נקמת דם ילד קטן…: מצפון טוב ומצפון רע על פי לוינס וחסד כצורה (אולטימטיבית?) של נקמה

השבוע נזכרתי בלוינס. לוינס הבחין בין "מצפון טוב" ל"מצפון רע". המצפון הטוב הוא המצפון שכולנו (או לפחות רובנו – כך אני רוצה להאמין) מכירים: אדם* חש אשמה על מעשה שעשה או שלא עשה במסגרת המוסר הנורמטיבי \ האידיאולוגיה המוסרית המקובלת. הוא סובל בממש מיסורי מצפון, שאותם הוא מצליח לשכך על ידי תיקון, או בתפילות, או בדרך אחרת של הבעת חרטה. הוא יכול אולי לראות בסבלו מעין מטלית (או מגבון לח) למירוק המצפון. ייתכן גם שמצפונו אינו מניח לו, והוא אכול רגשות אשמה שלא ניתן לשככם. כל קשת הרגשות האפשרית בנוגע לחטא (או לפשע) – החל בתחושות אשמה קשות, שנאה עצמית והכאה על חטא, וכלה ברווחה, בשלווה ובהשלמה – הם עדיין בגדר מצפון טוב. כל מה שפתולוגי, קאנט אולי היה אומר, הוא בגדר מצפון טוב.

מצפון רע, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת – אחרת מהיות. מצפון רע לא ממוקם באונטולוגיה ובמוסר הנורמטיבי שנשען עליה, אלא הוא עניין מבני. התחושות שאישה חשה ביחס לחטאה לא רלוונטיות למבנה של האישה כסובייקט. הסובייקט, על פי לוינס, היא סובייקט אתית, כלומר פרה-אונטולוגית. אישה יכולה להיות חפה מפשע מבחינת האידיאולוגיה המוסרית (והמוסר הוא תמיד אידיאולוגי, גם כשמדובר בעניין "בסיסי" כמו "זכויות אדם"), אבל האשמה שלה היא אשמה מובנית, מובנית מעצם היותה סובייקט אתי  malgré soi, למרות עצמה, כפי שכותב לוינס, כלומר בלי קשר לנטיות לבה ולכל פתולוגיה או אידיאולוגיה. המצפון הרע מגיע עם הגחתי לעולם, עם נוכחותי בעולם שתופסת את מקומו של אחר. המצפון הרע – המילה מצפון אולי מטעה – מובנה בנוכחותי בעולם, נוכחותי ה"רעה" מיסודה. דבר לא יכול למרק את המצפון הרע, לשכך או לאזן את הרע של היותי בעולם. ואין זו תפיסה קורבנית, משום שקורבן מחייב מקרבן, ואין לי על מי להלין. האחר חלש ממני, נזקק יותר ממני. הוא שהופך את מצפוני למצפון רע, אבל האשם היחיד הוא אני.  -"איה את(ה)?" – "הנני!" זהו הדיבור \ האומר (dire) שמפגיש אותי, חיה מדברת, עם המעבר-להווייתי כסובייקט אתית. המצפון הטוב הוא סופי, גם אם אני מתייסרת עד אינסוף. המצפון הרע הוא אינסופי, והמצפון הטוב לא יכול לפתור אותו או לקבל ממנו פטור.

דברים אלה מובילים אותי אל הדוקטורט שלי (שבו עסקתי בשאלת הסובייקט הרע מבחינה אתית ואידיאולוגית). אחת הקושיות שהעליתי היא האם סובייקט יכול להסתתר מאחורי הפורמציה האתית שלו ולומר כגון: אם אין שום דבר שיכול למרק את מצפוני הרע, אם שוב דבר לא יכול לשנות את היותי סובייקט אתי (שהרי אני סובייקט אתי בניגוד לרצוני וחרף מעשיי), הרי שאם אמשיך לעשות את הרע, לא יאונה לי כל רע ולא ינוכה דבר מן הפורמציה האתית שלי, משום שאין שום דבר שיכול לשנות את המעבר-להיותי סובייקט אתי (my beyond-being an ethical subject). אך לוליינות מחשבתית כזו, הגיון סאדיסטי כזה, לא תקפים בתיאוריה האתית של לוינס. מי שערבה להיותי סובייקט אתית היא האחרת. אם פגעתי באחרת, אם מעלתי באחריותי לאחרת, הרי שאינני עוד סובייקט אתית והמצפון הרע שלי הופך למצפון טוב.

דברים אלה מוליכים אותי גם לשאלת המידה כנגד מידה ("עין תחת עין, שן תחת שן"). בקובץ המאמרים "חירות קשה" יש ללוינס מאמר קצר שעוסק בבעיית המידה כנגד מידה במשפט העברי, כותרתו "עין תחת עין". כוונת הכתוב, אומר לוינס, אינה שיש לעקור את עינו של הפושע שעקר את עין זולתו, אלא שהפושע חייב לשאת בקנס סמלי. המשפט העברי לא מעודד שפיכות דמים ומבקש לשים קץ לאלימות. עניינו בחינוך הפושע, לא בנקמה. אפשר למצוא את המאמר כולו כאן. (זה אינו התרגום שמופיע ב"חירות קשה"). לוינס חותם את דבריו במלים:

התנ"ך מזרז את בואו של עולם נקי מאלימות. אבל אם היה בכוחם של הכסף או ההתנצלויות לתקן את הכול ולהותיר את מצפוננו נקי, הרי שכרו היה יוצא בהפסדו. כן! "עין תחת עין", וכל הנצח וכל הכסף שבעולם אין בכוחם לרפא פציעת אדם. הפצע שותת לעולמים, כאילו היו נדרשים ייסורים שווים לעצור את הדימום הנצחי הזה.

זאת אומרת שאין צדק. אין נקם ושילם. במקביל לכך, המקום שלי, שגוזל את מקומו של אחר, נשאר עוול מתמיד שלא יוכל לתקון. המצפון שלי הוא לעולם מצפון רע, הוא מכוון אותי עד אינסוף אל מצפוני הטוב, אל ההוויה שבה גם אם אוכל למרק את מצפוני, המצפון הרע יקרא אותי לסדר, יפנה אלי לנצח את קריאתו של האחר.

כל זה מוביל אותי אל השאלה הבאה: אם אי אפשר לעשות דבר כדי לכפר על עוול, אם אכן אין טעם אתי בנקמה (לבד אולי מהטעם ה-יש אומרים-מתוק הפתולוגי שלה), האם יש להשלים עם מצבו של איוב? ואולי "להתמוגג ברשע" ו"צדיק ורע לו" אינם (רק) מצב נורמטיבי, אלא מעין ציווי, קריאה לפעולה, האפשרות היחידה של חסרי התקווה. אולי יש לאחל לשונאים להתמוגג מרשעותם, אולי יש להרעיף חסד על הרשעים. אולי זהו הצדק הפואטי ברומן "נוטות החסד": לרפד את חייו של המספר-גיבור הנאצי, מקס אואה, בתחרה. לאפשר לו לברוח לאחר ששבר כל טאבו אפשרי ולאחל לו רק טוב. חסד פאסיבי-אגרסיבי, הומור שחור או איחולי אושר מכל הלב? "אני מאחל לך החלמה מהירה"; "רק בריאות"; "כל טוב שיהיה לך" ("מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?"). תהנה וספר לחבריך. "נוטות החסד השיגוני".

*לשון זכר ונקבה ננקטים בפוסט לחילופין לשם הגיוון ובשם תפיסתי הפמיניסטית.

מודעות פרסומת