"החדשות הטובות:" מגפת הפסיכואנליזה

יוטיוב של ערב העיון עם ישי מבורך, אנה גלמן ואורית יושינסקי טרופין

בעקבות ספריו של מבורך תיאולוגיה של חסר והיהודי של הקצה

מתת הלא מודע

דברי שנאמרו בערב "החדשות הטובות: מגפת הפסיכואנליזה" (פסיכואנליזה, דת ואמונה) בחסות פורום עוד Encore של השדה הלאקאניאני. דוברים: ישי מבורך, מחבר הספרים תיאולוגיה של חסר והיהודי של הקצה; ד"ר אורית יושינסקי טרופין, פורום עוד. מנחה: אנה גלמן, פורום עוד

מתת הלא מודע

במאמרו על ה"דבר" הפרוידיאני לאקאן מספר את האנקדוטה על הגעתו של פרויד לחופי ניו יורק. בעומדו על סיפון האניה, פרויד לוחש באוזניו של יונג "הם לא משערים שאנו מביאים להם את המגפה."[1] לנוכח יוהרה זו, כותב לאקאן, נמסיס, אלת הנקם, לא נשארה חייבת. היא העניקה לפרויד את המגיע לו: היא השתמשה במלכודת ה"אתה אמרת" של ישוע לפונטיוס פילאטוס, או כמו שכותב לאקאן, je ne te le fais pas dire"", "לא יכולתי לומר זאת טוב יותר (ממך)", תפסה את פרויד במילה והחזירה אותו אחר כבוד למקום שממנו הגיח, בתוספת כרטיס למחלקה הראשונה.

"האנליזה באה ובישרה שיש מן הידע שאינו ידוע," כותב לאקאן בסמינר 20 (עמ' 118). אלה הן "החדשות הטובות" של הפסיכואנליזה, ה-Gospel, שמקורו האטימולוגי הוא ה-""Good Spiel, המילה הטובה, האומר (dire) הנאמר היטב, האות. "הטלת הלא מודע היא מעשה של חסד בל-יתואר", לאקאן מוסיף (שם, 122). "חסד בל-יתואר" הוא יופמיזם לסקנדל של פרויד, הסקנדל שקבע כי האגו איננו שליט בביתו שלו, כי האדם המודע איננו אמת המידה לכל הדברים: ישנו אחר שמכשיל אותי, ש"בגללו" אני מועדת בלשוני, אומרת יותר מכפי שהתכוונתי לומר, אמת לא נעימה, לא רצויה, שנואה, שחותרת תחת כוונותיי. אחר שנוא ובלתי נסבל זה הוא הלא מודע, הידע שאין אנו יודעים אותו – מתת שמכילה מוות, שהרי המילה הורגת את הדבר, מפחיתה מן ההוויה, מחלקת, מבדילה, מסרסת ומשסעת. אכן, לא יכולתי לומר זאת טוב יותר – הלא מודע הוא מגפה. החסד-מגפה שהטיל פרויד הוא הבשורה שישנו אחר שמכונן אותי, טפיל, זר, אבל כזה שבלעדיו היותי סובייקט לא היה באפשר. זאת משום שאני שוכנת בשפה, ולא: השפה שוכנת בי; אני סובייקט של לא מודע, ולא: "יש לי לא מודע." הלא מודע הוא אחר טפיל הנושא צורה של אות, שאני יכולה לדעת משהו ממנו רק דרך השפה, דרך האות – par-lettre, מתוך היותי הוויה מדברת (parlêtre), ולא עוד.

יש בסובייקט, אם כן, איזו זרות, עודף, שארית ששוכנת בי והיא יותר ממני – "in you more than you"  שמענה אותי עם שהיא מעניקה לי תוקף ומעט הוויה. מה הוא רוצה ממני, אחר בלתי ידוע זה? זהו אחר לא פרסונאלי, אין לו פנים, אולי יש לו אחור, כלומר אין הוא אלא חור. זהו עודף שהוא תמיד-כבר חסר, תהום קורא. אין, בעצם, אחר, אין לא מודע, הלא מודע איננו "קיים", אלא מיוצר באפקטים הלשוניים: בסימפטומים, בפליטות פה, בכל מה שלא עובד ומחולל שיבוש בסדר הלשוני ובחייו של הסובייקט. חור זה, שאיננו כלום, אלא פחות מכלום משום שהוא פרה-אונטולוגי, מסמן אלי, מפנה אלי שאילתה, כופה עלי "חיפוש מתמיד אחר תשובה לשאלה ללא מענה" (מבורך, 2016, 52). "לאקאן מציע דימוי של הירוגליפים במדבר, או של סימני יתדות החרותים על לוח אבן" (מבורך מצטט את ז'אן לפלאנש בתוך סנטנר, 2016, 51). כלומר, הלא מודע "מפנה" אלי או מעביר אלי מסמן ללא מסומן, אות, Gospel, Good Spiel, דבר דבור על אופניו, ששום פירוש ושום ניקוד לעולם לא יוכלו למצות אותם, משום שההירוגליפים היו סתומים כבר עבור המצרים הקדמונים שחקקו אותם, כמאמר הֵגֶל.

מבנה האמונה

הבה נדון בהומולוגיה זו שבין האות או המסמן-ללא-מסומן שמתווים את "מצב האמונה", את האמונה כמבנה, לבין הלא מודע שהוא המבנה של הסובייקט על פי לאקאן. האות, המסמן-ללא-מסומן ומבנה האמונה שייכים למשלב הממשי או הממשי-סמלי, וזאת בניגוד למסומן, למשמעות, לתוכן האמונה, לחוויה, לרגש, לדת כאוסף של הלכות בעלות רציונל ו"סיפור" – הללו שייכים למשלב הדמיוני. יתרה מזאת, המימד האמוני, המימד של מבנה האמונה, מנוגד למימד הדתי, ואף מגן מפניו – אנטי-דת, אנטידוט. מבורך מביא מדבריו של רוזנצווייג שמדבר על התגלות האל כעל התגלות חסרת תוכן: "ההתגלות", כותב רוזנצווייג, "איננה מתן תורה… תוכנה הבלתי אמצעי של ההתגלות הוא רק ההתגלות עצמה" (2016, 81). כך עומד מבנה האמונה, השארית חסרת התוכן של הדבקות באות, כנגד "מחלת הדת", כנגד המימד הדמיוני. מבנה האמונה הוא "אנטי-דת" (שם). אך יחד עם זאת, כותב מבורך, המימד הזר של מבנה האמונה הוא, או צריך להיות, חלק מן העולם הדתי. אכן, ראוי שאלוהים (או הלא מודע) יהיה זר ומוכר בעת ובעונה אחת, unheimliche, אל-ביתי ואנטי-דתי, כדי שיהיה לו תוקף אמוני, כדי שיהיה לו אפקט על חיי הסובייקט.

מבנה האמונה איננו בפשטות הנכונות להאמין, אלא זוהי ברית עם המסמן או עם האות, מתן אמון באחר ומתן ספק באחר, ספק רליגיוזי שכרוך בדבקות במטרה: השאילתה, "Che Vuoi?", מה אתה רוצה ממני, מה אני רוצה ממני? מדוע אני כך? מבנה האמונה משמעו היות קרוא (וקרוע) על ידי אחר, היות נמען על ידי אחר. אחר שפוצע את האגו שלי, חתום במילותיי, דובר דרכי אלי. "הוא מופיע כגורם המפריע למהלך התקין של הדברים, לשטף הצפוי שלהם, ומייצר מועקה, סיטואציה לא פתורה שבה 'קשה לפניו'," כותב ישי מבורך ב"היהודי של הקצה" (2018, 28). מבנה האמונה או מצב האמונה פירושם "היות ביחס" (שם, 167), היות ב"מצב של נמענות". "האמונה בראש ובראשונה קשורה למבנה תחבירי ולא למטען תוכני, רגשי או רעיוני" (166, הדגשים במקור). "להיות מאמין משמעו להיות סובייקט-מצב שמופרע על ידי התערבות של אחר, על ידי קריאה של אחר בשמי, כאשר אותו אחר אינו אלא אני; הלא מודע שהוא שורש אותיות נשמתי" (164). זהו "קיום צפוף ותקוע של שאלה וקריאה" (172), כזו שלא ניתן שלא להיענות לה. אם כן, מבנה האמונה הוא מצב של אחריות ושל חבות לאחר, כמו בתפילה ללא מענה, ללא תוכן, ללא מובן, ללא הבטחה וללא תשובה, ללא רווח וללא רווחה: נשארוּת בלתי מוסברת, כָּכוּת טאוטולוגית, "הנני" בפני "אהיה אשר אהיה." זוהי חבות ואחריות ללא מודע, לחיפוש, לטעות, לתהייה ולתעייה של מי שהולכת בעקבות הלא מודע. זוהי גם נכונות, נכונותו של "אביר האמונה" הנודד, לקחת סיכון וללכת בארץ לא זרועה זו, בגלות זו, שהיא בלתי ידועה ואל-ביתית.[2]

המוען אצל מבורך הוא פעם הלא מודע, פעם אלוהים, ופעם אחר שהוא סובייקט אחר או אחרת (ויש לשאול, כפי שנשאל את מבורך בהמשך – האם איננו חייבים במענה גם לאחר זה שטורד את מנוחתנו והאם איננו אחראים לאחר שאנו טורדים את מנוחתו). איזה מין אחר הוא אלוהים או האלוהי אצל מבורך? האם אלוהים הוא לא מודע? אלוהים של מבורך איננו אחר גדול, אלא מי שמקיים ושמתקיימת בו "אי-הלימה," פספוס, מעידה, "סדר פגום," "מציאות מתגמגמת" (שם 30-31). זהו אלוהים שלא רק מפספס ו"שובר כלים", אלא מי ששבירת הכלים והיעדר השלמות הם הווייתו: "האלוהי הוא לעולם שוגג, לא מזיד ולא זכאי" (שם 130). זהו אחר לא קונסיסטנטי, מבנה פגום ומחורר מראשיתו. זהו המבנה הלשוני של הלא מודע שבו מסמן מייצג סובייקט עבור מסמן אחר, וכך לעולם מפספס את הסובייקט, לא יכול לייצג אותו או לומר אותו במלואו.

חסד, מתת, בזבוז

בהמשך לדיון שבסמינר 20 על האוונגליון הפרוידיאני, על בשורת הלא מודע, לאקאן מדבר על הידע המגולם באות האניגמאטית של הסובייקט כעל ידע בעל ערך שימוש. ידע זה של השימוש, של ההתענגות על האות, איננו בר חליפין ומצוי מעבר לשרשרת המסמנים המבוססת על החליפין.  ידע זה ייחודי לסובייקט שהשיג אותו "על ידי התנסויות קשות" (סמ' 20, 120), "כשמסכנים את העור עבורו" (שם, 119). הידע "המעביר את האות" (ר' 120) מוחדר לעור ולבשר, והוא איננו ידע אפיסטמולוגי. לא ניתן להבין את האות, לא ניתן לפרש ולהסביר אותה, היא רק נפרשת בפני הסובייקט באי-קריאותה. אפשר רק להתענג עליה מבלי לדעת אותה. החסד הבל יתואר של הלא מודע הוא שאפשר לעשות בו שימוש, להתענג עליו מבלי לדעת אותו. כל סובייקט מתענגת עם האות שלה, עם המבנה שלה, עם גורלה-סיבתה, עם המתנה הדנאית (היוונית)[3] שקיבלה מן האלים, מן האחר; כל אחת עם מה שמגיע לה, עם מה שנמסיס העניקה לה – לא במזיד, אבל בשגגה. זה מה שיש, אהיה אשר אהיה ועל כך אתענג.

חסד זה שבהטלת הלא מודע הוא אירוני. ואכן, לאקאן מתאר את האירוניה שבה המסר של הסובייקט פרויד – "אנו מביאים להם את המגפה" – חוזר אל פרויד בצורתו ההפוכה והאמיתית, קרי כנקמה, כחסד-חסר-מגפה, כשערורייה, כ"אנו לא רוצים לדעת על כך דבר", כדחייה של הלא מודע ושל הפסיכואנליזה בכללה, או כהבנה שגויה וכעיוות הפסיכואנליזה (שהם אותו הדבר עצמו – עיוות הפסיכואנליזה והפיכתה לתרפיה משמעה דחייתה ודחיית הלא מודע). מצד אחר, הצורה ההפוכה והאמיתית שבה חוזר המסר מכוננת את פרויד כאבי הפסיכואנליזה וכנושא הבשורה, בשורה שפרויד עצמו אינו יודע את טיבה עד הסוף.

המשמעות של החסד שבהטלת הלא מודע היא שהלא מודע איננו אחר גדול, שהאחר איננו יודע. המסמן, האחר הלא מודע, האות – אינם יודעים, הם מופעלים על ידי ההתענגות. לאקאן כותב: "מה שמטריד הוא שהאחר, המקום, בעצמו אינו יודע דבר. אי אפשר עוד לשנוא את אלוהים אם הוא עצמו אינו יודע דבר…" (121). והוא ממשיך: "מסבירים לנו את ביש מזלו של ישו על ידי רעיון הצלת בני האדם. אני מוצא שהיה מדובר יותר בהצלת אלוהים, להשיב מעט נוכחות, אקטואליות, לשנאה הזו לאלוהים…" (122). אבל אלוהים זה שלאקאן מדבר עליו איננו האחד, השלם; זהו אלוהים שהוא לא-כולו: "האחר הוא שעושה את הלא-כל, בדיוק בכך שהוא החלק של לא-ידען-כלל בלא-כל זה" (שם). זהו אלוהים של אי-הלימה, מבנה או "סדר פגום." אלוהים שהוא אניגמה לא רק עבורי, שאינני יודעת מה הוא רוצה, אלא גם עבור עצמו. והוא מטריד וטורד, אלוהים זה, משום שהוא לא מבטיח ערבות, משום שהוא עצמו ללא אחר, אי אפשר למצוא בו נחמה או פתרון.טפיל שנוא הוא האלוהים המוצל, ספק אל נקמות ספק רב חסד.

האלוהים שמוצל הוא המבנה, ההתגלות עצמה ללא תוכן, האות האניגמאטית שלא ניתן אלא לעשות בה שימוש – להתענג עליה. אך השימוש שלאקאן מכוון אליו שונה מערך השימוש שעליו מדבר מרקס. אצל מרקס ערך השימוש של סחורה מנוגד לערך החליפין שלה, אולם זהו ערך אינסטרומנטלי ביסודו: הערך שמפיק הסובייקט מתכונותיה הפנימיות של הסחורה, מן השימוש בה. לעומת זאת ההתענגות על האות, על הידע הלא מודע, היא חסרת תכלית ולא אינסטרומנטלית. יתרה מזאת, התגלות הלא מודע, התגלות המבנה בפליטת פה, בחלום, בטעות, חותרת תחת האינסטרומנטליות, משבשת את המהלך התקין של הדברים, את כוונת המכוון.

ב"היהודי של הקצה" מבורך מדבר על חסד זה שניתן מתוך שבירת האינסטרומנטליות, חסד ההתענגות שאין לה תכלית שמוענק "לעולם חדלוני" (60). אצטט: "[הסובייקט] נוכח בפני רחמים וחסד (ולא נדיבות) של אלוהים שמוצאים אותו בעוניו, בתקיעותו. בכך רבי נחמן מנסח את העמידה הדתית של האדם אל מול האל – הקדושה – כעמידה הלוכדת את הסובייקט כנמען של בזבוז-צדקה, של כיליון משאבי האלוהות המורעפים לחלל הפנוי תמיד של מציאותו" (שם, 60-61). במלים אחרות, אלוהים – האחר, הלא מודע – מתענג התענגות חסרת תכלית, בבלי דעת, והנמען, הסובייקט, מתנסה בבזבוז אלוהי זה, מתענג בחוסר התוחלת.[4] האם לא ניתן לומר שהתגלותו של האלוהי, שהתגלות הלא-מודע, האחר, המבנה, לא מכוונת אלא לשבירה זו של האינסטרומנטליות, לכיליון התענגותי זה של כל המשאבים, שמכוון לאות האניגמאטית הקדושה? קדושה – משום שהופקעה מן התועלת ומן הצמצום של השפה לתקשורת, כלומר להעברת מסרים, למובן ולמשמעות.

בסמינר 21, הבלתי-מרומים \ התמימים טועים\תועים\תוהים (Les non-dupes errent), לאקאן חוזר שוב לפרויד, הפעם כדי לדבר על החלום. החלימה היא חסרת תועלת: "החלום לא משרת דבר, מלבד ההגנה על השינה", כלומר מלבד המשך האפשרות לחלום, לדעת-ולא-לדעת משהו על האיווי, להתענג על הידע מבלי לדעת.[5] החלום לא נועד אלא להתענגות עודפת (ר' שם, עמ' 10 בשיעור השני): התענגות עודפת, עודף שכל תכליתו הוא העודף עצמו, שימוש לא פונקציונאלי שהוא בזבוז של המשאבים. הצופן או הקידוד (enciphering) של החלום, בדומה לצופן של האות, הוא מה שמתענג, הוא מה שמתענגים עליו. אם הוא נושא משמעות, הרי שהמשמעות היא בבחינת non-sense (שם, 12), נגלית ונסתרת בעת ובעונה אחת.

מבורך מזכיר (באותו דיון על החסד-צדקה-התענגות) שההתענגות והבזבוז הם תמיד "כלפי אחר" (2018, 67). "זו התענגות שכרוכה בסבל משום שהיא אינה קיימת כהתענגות עצמית אלא כלפי אחר" (שם, 67-68). אצל מבורך אחרות זו היא בה בעת זו של סובייקט אחר, של האלוהים ושל הלא מודע. הבזבוז איננו סוציאלי, הוא לא נועד לתקן ולהיטיב, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (שם, 70). הבזבוז הוא לריק, לחידלון, משום שהחסר לעולם לא יתמלא והעוני והדלות ישררו תמיד. האתיקה של הפסיכואנליזה, או מוטב, הקדושה שלה, גורסת שמחוות החסד של האנליטיקאי ושל האנליזנד, שניהם יחד, אבל כל אחד לחוד, תפנה אל אותו אחר שאיננו הרֵע שאותו אנו מצווים לאהוב (ב"ואהבך לרעך כמוך"), אלא אל אותו ידע לא מודע, מעבר לתביעה של הסובייקט ולעבר סיבת האיווי שלו, המבנה שלו. מעבר לדחיפות של התביעה, ניצבת הדחיפות לענות לאחר הלא מודע,[6] לבזבז כלפיו. גם כאן האנליטיקאי (וגם האנליזנד, בדרכו שלו) אינם לוחמי צדק חברתי, והאנליזה, כפי שכותב לאקאן במבוא למהדורה האנגלית של סמינר 11, איננה אמצעי לשיכוך כאבים.

אולם יש לדייק: האנליזה אינה מוכנה להתבוסס באי-הצדק או בסבל וודאי שלא מאמצת את הקטסטרופה. היא לא מקבלת במעין lessez faire את המצב כמעוות שלעולם לא יוכל לתקון. על אף שאיננה אמצעי לשיכוך כאבים, הפסיכואנליזה מציעה ריפוי. הסובייקט יכולה להיות מסופקת בהתענגותה עם האות שלה. הפסיכואנליזה שומרת תמיד על מה שאכנה כאן עמדה אירונית ביחס לריפוי וביחס למתת הלא מודע: מגפה, אבל גם חסד; מעשה כשל שמפיק בה בעת אמת; סימפטום שחלק מסוים ממנו מוביל לקשירה חדשה, לסינטום; פליטת פה שיכולה להיות gospel, אקט ואומר. מתוך עמדה אירונית (ודיאלקטית) זו של קבלת החסר, מזה, ושל הסיפוק, מזה, הפסיכואנליזה מזמינה אותנו לעשות טוב יותר בתוך המבנה של כל אחת ואחד מאיתנו. עם שאנו מועדים ונכשלים שוב ושוב בדרך הייחודית לנו, עד שמגיעים, מוכים וחבולים ומתענגים, לאות, לסוף הדרך, הפסיכואנליזה מאפשרת לנו, כדבריו של סמואל בקט, "להיכשל טוב יותר."[7]


[1]  "They don't realize we're bringing them the plague," Écrits 336.

[2] אני מרפררת כאן לאביר האמונה של קירקגור. הכותרת של הרצאה זו מהדהדת את כותרת ספרו של ז'אק דרידה, מתת מוות (Donner la Mort), שעוסקת בעקידת יצחק אצל קירקגור.

[3] "אני חושש מן הדנאים (=היוונים) גם כשהם מביאים מתנות", Timeo Danaos et dona ferentes, כתב וירגיליוס כשהוא מכוון לסוס הטרויאני.  

[4] בדברים אלה מבורך מושפע מתפיסתו של ז'ורז' בטאיי את הקדושה בעולם העתיק (ר' שם 62-63).

[5] אני מתרגמת מן השיעור השני בסמ' 21, עמ' 11, "[The dream] is made for nothing, except to protect sleep"     והשוו לדבריו של רבי נחמן אצל מבורך "כי עיקר החלום הוא בשינה, היינו בתרדמה… כי עיקר שלמות לשון הקודש הוא על ידי תרגום, שהוא בחינת תרדמה ושינה, דהיינו על ידי שמבררין את בחינת התרגום, בחינת התרדמה" (2016, 82). על פי פרשנותו של מבורך, בחלום מקודד המימד הטראומטי, ה"אנטי-דתי", המבני, של הטקסט הדתי. מימד טראומטי זה הוא ה"תרגום", מעין עקבה של הטראומה, או מבנה שהוא תמיד-כבר עקבה (ר' שם 83-86).

[6] ר' מבוא למהדורה האנגלית של סמינר 11.

[7] הציטוט הידוע מתוך Worseward Ho של בקט הוא: "Ever tried. Ever failed. No matter. Try again. Fail again. Fail better."