. הוא מרתק, קשה לעיכול, והוביל אותי למחשבות שונות על השיח, על מהפכה ומהפכנות, על הקרבת קורבנות, על התענגות, על עמדות ("גבריות" ו"נשיות"), על הפער בין תיאוריה לפרקטיקה ועל אתיקה ואידיאולוגיה. [לקישור למחזה The Measures Taken לחצו  כאן ].

אני רוצה או צריכה להעלות חלק מן המחשבות האלה על הכתב. אבל תחילה, על סיפור המחזה:

ארבעה פעילי מפלגה קומוניסטיים ממוסקבה ("the four agitators") נשלחים למשימה חשאית בעיר מוקדן שבסין. מצב הפועלים בסין קשה מאוד, וכל פעילות התאגדותית אסורה. פעילות המפלגה הקומוניסטית בסין איננה חוקית,לפיכך עליהם לפעול בחשאי. במוקדן פוגשים הארבעה חבר צעיר מן המפלגה המקומית ("the young comrade"). החמישה עוטים על עצמם מסכות של פועלים סיניים מן השורה [כאן, אגב, ניכרת השפעתו של תיאטרון ה"נו" היפני על ברכט, במינימליזם, במסכות ובכך שארבעה שחקנים משחקים הן את תפקיד ארבעת פעילי המפלגה, הן את תפקידו של החבר הצעיר, את תפקיד המקהלה, את תפקיד הפועלים הסיניים, את תפקידו של השוטר, ואת שאר התפקידים במחזה – עוד אשוב לאפקט של משחק כפול ומכופל זה. מלבד זאת, הגילום של דמויות רבות על ידי שחקנים אחדים הוא חלק מן ה"ניכור" ומאי ההזדהות של השחקן עם הדמות בתיאטרון האפי של ברכט].

ארבעת הפעילים אינם מביאים איתם כל סיוע לוגיסטי – לא מכונות עבודה או ידע על תפעול המכונות, לא גרעיני תבואה ולא נשק לפעילי המפלגה הסינית ולפועלים. הם באים כדי לחזק את המורל ולספק את הידע האידיאולוגי ואת הפרקסיס של "כתבי הקודש" – ה-ABC של הקומוניזם (= טקסט יסוד של הקומוניזם). כלומר,מלכתחילה הארבעה לא הגיעו כדי לחולל מהפכה. זו אינפורמציה חשובה מכיוון שכאשר החבר הצעיר מתכוון לעשות אקט מהפכני, הארבעה מסכלים את כוונתו ונאלצים (או מאמינים שהם צריכים) להשמיד אותו או "לסייע בהתאבדותו". במלים אחרות, הארבעה הגיעו למוקדן כדי להכשיר את הלבבות, לחנך את הפועלים ולהחדיר בהם תודעה מעמדית – ללמד,ללמד וללמד. הם מייצגים את הידע. יתרה מזאת, הם מתפקדים כ"אדון מודרני"(כך לאקאן על ה-S2של שיח האוניברסיטה, ראו סמינר 17), האדון המודרני של הידע המדעי. ומה קורה לסובייקט בשיח האוניברסיטה? הוא ממוקם בשורה התחתונה מימין, כסרח עודף, או לחילופין, נוצר כסובייקט של אידיאולוגיה, מקבל מאדוני הידע תעודה של תלמיד טוב וצייתן. הקומרד הצעיר מסולק מן האוניברסיטה, אם אפשר לומר זאת כך. הוא קורע לגזרים, בהמשך המחזה, את "כתבי הקודש", ונושא בתוצאות: הארבעה יורים בו  – בהסכמתו, הוא מוכן לשאת בתוצאות –וזורקים את גופתו לבור כדי להסתירה. אסור שיישאר ממנו זכר כי, סוכנים חשאיים שכמותם, עליהם להיזהר מאוד שלא לחשוף את עצמם פן יבולע להם. כלומר, החבר הצעיר מת פעמיים, גם פיזית וגם סמלית. אבל באופן משונה, הוא גם מונצח: כאשר ארבעת הפעילים מספרים בדיעבד את סיפורם למקהלה ("the control chorus"),אחד מהם מגלם את דמותו של הקומרד הצעיר. התזוזה המשונה הזו בין תפקידים מנוגדים –הארבעה מגלמים גם את הקומרד הצעיר, גם את עצמם, גם את הסוחר הציני והחמדן, גם את הפועלים הסובלים – אומרת משהו. אולי היא אומרת שהמהפכה שתמיד-כבר בשער מכוונת לכך שהפועלים, הסוחר, השוטר, סוכני המפלגה, הקומרד הצעיר – כולם נמצאים באותו צד, בצד של אובייקט פטיט a, הצד של השקופים והמנוצלים, "the part of no part"  (אצל ראנסייר וז'יז'ק). וכאשר הם מחסלים את הקומרד הצעיר, הם משמידים אדם שהוא בשר מבשרם – כך הם גם אומרים במפורש, בכאב. האם הקומרד הצעיר מונצח לדיראון עולם? אני לא בטוחה שזוהי עמדתו של המחבר המובלע.

אבל אני מקדימה את המאוחר. נחזור לסיפור: מבלי להאריך בדברים, ארבעת הפעילים והחבר הצעיר יוצאים למשימות שונות של פרופגנדה: שיחות עם coolies (פועלים שכירים, מעין עובדי קבלן סיניים),חלוקת עלונים במפעל טקסטיל, ניסיון לגרום לסוחר עשיר וחזירי לחמש את הפועלים. בכל הפעולות הללו החבר הצעיר מתמרד, "נכנע לרגשותיו", כדברי ארבעת הפעילים, ומבחינת ארבעתם, מכשיל את הפעולה ומסכן את האחרים בחשיפה.

"נכנע לרגשותיו": הקומרד הצעיר לא יכול לצפות בסבלם של הנדכאים והוא מוכרח לזעוק את זעקתם ולבצע פעולה ישירה מיידית, מבלי להתחשב ב"תנאים" (היעדר נשק,סיכון בחשיפה), ובכל מחיר. הוא הולך על מהפכה עכשיו. כלומר, אנטיגונה טיפוסית, if there ever was one.בנוסף לכך, הקומרד הצעיר לא מוכן "להתלכלך." כשהוא נשלח לדבר עם הסוחר החמדן והחזירי, שעבורו בני אדם הם מטבע עובר לסוחר (השיר על האורז שאותו מדקלם הסוחר הוא אחד השירים הידועים של ברכט), הוא ממאן לשבת עם הסוחר ולסעוד על שולחנו כי הסיאוב של הסוחר כל כך מבחיל אותו. התוצאה של שמירה זו על עקרונותיו: הפועלים לא זכו בנשק מידי הסוחר ונותרו לא מחומשים.

הדרך שבה הולך החבר הצעיר מנוגדת לדרכם של ארבעת הפעילים, והם מוכנים לסבול אותו עד שהוא מסכן אותם, לדעתם, בחשיפה. בסוף המחזה, כשהקומרד הצעיר משוכנע על ידי מובטלים מזי רעב שבאים לתנות באוזניו את מצוקתם שיש להתחיל מייד במהפכה, הוא נרתם לעזור להם ולהלחם עמם. האסטרטגיה הזו לא מתאימה לתוכנית של ארבעת הפעילים. הם לא רוצים להלחם נגד השוטרים, אלא שכם אחד איתם. גם השוטרים מנוצלים, גם הם חלק מה-part of no part. ארבעת הפעילים לא מעוניינים בפעולה מקומית, אלא במהפכה כוללת. לשם כך דרושים זמן, סבלנות, נשק, ובעיקר, העמקה של הפרופגנדה וחיזוק התודעה המעמדית.

"למפלגה אלף עיניים, ליחיד רק שתיים" הם אומרים באחד השירים בפולמוס עם הקומרד הצעיר. הם רואים רחוק ממנו. "אבל מי היא המפלגה?" שואל הקומרד הצעיר, ונענה בשיר שהעליתי בפוסט הקודם. "אנחנו המפלגה, אתה ואני והוא – כולנו. … הראה לנו את הדרך שבה נלך, ואנו נלך בה איתך, אבל אל תלך בדרך הנכונה בלעדינו, בלעדינו הדרך הנכונה היא הדרך השגויה. אתה מוכרח להישאר איתנו!" השיר הזה הוא בעיני שיאו ולבו של המחזה. הוא מביא לידי מיצוי את הקושי שבו נתונה ה"מפלגה" או לפחות, את הדילמה הקשה של ארבעת הפעילים. מבחינת הקומרד הצעיר, הכל ברור. העקרונות שלו ברורים לו, יש לו אתיקה שבה הוא אוחז באופן קטגורי (וככל שהאתיקה הזו מוּנעת מרגשות או מאפקטים, כך היא גם מתקיימת כציווי קטגורי של סובייקט רציונאלי ואוטונומי-יחסית).

לגבי המפלגה או ארבעת הפעילים המצב שונה. הם אומרים לחבר הצעיר שדרכו היא הנכונה – בתנאי שילך בה איתם. אבל הלכה למעשה, הם סבורים שהדרך שבה הוא מבקש ללכת איתם ולהוליך אותם איננה נכונה. הם לא באמת ילכו איתו בדרכו. הם לא מוכנים לקבל את דעתו וללכת בדרכו, לפחות לא כרגע. נכון יותר לראות את השיר "אבל מי היא המפלגה?" כניסיון אחרון לפתות את החבר הצעיר לנקוט את הקו המפלגתי השליט כי אחרת ארבעת הפעילים (פלוס אחד –הקומרד הצעיר) יסתכנו בחשיפה ובמוות מידי הרודפים הסינים האנטי-מהפכנים.

אז מה חשוב לארבעת הפעילים: השימור העצמי שלהם? עתיד המהפכה? גם וגם? הקומרד הצעיר מוכן לסכן את חייו, מוכן לשלם כל מחיר, עבור המהפכה, הוא מוכן לשלם גם את המחיר של הויתור על המהפכה עצמה (של המהפכה הכוללת), למען הניסיון המינורי שלו להילחם עבור קבוצת המובטלים החלכאים. ארבעת הפעילים הם אנשי ה-Realpolitik: כן, המהפכה הכוללת חשובה, ומשום שהיא חשובה (או על אף שהיא חשובה), אנחנו לא נסכן את חיינו למענה (ליתר דיוק: לא נסכן את חיינו בפעולות שנראות לנו זוטרות וחסרות חשיבות, נעדיף להפסיד בקרב כדי לנצח במלחמה). המהפכה בשער, היא עוד לא כאן, צריך לחכות לרגע הנכון, לא למהר ולעלות על בריקאדות לנוכח כל עוול ("suffering is not enough", הם אומרים לחבר הצעיר כשהוא מספר להם על סבלם של המובטלים). ואילו החבר הצעיר: כשהסבל הוא בלתי נסבל, זהו הזמן למהפכה, לא מחר או אחר כך, לא רק אחרי שהסוחרים או השוטרים יצטרפו. קום התנערה עם חלכה, ויפה שעה אחת קודם!

חשבתי איך ניתן לחבר את שתי הגישות – המנוגדות אם גם הדיאלקטיות – לשתי הלוגיקות שלאקאן מציג בסמינר 20, ה"גברית" שתחת הפאלוס וה"נשית" שלא כולה תחת הפאלוס. נניח ש"המפלגה", או ארבעת הפעילים, נמצאים בצד ה"גברי" – זה של הכלל שנשען על היוצא מן הכלל, ואילו החבר הצעיר נמצא בצד ה"נשי" – זה של הלא-הכל.

אצל לאקאן (בניסוח לא נוסחתי): בצד השמאלי, הגברי, של המשוואה: כל הברבורים הם לבנים; ישנו ברבור אחד שאיננו לבן. (כל הסובייקטים כפופים לפאלוס, ישנו סובייקט אחד שאיננו כפוף לפאלוס).

בצד הימני, של אישה: לא כל הברבורים הם לבנים; אין ברבור שאיננו לבן (לא כל הסובייקט כפוף לפאלוס; אין סובייקט שאיננו כפוף לפאלוס).

אצל ברכט, הצד של הגבר, או של פעילי המפלגה: אנחנו מוכנים לסכן הכל עבור המהפכה, נעשה הכל כדי שהמהפכה תצליח, ובדיוק משום כך אנו לא נסכן את חיינו למענה במה שנראה לנו כפאסאז'-א-ל'אקט מטורף שיטרוף את כל הקלפים ויסכן אותנו. אנחנו נעשה הכל למען המהפכה, ולשם כך נקריב אותך, מר בחור חבר צעיר, כדי שאנחנו נשוב בריאים ושלמים למוסקבה (בלב כבד,כמובן), ונוכל להמשיך את התעמולה וה-ABC וכו'.

הצד של אישה, או של החבר הצעיר: "I sympathize with the revolution" הוא אומר לארבעת הפעילים בתחילת המחזה, כשהוא מציג את עצמו. איזה משפט מוזר! המובן הכולל שלו הוא, על פניו, "אני מזדהה עם המהפכה", אבל הוא גם יכול להישמע כמו המשפט "אני משתתף בצערך","צר לי על הפועלים". הכפילות הזו נעוצה בהבדל שבין sympathize with someone לבין sympathize with something. במקרה הראשון ("with someone") הכוונה היא להשתתפות בצער או לרחמים: "I sympathize with my grieveing friend" במקרה השני ("with something") הכוונה היא להזדהות (בדרך כלל, עם מטרה, רעיון או מפלגה כלשהי), כמו במשפט "I sympathize with the practice of veganism". השאלה היא, מהי המהפכה: אידיאל? פרקטיקות? המהפכנים עצמם על תודעתם המתפכחת? אני לא יכולה שלא לחוש בהדהוד של איזה ניכור שעולה מדבריו של החבר הצעיר, של היעדר קונסיסטנטיות, ביחד עם ההזדהות שלו עם המהפכה, הזדהות של קדוש, של מרטיר. מעניין מאוד כיצד מופיע המשפט במקור הגרמני (אשמח למידע בנושא).

החבר הצעיר שקוע כל-כולו במהפכה. הוא אומר: אני אתן את כל-כולי למובטלים שאין להם מה להפסיד כי גם לי אין מה להפסיד, אני מוכן לשלם בחלבי ובדמי, ובדיוק משום כך הוא יכול לומר "I sympathize with the revolution" ולקרוע לגזרים את "כתבי הקודש" הקלאסיים של הקומוניזם. כל כולי שקוע בעזרה למובטלים, אנו נילחם בשינינו ובציפורנינו (ולעזאזל המהפכה).

כל זה הוא כמובן פירוש. פירוש אחד. זה לא שאי אפשר להציב את החבר הצעיר בצד שמאל של המשוואה (תחת הפאלוס), ואת פעילי המפלגה בצד ימין. אילו היו בידי עולם וזמן (כרגע אני צריכה לדאוג לצרכי הגוף, כלומר ללכת לאכול), הייתי ממשיכה לפרש. הקוראים מוזמנים להגיב ולכתוב את דעתם. בינתיים, להתראות. המשך יבוא.

החלטת ביניים: הצעדים שיש לנקוט

 בהמשך לפוסט הקודם, נזכרתי שהשיר של ברכט שמתוכו לקוחות השורות שציטטתי באנגלית מופיע בתרגום של בנימין הרשב ז"ל שנמצא ברשותי (בגלות המשוררים,  ע"מ 109-110, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1978). אני מביאה כאן את השיר, סליחה על היעדר הניקוד:
 
אבל מי היא המפלגה?
 
אבל מי היא המפלגה?
האם היא יושבת בתוך בית עם טלפון?
האם מחשבותיה סודיות, החלטותיה לא ידועות?
מי היא?
 
אנחנו היא.
אתה ואני ואתם – כולנו.
היא טמונה בחליפתך, חבר, וחושבת בראשך. 
במקום שאני גר בו, שם ביתה, ובמקום שאתה נתקף, שם היא לוחמת.
 
הראה לנו את הדרך, בה עלינו ללכת, ואנו
נלך בה כמוך, אבל
אל תלך בלעדינו בדרך הנכונה
בלעדינו היא המוטעית ביותר.
אל תיפרד מאיתנו! 
יתכן שאנו טועים ואתה צודק, על כן
אל תיפרד מאיתנו! 
 
שהדרך הקצרה טובה מן הארוכה, איש אינו מכחיש
אבל אם מישהו מכיר אותה
ואינו מוכן להראותה לנו, מה מועילה לנו חוכמתו?
היה חכם אצלנו!
אל תיפרד מאיתנו!
 
 
ידעתי שהשיר לקוח מתוך חטיבה של כמה שירים שנקראת באנגלית The Measures Taken (שפירושו, האמצעים או הצעדים שננקטים). מה שלא ידעתי הוא שהקנטטה הפוליטית הזו בנויה כמחזה, שבגרמנית קרוי Die Maßnahmeשמשמעו "ההחלטה" – The Decision (!) תודות לממציאי האינטרנט ולכותבים בוויקיפדיה !: http://en.wikipedia.org/wiki/The_Decision_%28play%29 
 
לא אחזור על הנאמר בערך הוויקיפדי. בכל אופן, הורדתי את המחזה כולו מהאינטרנט (קל למצוא, הוא מצוי ב-PDF) ואני מתעתדת לקרוא אותו. 
המחזה לקוח מעולם אחר לחלוטין, והוא כל כך בעייתי ושנוי במחלוקת, שקריאה בו לא אמורה לכאורה לסייע לי בהחלטה שלי כהוא זה. ובכל זאת, ברכט טען שהחבר הצעיר מבצע מעין חרקירי, מקריב את עצמו למען המפלגה. האם החבר הצעיר הוא סוג של אנטיגונה שהולכת עד הסוף עם האיווי הטהור שלה? אני צריכה לקרוא את המחזה בעצמי כדי לגבש עמדה, גם לגבי החברים שמבקשים להעלים את החבר הצעיר ומסייעים בהתאבדותו. באיזה הקשר ובאיזה שלב במחזה המקהלה משמיעה את השיר שצוטט כאן לעיל? צריך לקרוא, לקרוא ולקרוא (כמאמר לנין). 
     אין ספק שהתוכן של המחזה רחוק שנות אור מן המצב שלי כ"קומרדית" (comrade), חברה, בפורום תל אביב, ובכל זאת, המחזה עוסק בהחלטות סמליות שקובעות דברים בממשי, באקטים, כך שעולה השאלה לגבי אמות המידה (measures) שאותן יש לשקול (to measure) בדרך להחלטה.
אי לכך, אני עומדת לקרוא את המחזה, נראה כיצד ארגיש ואיך אחשוב בעקבות הקריאה גם על העניין הפרטי שהעליתי כאן. אולי הוא יעזור לי להטיל אור מזווית שלא חשבתי עליה ולקבל החלטה שתהיה נכונה עבורי, ביחד עם המצפן הצורני של החסד הרדיקלי.