כן לתביעה: קן לאיווי

בימים אלה אני ממשיכה להעביר ב"זום" את הקורס "תרבות הקפיטליזם" (- הרהורים בכיוון אנליטי ותרפויטי) לקבוצה המופלאה באמת של התחנה הפסיכולוגית בגבעת חיים. אנחנו קוראותים ספר של קתי וויקס שראה אור ב-2011: Kathi Weeks,The Problem with Work: Feminism, Marxism, Antiwork Politics, and Postwork Imaginaries 

אג'נדה בולטת של ספר זה מגיעה מהבחנה של וויקס בין שתי עמדות אנטגוניסטיות בשמאל, אחת המצדדת ברפורמות סוציאליות (או סוציאליסטיות) השואפות להגבלה של השוק החופשי ולרציונליזציה שלו, למתן הקלות והטבות לעובדים, להעלאת שכרם, וכיוצא באלה רפורמות המציעות פשרה בין השוק חסר הגבולות לבין מאבק העובדיםות להכרה בקשייהןם, בזכויותיהןם וברצונותיהןם; ואילו השניה, המהפכנית, ה"אוטופיסטית", הפרובוקטיבית, שתובעת שינוי כלכלי וחברתי, שמבקשת לפתוח אופק, שמכוונת אל הבלתי-אפשרי ואל הבלתי-ידוע.

וויקס מצדדת בגישה השניה. היא לא רק מקדישה פרק להצדקת "עקרון התקווה" והאוטופיה הקונקרטית של ארנסט בלוך, אלא גם ובעיקר מנתחת טקסטים ומניפסטים של מרקסיסטיות-פמיניסטיות מן הזרם האוטונומיסטי שנכתבו בשנות השבעים. רעיון ה"התנגדות לעבודה" הוא מסימני ההיכר של תנועה זו, והוא בא לידי ביטוי, בין היתר, בתביעות שלא נשמעות (לי) אוטופיות כל כך: קיצור שבוע העבודה לשלושים שעות שבועיות או קיצור יום העבודה לשש שעות, תוך כדי שמירה על רמת השכר הקודמת (לפחות), ללא הפחתתו.

אולם תביעה ידועה נוספת של האוטונומיסטיםות (שהיתה תנועה אנרכו-מרקסיסטית ופמיניסטית שצמחה בשנות הששים באיטליה) היתה להכרה בעבודת בית (מה שמכונה "עקרות בית"), שבוצעה – ושעדיין מבוצעת – בעיקרה בידי נשים, כעבודה לכל דבר שראויה לשכר. עבודת הבית, טענו הפמיניסטיות האוטונומיסטיות, איננה תחום נפרד ו"פרטי", אלא היא מכוננת ככזו על ידי ה"מפעל החברתי" (the social factory) שמכפיף את כלל החברה לכלכלה ולתרבות הקפיטליסטיות, ושמשמר ומשצר חלוקת עבודה והיררכיות מגדריות. העבודה שמבצעות נשים בבית (טיפול בילדים, במבוגרים, במשק הבית) מיוצרת, אידיאולוגית, כטבעית וכספונטנית, כאילו היא חלק מטבעה של האישה, וזאת כדי לתמוך בעבודה ה"אמיתית", שמחוץ לבית, זו שיש עליה שכר. בדרך זו המשפחה כולה – שהיא כמובן הטרונורמטיבית – מגוייסת לשירות ההון: הגברים (וחלק מן הנשים) יוצאים לעבוד כדי להתפרנס; הנשים נושאות בתפקיד טיפולי, משמרות את הבית כחוף מבטחים שאליו חוזר הבעל בתום יום עבודה תחרותי ואכזרי.

וויקס מבחינה בכך שתביעתן של האוטונומיסטיות להכרה בעבודת בית כעבודה לכל דבר שראויה לשכר לא היתה מטרה כשלעצמה, כי אם אמצעי שנועד לעורר פרובוקציה ותסיסה לקראת מחשבה על מבנה העבודה הכללי בקפיטליזם. וויקס תוקפת כבר בתחילת ספרה את הנחת היסוד שמבנה העבודה הוא טבעי והכרחי, ומבקשת לראות בו מבנה אידיאולוגי, חברתי ופוליטי מלאכותי. היא אף מרחיקה לכת, ועם שהיא מתבססת על מרקס, היא גם טוענת שבפוליטיזציה המחודשת שהיא מבצעת למבנה העבודה, אין בכוונתה לשמר את הבחנתו של מרקס בין עבודה (work) – מנוכרת, קפיטליסטית, למלאכה (labor) – לא מנוכרת ופרה-קפיטליסטית. מרקסיסטית יותר ממרקס עצמו, וויקס מבקשת לערער את המבנה המעמדי של העבודה והמלאכה גם יחד, מבנה שמאז ומעולם היה מעמדי, היררכי, ובעיקר, פטריארכלי.

באופן מרתק, וויקס מתעכבת כדי לדון באפקט ובאפקטיביות של התביעה עצמה, שעל פי עדויות הכותבות האוטונומיסטיות, היתה תכסיס יותר מאשר שאיפה קונקרטית להפוך עבודות בית לעבודות בשכר; תכסיס שלא נועד אלא לעורר מחשבה על "hours for what we will" כפי שאומרת הכותרת של אחד הפרקים, כלומר, להפחית את (שעות) העבודה כדי לעורר מחשבה ודמיון על זמן ועל חירות ועל מה אנו רוצות ועל כך שאנו רוצות, ולעשות את שאנו רוצות, ולרצות – כלומר, בלאקאניאנית, לגרות למחשבה על האיווי ועל הסובייקט והליכה בעקבות הסובייקט שלא מוותרת על האיווי.(1)

וויקס כותבת כך על ערכה הפרפורמטיבי והאפקטיבי של התביעה, ללא קשר לתוכנה:

"The collective practice of demanding thus has its own epistemological and ontological productivity. As not only a perspective but a provocation, the demand for wages should be understood as an attempted claim and incitement of antagonism, collective power, and desire" (p. 131).

:וכן

"Indeed, the act of demanding connotes a kind of personal investment and passionate attachment, the presence of a desiring subject behind the demand. In contrast to a demand, a claim, in this case, a rights claim or a claim about needs, assumes a kind of impersonal distance from those who would assert it: 'one' might advance a claim, but it is 'we' or 'I' who makes a demand." (134).

במונחים לאקאניאנים, אולי אפשר לכנות את התביעה האוטונומיסטית בשם היסטריזציה. באנליזה, ההיסטריזציה היא פעולה אנליטית שמעוררת ושמעודדת את האנליזנד לשאול שאלות ולהשיג על הנחות ועל דעות קדומות. מנקודת מבט פוליטית או לאקאנו-פוליטית אפשר לומר שסובייקט בעמדה היסטרית מערער על הסדר הקיים ודוחף לריקון של הנחות ושל תשובות מוחלטות וסותמות דרך השאלה, הערעור והפרובוקציה, שמשאירים את החסר פתוח. זהו סובייקט (פוליטי) דמוקרטי שחותר לדמוקרטיזציה.

מכנה משותף נוסף בין ה-demand, התביעה הריקה של האוטונומיסטיות, לשכר על עבודות בית לבין העמדה ההיסטרית וגם למושג התביעה של לאקאן הוא עקרון ה"עוד" המטונימי של התביעה. לאקאן טען, במעין נוסחה מתמטית, שהאיווי הוא תביעה מינוס צורך (תביעה – צורך = איווי). האיווי הוא שארית של התביעה, השארית שנותרת כאשר ההיענות לתביעה מתקבלת ב"זה לא זה". שכר לעבודות בית הוא תביעה, אבל הוא לא איווי: הוא לא מה שהאוטונומיסטיות באמת רצו. מה שהן רצו ורוצות מתקשר לאיווי. באופן ברור למדי, עולה מן הטקסט שוויקס ושקודמותיה לא ידעו ולא יודעות מה הן רוצות, ווויקס אף אומרת זאת בריש גלי. היא לא מעוניינת לקבוע מסמרות עבור hours for what we will: את זה כל סובייקט תצטרך לברר עבור עצמה.

התביעה נועדה מראש שלא להיענות, היא לעולם "לא זה", ולכן מכוונת אל האיווי. אצל וויקס האיווי הוא אוטופי, מהפכני, פרובוקטיבי. הוא מכוון אל הבלתי-אפשרי. הסובייקט שלה, הסובייקט האוטונומיסטית, ההיסטרית, היא אחת שלוקחת סיכון. עמדה מהפכנית זו מנוגדת, כאמור, לעמדה של הרפורמה הסוציאלית, שאותה אפשר לכנות בהקשר זה "אובססיבית". זוהי עמדה פשרנית, שמבקשת להשאיר את החסר דחוי וחוששת משינוי שיחולל שבר. כותבת וויקס,

"consider the difference between a demand on the one hand and a request or plea – a first step in an effort to seek compromise or accommodation – on the other hand" (131).

מבלי להיכנס כאן לביקורת שיש לי (ולזו שנאמרה על ידי חברי.ות קבוצת הלימוד) על ספרה של וויקס, נראה שבימים אלה ובמיוחד תמיד, זוהי העמדה ההיסטרית והמהפכנית שמייצרת קן ואומרת הן לאיווי, שעשויה לאפשר את הפוליטי ולעורר פוליטיקה חדשה עבור הסובייקט ועבור החברה.

 

(1) ראו למשל,

"'Our power… does not come from anyone's recognition of our place in the cycle of production, but from our capacity to struggle against it'" (p. 132).

 

*קישור לטקסט האוטונומיסטי של מריהרוזה דלה-קוסטה ושל סלמה ג'יימס שבו דנה וויקס:

The Power of Women and the Subversion of the Community