לא, אני (עדיין) לא עומדת לכתוב על ספרה החדש של אלנקה זופנצ'יץ' חביבתי, מהו, אם כן, מין? (?Zupančič, What IS Sex). הוא ברשימת הקניות שלי. אני קוראת את ספרו של תוולייט, פנטזיות גבריות (Male Fantasies) ומעניינת אותי טענה חשובה מסוימת של הכותב. תוולייט מוכיח יפה כיצד חבורות הגברים שהרכיבו את הפרייקורפס, ה"גברים החיילים", כפי שהוא מכנה אותם ("soldier males"), דחו מעליהם נשים וסלדו מכל מה שנתפס בעיניהם כסממן של "נשיות." מכיוון שנשים נתפסו כמאיימות – כמפתות את הגבר-החייל להתרחק ממשימתו למען המולדת ולשקוע באהבהבים או להקים משפחה – נשיות ומיניות נתפסו על ידם כשייכות לאותו סדר. האישה היא מינית ומפתה את הגבר לחיי מין ולחיי אישות. משום כך, לשיטתם של אותם חיילים (פרוטו-)פשיסטים, על הגבר הנאמן למולדתו ולעמו לדחות לא רק את האישה, אלא גם את המיניות. זוהי טענה מרכזית בחלק הראשון של ספרו, שכותרתו היא "נשים, נוזלים, גופים, היסטוריה" – "Women, Floods, Bodies, History".
בחלק השני – "Male Bodies: Psychoanalyzing the White Terror" תוולייט קורא בדברים שכתב רודולף הס, ולהבדיל, בעדויות של ניצולי שואה, ביניהם של הסופר ז'אן אמרי (Ameri), סיטואציות כגון אלה – טריגר תיאור גרפי של התעללות מינית –
[מפקד המחנה מכה אסיר על ישבנו עד מוות או עד סבל שמעבר למוות, ובו בזמן, מאונן. כל האסירים האחרים צופים. ככל שהאסיר הולך ו"נגמר", הולך ומתאיין, ככל שהוא מאבד את צלם אנושיותו-אחרותו, כך "מתמלא" המתעלל, נעשה "פאלי" יותר, חזק יותר, עצום ונוכח יותר, עד שהוא גומר, כלומר עד שפיכה. כשהסצנה נגמרת, המכה הולך לדרכו.]
האם יש כאן מיניות? המפקד חווה עונג (מיני?) מהשפלת האסיר, מההתעללות בו, מן הליקווידציה שהוא מבצע בו. תוולייט מפקפק: אין זו הנאה מינית, כשם שזוהי תגובה גופנית לשכרון כוח. גם טרנסגרסיה יש כאן, כותב תוולייט, שבירת כל הגבולות, המגבלות והחוקים האתיים והנורמטיביים, בקריאה ברברית של ניצחון, כדי להבטיח את הזדקרותו של גוף פוטנטי, אפילו אומניפוטנטי. גוף פאלי, חזק, שולט, לא מפורק, אלא עשוי יחידה אחת ברת שליטה, שואב את עוצמתו מגוף אחר שהולך ומתפרק, מאבד שליטה, הולך והופך לאובייקט שבור, עד התאיינות. יש כאן אלימות, טרור. אבל האם העונג שמופק כאן הוא עונג מיני? נראה שתוולייט סבור שעונג זה הוא לא מיני באופן המוכר לנו. באיזה מובן זה אינו עונג מיני? האם הסלידה מן המיניות והרחקתה פירושן שהגוף שנהנה או מתענג, חווה הנאה והתענגות באופן שהוא מעבר למיניות? האם סובייקט יכול להפיק מאלימות עונג שאיננו מיני?
***
מהי, אם כן, מיניות? בפסיכואנליזה לא יתכן סובייקט, הוייה שיש לה גוף, שאיננה מינית, שלא נתונה כך או אחרת בסכמת הסקסואציה. ועם זאת, עלי לנער מעט את הסד התאורטי הזה כדי לחשוב מחדש (או כמעט מחדש) על השאלה מהי מיניות, והאם הגבר-החייל, המתעלל, אכן שואב סיפוק שאיננו מיני מתוך השפלת האחר. (למה השאלה הזו חשובה לי? לא רק כדי לנסח עבור עצמי מהי מיניות והאם ואיך היא נרשמת ב"שיח" הפשיסטי, אלא גם כדי להבין ולנסח את האופן שבו ג'ונתן ליטל מתייחס למיניות ולאלימות בנוטות החסד – ידוע שתוולייט הוא מקור השפעה מרכזי עבור ליטל בספר זה ובטקסטים אחרים).
למושגים אחרים, כגון, האתי, הפוליטי, הדתי, יש מובנים מצומצמים ומובנים מורחבים, שהם אוניברסליים וסינגולריים בעת ובעונה אחת. אוניברסליים – משום שהם קשורים בשורש של ההוויה המשוסעת של הסובייקט המדברת, וסינגולריים – משום שהמחויבות של כל סובייקט או העמדה של כל סובייקט ביחס לאתי, לפוליטי, לדתי ולמיני יחודית לכל סובייקט ונתונה בידיו ולהכרעתו בלבד. נניח, בתחילה למען התרגיל האינטלקטואלי, שגם מושג המיניות יכול להתחלק למובן מצומצם ולמובן מורחב. המובן המצומצם של האתי הוא המוסר – הנורמות והחוקים. המובן המורחב של האתי הוא האחריות המוטלת על כל סובייקט לנסח את הצו הקטגורי שלו (אצל קאנט), להיענות לקריאתו או לפניו של האחר (אצל לוינס), ולהיענות לקריאתו ולפניו של האחר, הלא מודע (אצל לאקאן). המובן המצומצם של הפוליטי הוא העסקנות המפלגתית, הנטיה (ימין או שמאל) וכיו"ב. המובן המורחב של הפוליטי הוא הפניות אל החוליה החלשה, הסימפטום החברתי, אובייקט פטיט א של השסע החברתי. המובן המצומצם של הדתי הוא המצוות והחוקים, הפרקטיקות הדתיות שהדתי מתחייב בהן וכיו"ב. המובן המורחב – אולי ניתן לכנותו רליגיוזיות או חסידות, קפיצת האמונה, act of faith, l'acte de foi (זהו ביטוי שלאקאן עושה בו שימוש בקשר לאקט האנליטי), או חסד רדיקלי. והמיניות, במובנה המצומצם, היא "ענייני חדר המיטות" וכיו"ב. במובנה המורחב, המיניות היא כל מה שבגוף, en corps, ההנאה, הסיפוק, הסבל, ההתענגות, הידע של הגוף, הלא מודע.
מה שמזדמן פתאום לאור תרגיל-הרהור שרירותי-משהו זה הוא הגילוי שהמובנים המורחבים של המושגים שלעיל, האתי, הפוליטי, הדתי והמיני, חופפים זה לזה. האתי הוא הפוליטי, האתי הוא החסד הרדיקלי, האתי הוא בגוף. הפוליטי הוא האתי, הפוליטי הוא חסידות, הפוליטי הוא בגוף. הרליגיוזי הוא הפוליטי, הוא האתי והוא נוגע בממשי של הגוף. והמיני הוא פוליטי, אתי, והוא רליגיוזי ככל שמדובר באופן אינסופי של התענגות. הוא כולל את השיח, את היחס בין סובייקט לאחר שמצוין על ידי ההבדל המיני, על ידי האין-יחס-מיני, וכך מכיל את האתי, הפוליטי והדתי במובנם המורחב.
אחזור לשאלת המיניות (ודחייתה) על ידי הגברים-החיילים הנאצים וחברי הפרייקורפס שאליהם מתייחס תוולייט. בתחילה נראה שהמיניות שהגברים-החיילים דוחים היא המיניות במובנה המצומצם, זו הבורגנית, ההטרונורמטיבית, של רומנים קלים ושל חיי נישואין. הם דוחים אותה משום שהם מייצגים בעיני עצמם (ולא רק) טרנסגרסיה של הנורמות החברתיות ושל החוק. שבירת טאבו העריות של המספר-הפושע, מקסימיליאן אואה בנוטות החסדמהווה טרנסגרסיה כזו, כמו גם ההתרגשות שלו בשעה שהוא הוזה יחסי מין עם אחותו, מקיים אותם או מדמיין שהוא עצמו אוּנה, האחות, או בשעה שהוא מדמיין שהוא אישה בעת קיום יחסי מין עם מאהביו, אבל לא רק. אין לנו כאן איזה שְרֶבֶּר פסיכוטי שתוהה איך זה להיות אישה בזמן יחסי מין, ואין לנו גם עסק עם נטיה מינית או עם זהות מינית נזילה: אואה לא רוצה להיות אישה באמת, אלא הוא נהנה מן הזעזוע של המוסרות והמוסדות, מן הטרנסגרסיה, מחציית הגבולות בפומבי, מול הקוראים, הוא מתענג מעצם הפרת מה שנתפס בעיניו כקודים חברתיים בורגניים או כטאבו בכלל (העריות, האיסור על רצח אב ואם – על כולם הוא עובר). ההומוסקסואליות של אואה איננה רלוונטית כאן, אלא אם כן היא מוטלת בספק לאור מה שאנו למדים ממחקרו של תוולייט – גם "הומוסקסואליות", שעליה במקרה זה להיות מצוינת במרכאות כפולות ומכופלות, היתה על פי רוב חלק ממגמה טרנסגרסיבית של הרצון לשבור בפומבי עוד איסור, עוד נורמה בורגנית או עוד טאבו. הומוסקסואליות, כידוע, היתה אסורה במשטר הנאצי והומוסקסואלים נרדפו בדומה ליהודים ולמיעוטים אחרים. הטרנסגרסיה היא תמיד אלימה: ה"הומוסקסואליות" שתוולייט מנתח על פי כתביהם של החיילים-גברים והנאצים-לעתיד שהוא קורא מותנית תמיד ביחסי כוחות ובהתעללות או למצער בניצול של נער או גבר אחד על ידי אחר; אצל ליטל, כל מערכת יחסים מינית של אואה כוללת אלימות ואף רצח.
גם אם נראה שהגברים-החיילים דוחים את המיניות המצומצמת המוקצית להם על ידי הסדר החברתי בשם חציית גבולותיה וההתפארות בחציית גבולות זו – הרי שהמיניות הנדחית היא בסופו של דבר לא זו של ענייני התשמיש, אלא המיניות במובנה הרחב. הכיבוש, הניצול, האלימות וההתעללות כרוכים בביטול ההבדל המיני ובביטול האין-יחס-מיני. יש יחס מיני כאשר אחרותו של האחר מתבטלת והוא הופך לפחות מחפץ, ללא הבדל, ללא גבול וללא סירוס. תוולייט צודק, אם כן, בטענתו שהנאצי ואיש הפרייקורפס (הגבר-החייל) דוחים את המיניות. הם דוחים את המיניות בה בשעה שהם דוחים את השיח, את הטאבו ואת הסדר החברתי, בה בשעה שהם דוחים את האתי ואת הפוליטי, את אחרותו של האחר, מבטלים כל סינגולריות ואוניברסליות, כל אמונה באמונה, כל ידע וכל איווי.
המיניות שנשארת לנאצי היא דווקא זו המצומצמת, של התפקוד של אברי המין – גירוי, זקפה, שפיכה. כל זאת בהתענגות הולכת וגוברת על סבלו והשפלתו של האחר, על דחיית האוניברסלי והסינגולרי של המיניות.
ומשום שנשאר להם מובנה המצומצם של המיניות, הגבר-החייל והנאצי לא נמצאים מחוץ למיניות או מחוץ לסכמת הסקסואציה. הם נתונים לה, למרות נסיונותיהם להתכחש לה, אך הם נתונים לה כמי שסרחו. אין זה פוליטי להיות פשיסט, אבל האנטי-פוליטיות נתפסת ומוערכת מנקודת המבט של הפוליטי; גם אין זה אתי למעול באחריותינו לאחר שבנו (הלא מודע) או שלצדנו והלאה מזה (סובייקט אחר) – אבל הרוע הוא סוגיה אתית.
