כשזה לא ע(א)ובד

הפוסט הזה יהיה הפוך לפוסט "שבר אפסיטמולוגי ושבר אונטולוגי: על מספר מושגים שמחווטים אותנו מחדש." לא, בעצם לא הפוך, אלא במרחב הפרדוקסלי והעמום של השלילה הכפולה, הפוסט הזה יהיה האמת של הפוסט ההוא, שעסק בקפיצת הדרך, בקיצור דרך או ב"קצר חשמלי" (short circuit).

מה קורה כאשר החיווט מחדש לא עובד? כאשר החיבור (בין שני רעיונות, בין שני טקסטים, בין תיאוריה לטקסט) הוא מופרך, בלתי אפשרי, מגוחך, פרובוקטיבי, אולי אפילו מכעיס? כשהשבר גדול מדי ולא ניתן לאיחוי? יש משהו מכמיר לב בניסיון הנואש לחבר היעדר להיעדר, כאשר החיבור תמיד נכשל ונכשל שוב. יש התענגות בניסיון החוזר הזה, אבל הוא מכוון (קמץ או שורוק ב-כ') בעיקר לאיווי של המחבר (או שמא המפרק) להתעקש דווקא על חיבור נואל זה.

קיצור דרך, mise en abyme, שבר אפיסטמולוגי, יכולים להעלות בנו חיוך, להרחיב את הדעת. אבל היעדר החיבור, החיבור הכושל, הפתיל הקצר או המתג המקצר, מעלים בדרך כלל העוויה. כל מיני דברים עלולים להיעשות בחסות החשיכה.

משהו בכל זאת מתחבר במעשה הכשל השב וחוזר, יש איזה אומר שעולה מהתעקשות על חיבור בלתי אפשרי. האם זה אומר שבלתי אפשרי לומר? שאי אפשר אלא לומר שוב ושוב ו"להיכשל טוב יותר"? שיש היעדר מתמיד שמאפשר בקושי התהוות של משהו? זה לא עובד, אבל (או אולי, ולכן) משהו מסרב להרפות, לא עובד ולא אובד.

מודעות פרסומת

מדע בדיוני והבלתי אפשרי

אני רוצה להתייחס לחוויית קריאה מסוימת שלי. הפוסט הזה יהיה קצר, ויעסוק ברגע קצר של גילוי. של קצר חשמלי.

נדמה לי שידועה כבר הרתיעה שלי ממדע בדיוני – בספרות, בטלוויזיה או בקולנוע. זה קצת מוזר, כי הקדשתי שני פוסטים לסדרת מדע בדיוני פופולרית, מינורית למדי, ואולי אפילו גרועה (אין לי יכולת של ממש להעריך, כי אני לא מצויה בז'אנר). זה מעלה על הדעת את הקלסיקה הפרוידיאנית של הסיפור על אותו אחד שחולם על אישה ואומר לפרויד, ששואל מי האישה שבחלום, שזו אינה אמו. פועלת כאן השלילה הכפולה – זו לא אמא שלו, ובכל זאת, או משום כך, זוהי ללא ספק אמא שלו (ואולי גם אשתו והשכנה, אם מדובר בקונדנסציה). משהו לא מפסיק שלא להיכתב, משהו שהודחק בהדחקה הראשונית – אמא? ומי יודע מה עוד.

בכל אופן, טקסטים של מדע בדיוני מחלצים ממני בעיקר נשיפות בוז, או ביטול, או צחוק רועם למראה המופרכות הגמורה של כל העניין. משהו אבסורדי כאן באופן מגוחך, משהו גרוע כל כך, משהו עשוי רע, משהו לא עובד. כל זה מנוגד לחלוטין לאופן שבו אני מתייחסת למה שמכונה "ספרות יפה." אחד הדברים שמעניינים אותי ושאחריהם אני מחפשת בשנים האחרונות הם מופעים של הפרוורטי בספרות, בתרבות ובשיח: הפרוורטי כמה שקוטע את השיח והורס אותו, מוחק את האחר, ומציג, או מבקש לייצג, התענגות בלתי אפשרית. זה נכון שגם מופעים ועמדות בשיח האדון יכולים להיות קיצוניים ואלימים מאוד, עד כדי פרוורטיות. למעשה, אין שיח פרוורטי מכיוון שאין יחס מיני. אם אין מפגש בין שתי התענגויות והיעדר המפגש מאפשר שיח – הרי שבמבנה הפרוורטי נוצר יחס מיני, איחוד של שתי התענגויות, הכלאה שלהן ובליעה ומחיקה של האחר. עם היווצרותו של היחס המיני, נוצר גם האין-שיח הפרוורטי.

מכל מקום, התקלות מפתיעה באלימות מבחילה, בלתי נסבלת, מסמרת שיער, בטקסט מסוים, ולאחר מכן מעין פריקה, שחרור כמעט מוחלט שלה ופניה לנושא אחר (או אחר לכאורה) בטקסט*, הביא אותי לתגובה דומה מאוד לתגובתי למדע בדיוני: "זה לא יתכן, זה אבסורד!" ואני מגלה כאן, אולי מחדש, שהצחוק שאני צוחקת לנוכח עוד פרק מופרך מספר או מסרט מדע בדיוני שבן-זוגי שקוע בהם, אינו אלא הצד האחר של הרצינות והחשיבות התהומית שאני מעניקה לטקסטים שמתחוללים בהם מופעים פרוורטיים, אלימים, קשים. כאילו מה שהודחק בהדחקה ראשונית הוא איזה בלתי אפשרי הזוי ומצחיק עד אימה שמתגלם תחילה במדע בדיוני. מה יכול להיות יותר רע, למשל, מפושע בעל אלף נשמות שנכנס אל תוך קפלים בחלל ובזמן ויוצא מהם ללא פגע? אני משערת שיכול להיות גרוע יותר, אלא ש(עדיין) לא קראתי. במדע בדיוני הכל יכול להיות גרוע יותר, מופרך יותר, בלתי סביר כמו בסרט מצויר שגיבורו המואנש מתרסק ונפטר במיתות משונות וחוזר לחיים מייד, רענן ועליז מתמיד. ולכן גם הטרופוסים השכיחים במדע בדיוני חוצים לעתים קרובות את ציר הברירה ואת ציר הצירוף, את המטאפורות והמטונימיות, לעבר תצורות לוגיות אחרות, סדרתיות, מעגליות, רשימתיות, כמו גם טופולוגיות לא אוקלידיות (בפוסט הראשון שכתבתי על סדרת סיי פיי התייחסתי למבנה הטופולוגי של בקבוק קליין).

מה אעשה עם הגילוי הזה, אם בכלל, עדיין לא ברור לי. להתחיל לקרוא ספרות מדע בדיוני, ז'אנר נחות, הוא צעד שעדיין קשה לי לעשות, לחצות את הגבולות ואת הסייגים שלי לעבר מה שיכול להיות גרוע יותר, מבחינה ספרותית ותוכנית כאחת.

 

  • הטקסט שעליו אני מדברת הוא הנובלה "Une Vieille Histroire" ("סיפור ישן") של ג'ונתן ליטל, שיצאה לאור ב-2012. לאחרונה התפרסם רומן חדש של המחבר, בעל אותו שם, שמכיל הרחבה של הנובלה. שני "מדורי הגיהינום" של הנובלה הורחבו והפכו לשבעה מדורי גיהינום ברומן.

הערת הבהרה נוספת (שנוספה בעריכה): "נוטות החסד" הוא הרומן השני של ליטל. הרומן הראשון הוא Bad Voltage מ-1989, שהוא מעין סייברפאנק (תת-ז'אנר של מדע בדיוני). עם שהוא נוהג להזכיר שנוטות הוא הרומן השני שלו, ליטל לא מרוצה מהרומן הראשון. זה לא יהיה לגמרי מדויק לומר שהרומן הראשון הוא ביטוי להדחקה ראשונית ששמשה מגנט לטראומה שחוזרת בנוטות. משום שהדברים לא מפסיקים (שלא) להכתב, נכון יותר אולי לומר שסדרת ההדחקות והחזרות הטראומטיות מופיעה ומשתחזרת שוב ושוב לאורך השנים. גם האזכור שלי את ה-short circuit (קצר חשמלי, או מילולית, "קיצור דרך" או קפיצת הדרך" – הביטוי הוא אקוויווק) של ז'יז'ק איננו מקרי. ברומן החדש ובנובלה, קצרים חשמליים כאלה, bad voltages, חוזרים בכל מדור ובכל "חדר" או מעגל ב"גיהינום". הם חלק ממערך מבני ורעיוני של טעינה דחפית, אסקלציה עד קצה גבול היכולת, מוות קטן ושחרור.

הספרות מוסיפה חטא על פשע

הספרות מוסיפה חטא על פשע

 

דברים מתוך מופע אנטישפע: פרויד בספרות

תאטרון תמונע, 25.05.18. אורחים: אורית טרופין, מרב רוט, נסים קלדרון וערן רולניק. עורך: ערן רולניק, מוזיקה: חגי ליניק ולהקתו

 

בראשית היה גילוי העריות: פשע, פצע בלב התרבות האנושית. כך מספר לנו פרויד במסתו "טוטם וטאבו." היה היה אב קדמון, אדון, פטריארך, שדחק הצידה את בניו ואחיו, את הגברים האחרים של השבט, ולקח לעצמו את כל נשות השבט, נשים, אחיות ובנות, ושכב אתן. יום אחד, התקוממו הגברים של השבט והחליטו להרוג את האב, לבצע רצח של האב המתענג וחסר הגבולות. האחים אכלו את בשרו של האב, הפנימו את כוחו, הזדהו עמו, ואז, מלאי אשמה, הם כוננו חוק: את חוק החליפין. מעתה והלאה גבר לא ישכב עם אישה מן השבט שלו, עם אחותו או עם בתו, אלא רק עם נשים אחרות, זרות, משבטים אחרים. כך יסדו הגברים-האחים את הטאבו, קהילה, חברה, שפה, שמאפשרים לבני האדם לחיות יחד.

אבל מה עושים עם הטראומה הזו שבלב התרבות האנושית?  – טראומה כפולה: מצד אחד, האב האכזר, הפושע, מצד אחר, הבנים החוטאים, שהרגו את אביהם שלהם, אבל הצילו את נשות השבט ושחררו את עצמם מעולו של הפטריארך הנורא ומן הטרור שהטיל על כולם. טראומה כל כך קשה כמו גילוי עריות לא ניתן שלא להדחיק.

"טוטם וטאבו" הוא מיתוס, סיפור שפרויד יצר כדי להסביר את ההדחקה הנוירוטית של טראומה בתרבות ובחיי הסובייקט. הספרות מתמודדת עם הטראומה הראשונית הזאת, אך גם עם טראומות אחרות, ועם כאבים שונים, לא רק מיתים, אלא גם כאלה שהתרחשו בהיסטוריה הפרטית, הלאומית והכלל-אנושית, באמצעים לשוניים של גילוי וכיסוי, של חשיפה ושל הסתרה. פרויד קרא לאמצעים האלה שהוא הגדיר כ"מלאכת החלום" (Traumwerk, בגרמנית) עיבוי (קונדנסציה) והתקה (דיספלייסמנט). אנחנו, חוקרי הספרות, מכנים את העיבוי בשם מטאפורה: תוכן אחד מייצג, או נושא את תכונותיו של תוכן אחר, כך שהוא בא במקומו ("אורי הוא אריה"). ואנו מכנים את ההתקה בשם מטונימיה, שמתבססת על סמיכות אסוציאטיבית בין תוכן אחד לאחר ("הבית הלבן מסר…"). מכיוון שטראומה היא בלתי-אפשרית, פצע שאין לו מלים, אפשר רק לדבר עליה ואותה בדרכים אחרות, במלים אחרות, במטאפורות ובמטונימיות, בעיבויים ובהתקות. זוהי מלאכת מחשבת עדינה ומדויקת מאוד של הסתרה – אבל גם של חשיפה, כי הספרות מתעקשת לחשוף את המודחק, ולא לקבור אותו.

הספרות, מכאן, נוגעת בקצה קצה של הטראומה הראשונית, בפשע הפרימורדיאלי. אבל הספרות גם מוסיפה חטא על פשע, ולאו דווקא במובן שבו אנו רגילים לחשוב על הביטוי הזה. הספרות לא רק כותבת מחדש את הטראומה, אלא מכיוון שהכלי של הספרות הוא המלים, השפה, הספרות גם משחזרת את כינונם של הקהילה האנושית, של הטאבו ושל החברה. הספרות מבצעת (בכמה מובנים) רצח אב – היא גוזרת סדר והבדל לנוכח הטראומה הכאוטית של האב הרע. היא מקיימת יחס של חליפין: מטאפורה ומטונימיה הם יחסים שונים של חליפין, שבהם תוכן אחד, אנרגיה רגשית אחת, באה במקום תוכן אחר, ושבהם אובייקט אחד נקשר אסוציאטיבית לאובייקט או למילה אחרים.

הספרות מוסיפה חטא על פשע: היא חוטאת, משיגה על האב-האל, מתמרדת כנגד בריאה בלתי צודקת, פרה-חברתית, ומכוננת מחדש חוק, שפה וסדר לשוני וחברתי. והיא עושה זאת עם שהיא מוסיפה חטא על פשע, כלומר חושפת את הפשע, משחזרת אותו וכותבת אותו במלים שלה ומייצרת מתוכו וכנגדו עולם אחר, בין היתר, באמצעים ספרותיים כגון המטאפורה והמטונימיה [אבל גם באמצעים אחרים, כגון חזרות, השמטות, אנאלוגיות, מונטאז'ים, פיגורות טופולוגיות ועוד]. ההוספה (של חטא על פשע) פירושה עודף, שארית [עודף התענגות, plus-de-jouir]: סרח עודף מן ההתענגות הקדמונית, האסורה, מצא את דרכו לכתיבה הספרותית, אבל בו בזמן, ההוספה יצרה גם חור, פער בין הפשע לחטא, חסר שמאפשר את הכתיבה ומניע אותה.

אם המשפט הזה "הספרות מוסיפה חטא על פשע" עדיין נשמע לכם פרובוקטיבי, זה משום שהספרות, אם היא אכן ספרות, היא (או צריכה להיות) אגרוף בבטן, עם ההתעקשות שלה לחשוף את הטראומה ולבנות סביבה וכנגדה עולם שלם. היא גורמת או צריכה לגרום לתזוזה, לערעור תודעתי, נפשי ואף גופני אצל הקוראים.

מה שחוקרי ספרות עושים הוא לחשוף מחדש, לשחזר, לפרק, לחבר מחדש את פקעות החוטים, השתי והערב, של הטקסט, הטכסטילי [בין רעיונות, בין מלים, בין טקסטים, בין תיאוריה לטקסט ספרותי, בין הקשרים-קונטקסטים שונים] ולהביע בראש חוצות את מעשה הגילוי והכיסוי, את הפשע הבלתי אפשרי ואת חטא הכתיבה.

 

 

 

 

לקראת טופולוגיות של הממשי (בקליפת אגוז)

       ראיתי שד"ר דנה אמיר מוציאה ספר חדש שנשמע מרתק ומאסט ריד, ואני רוצה להגיע לערב ההשקה. אני לא יודעת על מה היא בדיוק תדבר וטרם קראתי את הספר, אבל הדברים שכתובים על הכריכה העירו בי זיכרון של מחשבה חדשה-ישנה. הרהרתי פעם בחלוקה של טקסטים לכאלה שהם "קונדנסיביים", "עיבוייים" או מעובים, מטאפוריים מאוד, למשל, הספרות של הריאליזם המאגי; טקסטים שהם מטונימיים, אלגוריים, "התקתיים" מלשון התקה, אפשר לחשוב על טקסטים רבים מן הספרות המודרניסטית בהקשר הזה, ג'ויס ווולף ואחרים; וטקסטים שהם הרבה יותר מפורקים מבחינת טכניקת הייצוג (או היעדר הייצוג) שבהם, ובה בעת לא מפורקים כלל, והייתי אומרת שהם מהווים או משתמשים בפיגורות טופולוגיות בנוסח הטופולוגיה של לאקאן, טופולוגיות של הממשי, ואני סבורה שבדרך כלל אלה הם טקסטים סוריאליסטיים ומופשטים, למשל, בקט (ולהבדיל, או שלא, סיינס פיקשן) שעושים שימוש בפיגורות טופולוגיות. ברור שהחלוקה שלי היא כללית ומכלילה מאוד, ושטקסטים שונים משתמשים בטרופוי רבים ושונים, כך שמוצאות הכל מהכל בכל כמעט בכל טקסט, גם משום שכל טכניקה כזו משרתת בכל פעם רעיון או תוכן אחר, ומייצרת משמעויות אחרות. 
ובכל זאת אמשיך. לכל חלוקה כזו יש גם "truth procedure" נבדל משלה. בספרות הקונדנסיבית יש איזו תקווה ואמונה שמתחת או מאחורי הכימרה הריאליסטית-מאגית, הדחוסה, מאחורי מתח הפנים (surface tension) של המטאפורה, מסתתר המסומן, שוכנת האמת, הגרעין של הטקסט שסביבו מצטברים הדימויים, המטאפורות ושדות המשמעות השונים. לעומת זאת, בטקסטים האלגוריים, החזרתיים או המטונימיים, האמת נרקמת בציר הצירוף, מתוך ההנחה של סיפורים או תכנים נבדלים זה לצד זה. האמת מתהווה, כלומר, נוצר מסמן נוסף מתוך הפרה-פרזה. לעומת אלה, בטקסטים שמכילים או מהווים פיגורות טופולוגיות, האמת תמיד חומקת, היא לא שם, היא לעולם לא זהה לעצמה, מטושטשת, לא מסומנת ולא מסמנת, ויחד עם זאת, היא מוטחת בפרצוף של הקוראת בעוצמה כה רבה, שהיא מעוררת את אותה מועקה ואת אותו רעד של סוף אנליזה: "זה זה". זה באמת "זה". (לומר שאלה הטקסטים שאני מחוברת אליהם כמו טפיל, זו תהיה פליאונזמה).

אני רוצה להוסיף עוד, לפרוטוקול, כי הבלוג הזה הוא פרוטוקול, יעד לחלק לא מבוטל של כתבים ומכתבים, שהדברים קשורים לעבודה ההולכת ונמשכת לסירוגין אך בהתמדה שלי על נוטות החסד(1) (ואני סקרנית לשמוע את ההתייחסות של דנה לספר הזה, אם תהיה כזו). כל הטרופוי הללו נמצאים בטקסט זה, במיוחד השני והשלישי. והדברים הולכים ו"מחמירים" בטקסטים המאוחרים של ליטל (ובעצם, גם במוקדמים), בדומה למה שקורה בטקסטים המאוחרים של סלין, כשהחלום או הדליריום הם הממשות היחידה. לפעמים לא צריך יותר מדו"ח על המצב בסוריה (או סקירה יבשה של מנגנוני הביון הרוסיים) כדי לייצר טופולוגיות של הממשי.
(1) "אין יום בלא מילה, אבל שבועות – כן." אני מנסה לשכנע את עצמי, ללא הצלחה יתרה, ש"לכתוב בבת אחת" הוא זמן לוגי.

*

כדי לכתוב על משהו (או על מישהו) צריך להיכנס לו מתחת לעור, כמו טפיל, להניח אות במקום שבו המסמן החל להיטשטש, להניח כף רגל בעקבות שבהן הלך, לבקש לדעת את מה שהגוף זוכר, ללכת לאן שמוליכות המלים, לא קדימה, אלא בהליכה לאחור, אל הראשית.
אז אפשר להרים את היד, לחקוק סימן, להמציא מחלה חדשה, להוסיף עוד סיפרה לספרות.

תמיד אמרתי שלאקאן מתחת לעור שלי, אבל לא, זו אני שמתחת לעור שלו. אני עושה בגופו שמות, בקורפוס (העצום) שלו, כשהפסיק לחשוב והחל לדבר.

וכך גם אחרים, אבות שיש לעכל, ויש לא מעט לעכל.

לקרוא, לקרוא ולקרוא, אין כאן רק ציווי, הדגשה, כי אם גם חזרה, התחקות, רדיפה שמקדימה אולי, לפעמים, את הנרדף.

במקום שבו מחשבה מוציאה שוב את הראש מעל המים, לתת לה יד, לתת בה סימנים, להמשיך איתה ואותה.

אם נפל דבר, צריך להפיל אותו שוב, כדי לדעת כיצד נפל ומדוע, וללכוד את תנועת הנפילה ברגע התרחשותה, גם אם באנו אחריה.

מה זה מין?

     לא, אני (עדיין) לא עומדת לכתוב על ספרה החדש של אלנקה זופנצ'יץ' חביבתי, מהו, אם כן, מין? (?Zupančič, What IS Sex). הוא ברשימת הקניות שלי. אני קוראת את ספרו של תוולייט, פנטזיות גבריות (Male Fantasies) ומעניינת אותי טענה חשובה מסוימת של הכותב. תוולייט מוכיח יפה כיצד חבורות הגברים שהרכיבו את הפרייקורפס, ה"גברים החיילים", כפי שהוא מכנה אותם ("soldier males"), דחו מעליהם נשים וסלדו מכל מה שנתפס בעיניהם כסממן של "נשיות." מכיוון שנשים נתפסו כמאיימות – כמפתות את הגבר-החייל להתרחק ממשימתו למען המולדת ולשקוע באהבהבים או להקים משפחה – נשיות ומיניות נתפסו על ידם כשייכות לאותו סדר. האישה היא מינית ומפתה את הגבר לחיי מין ולחיי אישות. משום כך, לשיטתם של אותם חיילים (פרוטו-)פשיסטים, על הגבר הנאמן למולדתו ולעמו לדחות לא רק את האישה, אלא גם את המיניות. זוהי טענה מרכזית בחלק הראשון של ספרו, שכותרתו היא "נשים, נוזלים, גופים, היסטוריה" – "Women, Floods, Bodies, History".

בחלק השני – "Male Bodies: Psychoanalyzing the White Terror" תוולייט קורא בדברים שכתב רודולף הס, ולהבדיל, בעדויות של ניצולי שואה, ביניהם של הסופר  ז'אן אמרי (Ameri), סיטואציות כגון אלה – טריגר תיאור גרפי של התעללות מינית –

[מפקד המחנה מכה אסיר על ישבנו עד מוות או עד סבל שמעבר למוות, ובו בזמן, מאונן. כל האסירים האחרים צופים. ככל שהאסיר הולך ו"נגמר", הולך ומתאיין, ככל שהוא מאבד את צלם אנושיותו-אחרותו, כך "מתמלא" המתעלל, נעשה "פאלי" יותר, חזק יותר, עצום ונוכח יותר, עד שהוא גומר, כלומר עד שפיכה. כשהסצנה נגמרת, המכה הולך לדרכו.]

האם יש כאן מיניות? המפקד חווה עונג (מיני?) מהשפלת האסיר, מההתעללות בו, מן הליקווידציה שהוא מבצע בו. תוולייט מפקפק: אין זו הנאה מינית, כשם שזוהי תגובה גופנית לשכרון כוח. גם טרנסגרסיה יש כאן, כותב תוולייט, שבירת כל הגבולות, המגבלות והחוקים האתיים והנורמטיביים, בקריאה ברברית של ניצחון, כדי להבטיח את הזדקרותו של גוף פוטנטי, אפילו אומניפוטנטי. גוף פאלי, חזק, שולט, לא מפורק, אלא עשוי יחידה אחת ברת שליטה, שואב את עוצמתו מגוף אחר שהולך ומתפרק, מאבד שליטה, הולך והופך לאובייקט שבור, עד התאיינות. יש כאן אלימות, טרור. אבל האם העונג שמופק כאן הוא עונג מיני? נראה שתוולייט סבור שעונג זה הוא לא מיני באופן המוכר לנו. באיזה מובן זה אינו עונג מיני? האם הסלידה מן המיניות והרחקתה פירושן שהגוף שנהנה או מתענג, חווה הנאה והתענגות באופן שהוא מעבר למיניות? האם סובייקט יכול להפיק מאלימות עונג שאיננו מיני?

***

מהי, אם כן, מיניות? בפסיכואנליזה לא יתכן סובייקט, הוייה שיש לה גוף, שאיננה מינית, שלא נתונה כך או אחרת בסכמת הסקסואציה. ועם זאת, עלי לנער מעט את הסד התאורטי הזה כדי לחשוב מחדש (או כמעט מחדש) על השאלה מהי מיניות, והאם הגבר-החייל, המתעלל, אכן שואב סיפוק שאיננו מיני מתוך השפלת האחר.  (למה השאלה הזו חשובה לי? לא רק כדי לנסח עבור עצמי מהי מיניות והאם ואיך היא נרשמת ב"שיח" הפשיסטי, אלא גם כדי להבין ולנסח את האופן שבו ג'ונתן ליטל מתייחס למיניות ולאלימות בנוטות החסד – ידוע שתוולייט הוא מקור השפעה מרכזי עבור ליטל בספר זה ובטקסטים אחרים).

למושגים אחרים, כגון, האתי, הפוליטי, הדתי, יש מובנים מצומצמים ומובנים מורחבים, שהם אוניברסליים וסינגולריים בעת ובעונה אחת. אוניברסליים – משום שהם קשורים בשורש של ההוויה המשוסעת של הסובייקט המדברת, וסינגולריים – משום שהמחויבות של כל סובייקט או העמדה של כל סובייקט ביחס לאתי, לפוליטי, לדתי ולמיני יחודית לכל סובייקט ונתונה בידיו ולהכרעתו בלבד. נניח, בתחילה למען התרגיל האינטלקטואלי, שגם מושג המיניות יכול להתחלק למובן מצומצם ולמובן מורחב. המובן המצומצם של האתי הוא המוסר – הנורמות והחוקים. המובן המורחב של האתי הוא האחריות המוטלת על כל סובייקט לנסח את הצו הקטגורי שלו (אצל קאנט), להיענות לקריאתו או לפניו של האחר (אצל לוינס), ולהיענות לקריאתו ולפניו של האחר, הלא מודע (אצל לאקאן). המובן המצומצם של הפוליטי הוא העסקנות המפלגתית, הנטיה (ימין או שמאל) וכיו"ב. המובן המורחב של הפוליטי הוא הפניות אל החוליה החלשה, הסימפטום החברתי, אובייקט פטיט א של השסע החברתי. המובן המצומצם של הדתי הוא המצוות והחוקים, הפרקטיקות הדתיות שהדתי מתחייב בהן וכיו"ב. המובן המורחב – אולי ניתן לכנותו רליגיוזיות או חסידות, קפיצת האמונה, act of faith, l'acte de foi (זהו ביטוי שלאקאן עושה בו שימוש בקשר לאקט האנליטי), או חסד רדיקלי. והמיניות, במובנה המצומצם, היא "ענייני חדר המיטות" וכיו"ב. במובנה המורחב, המיניות היא כל מה שבגוף, en corps, ההנאה, הסיפוק, הסבל, ההתענגות, הידע של הגוף, הלא מודע.

מה שמזדמן פתאום לאור תרגיל-הרהור שרירותי-משהו זה הוא הגילוי שהמובנים המורחבים של המושגים שלעיל, האתי, הפוליטי, הדתי והמיני, חופפים זה לזה. האתי הוא הפוליטי, האתי הוא החסד הרדיקלי, האתי הוא בגוף. הפוליטי הוא האתי, הפוליטי הוא חסידות, הפוליטי הוא בגוף. הרליגיוזי הוא הפוליטי, הוא האתי והוא נוגע בממשי של הגוף. והמיני הוא פוליטי, אתי, והוא רליגיוזי ככל שמדובר באופן אינסופי של התענגות. הוא כולל את השיח, את היחס בין סובייקט לאחר שמצוין על ידי ההבדל המיני, על ידי האין-יחס-מיני, וכך מכיל את האתי, הפוליטי והדתי במובנם המורחב.

אחזור לשאלת המיניות (ודחייתה) על ידי הגברים-החיילים הנאצים וחברי הפרייקורפס שאליהם מתייחס תוולייט. בתחילה נראה שהמיניות שהגברים-החיילים דוחים היא המיניות במובנה המצומצם, זו הבורגנית, ההטרונורמטיבית, של רומנים קלים ושל חיי נישואין. הם דוחים אותה משום שהם מייצגים בעיני עצמם (ולא רק) טרנסגרסיה של הנורמות החברתיות ושל החוק. שבירת טאבו העריות של המספר-הפושע, מקסימיליאן אואה בנוטות החסדמהווה טרנסגרסיה כזו, כמו גם ההתרגשות שלו בשעה שהוא הוזה יחסי מין עם אחותו, מקיים אותם או מדמיין שהוא עצמו אוּנה, האחות, או בשעה שהוא מדמיין שהוא אישה בעת קיום יחסי מין עם מאהביו, אבל לא רק. אין לנו כאן איזה שְרֶבֶּר פסיכוטי שתוהה איך זה להיות אישה בזמן יחסי מין, ואין לנו גם עסק עם נטיה מינית או עם זהות מינית נזילה: אואה לא רוצה להיות אישה באמת, אלא הוא נהנה מן הזעזוע של המוסרות והמוסדות, מן הטרנסגרסיה, מחציית הגבולות בפומבי, מול הקוראים, הוא מתענג מעצם הפרת מה שנתפס בעיניו כקודים חברתיים בורגניים או כטאבו בכלל (העריות, האיסור על רצח אב ואם – על כולם הוא עובר). ההומוסקסואליות של אואה איננה רלוונטית כאן, אלא אם כן היא מוטלת בספק לאור מה שאנו למדים ממחקרו של תוולייט – גם "הומוסקסואליות", שעליה במקרה זה להיות מצוינת במרכאות כפולות ומכופלות, היתה על פי רוב חלק ממגמה טרנסגרסיבית של הרצון לשבור בפומבי עוד איסור, עוד נורמה בורגנית או עוד טאבו. הומוסקסואליות, כידוע, היתה אסורה במשטר הנאצי והומוסקסואלים נרדפו בדומה ליהודים ולמיעוטים אחרים. הטרנסגרסיה היא תמיד אלימה: ה"הומוסקסואליות" שתוולייט מנתח על פי כתביהם של החיילים-גברים והנאצים-לעתיד שהוא קורא מותנית תמיד ביחסי כוחות ובהתעללות או למצער בניצול של נער או גבר אחד על ידי אחר; אצל ליטל, כל מערכת יחסים מינית של אואה כוללת אלימות ואף רצח.

גם אם נראה שהגברים-החיילים דוחים את המיניות המצומצמת המוקצית להם על ידי הסדר החברתי בשם חציית גבולותיה וההתפארות בחציית גבולות זו – הרי שהמיניות הנדחית היא בסופו של דבר לא זו של ענייני התשמיש, אלא המיניות במובנה הרחב. הכיבוש, הניצול, האלימות וההתעללות כרוכים בביטול ההבדל המיני ובביטול האין-יחס-מיני. יש יחס מיני כאשר אחרותו של האחר מתבטלת והוא הופך לפחות מחפץ, ללא הבדל, ללא גבול וללא סירוס. תוולייט צודק, אם כן, בטענתו שהנאצי ואיש הפרייקורפס (הגבר-החייל) דוחים את המיניות. הם דוחים את המיניות בה בשעה שהם דוחים את השיח, את הטאבו ואת הסדר החברתי, בה בשעה שהם דוחים את האתי ואת הפוליטי, את אחרותו של האחר, מבטלים כל סינגולריות ואוניברסליות, כל אמונה באמונה, כל ידע וכל איווי.

המיניות שנשארת לנאצי היא דווקא זו המצומצמת, של התפקוד של אברי המין – גירוי, זקפה, שפיכה. כל זאת בהתענגות הולכת וגוברת על סבלו והשפלתו של האחר, על דחיית האוניברסלי והסינגולרי של המיניות.

ומשום שנשאר להם מובנה המצומצם של המיניות, הגבר-החייל והנאצי לא נמצאים מחוץ למיניות או מחוץ לסכמת הסקסואציה. הם נתונים לה, למרות נסיונותיהם להתכחש לה, אך הם נתונים לה כמי שסרחו. אין זה פוליטי להיות פשיסט, אבל האנטי-פוליטיות נתפסת ומוערכת מנקודת המבט של הפוליטי; גם אין זה אתי למעול באחריותינו לאחר שבנו (הלא מודע) או שלצדנו והלאה מזה (סובייקט אחר) – אבל הרוע הוא סוגיה אתית.