סביר אבל לא רציונלי: על האתיקה כתבונה מעשית

ב"קאנט עם סאד" לאקאן כותב את המשפט הבא: "But aside from the fact that if the deductions in the Critique prepared us for anything, it is for distinguishing the rational from the sort of reasonable that is no more than resorting in a confused fashion to the pathological, we now know that humor betrays the very function of the 'superego' in comedy" ("Kant with Sade", p. 648).

אני רוצה להתייחס לשולי הנאמר כאן, שולי שמתקשר לעיקר, אבל איננו העיקר. העיקר קשור בקונטקסט של המשפט: ההומור השחור של סאד. סאד אימץ את המבנה של הצו הקטגורי של קאנט והחיל עליו תוכן משלו. במקום "פעל כך שהעיקרון של פעולתך יהפוך לחוק כללי", שהוא המשפט הקאנטיאני, המשפט הסאדי, על פי לאקאן, אומר (בערך) כך: "יש לי הזכות ליהנות מגופך, ואני אממש זכות זו ללא גבול עד שאשביע באמצעות גופך את כל גחמותיי עד תומן." (באנגלית: "I have the right to enjoy your body… and I will exercise this right without any limit to the capriciousness of the exactions I may wish to satiate with your body" (p. 648). בדומה לצו הקטגורי, העיקרון הכללי של סאד אמור להיות אוניברסלי, ועל כן ההומור השחור: אי אפשר לצוות על איש להתענג. התענגות היא לא עיקרון אתי, אלא העיקרון הפתולוגי בהא הידיעה (פתולוגי אצל קאנט הוא כל נטיית לב, משאלה, רצייה או אינטרס שמניעים את הסובייקט ושאינם שייכים לסדר האתי. הסדר האתי הוא סיפור אחר לחלוטין – גם לעיקרון האתי יש מניע, אבל הוא תלוי ברצון החופשי של הסובייקט. המושגים רצון חופשי או אוטונומיה שייכים לסדר האתי ולא לסדר הנורמאלי – כלומר לפתולוגי).

אולם העיקרון של סאד לא יכול להיות אוניברסלי מסיבה נוספת – האישה (או האיש) שמגופם מתענגים עד כלות, לא יכולים להשיב התענגות שערה, או אפילו לא יכולים להתענג עוד כלל, מהסיבה הפשוטה שגופם מוצה עד תום, כלומר, עד מותם. זאת הסיבה, אומר לאקאן, שהפנטזיה שסאד יוצר בספריו היא של גוף נצחי הנתון לשימושו של הסאדיסט עד אינסוף, גוף נשגב שנעשה יפה וטהור יותר ככל שיענונו. אבל זו רק פנטזיה, ובפועל, הפנטזיה הסאדית לא ניתנת למימוש.

מם לבלוג

עד פה העיקר. והטפל-לכאורה מתחיל בכך שהפנטזיה הסאדית לא ניתנת למימוש. העיקרון הסאדי נשמע אולי הגיוני וסביר, אבל הוא לא רציונלי. reasonable אבל לא rational, והסביר מתקשר בדרך מבולבלת כלשהי לפתולוגי (in a confused fashion).

איפה נמצאת הסתירה? האם זו סתירה לוגית, כלומר האם העיקרון של סאד לא ניתן לאוניברסליזציה משום שהמחשבה על התענגות אוניברסלית היא טעות לוגית? האם הסתירה היא טלאולוגית, כלומר העיקרון עומד בסתירה למטרה או לתועלת כלשהי? או שמא ישנה סתירה מעשית – ברגע שהעיקרון יצא אל הפועל הוא לא יהיה אפקטיבי, הוא לא יוכל להתממש, לא יהיה לו כל ערך מעשי?

מי שמנתחת את הסתירות הללו היא הפילוסופית קריסטין קורסגארד (Korsgaard) (יתכן שהוגים "קורסגור", כמו: קירקגור, אבל אני לא בטוחה) במאמר "Kant's Formula of Universal Law". (ניתן לקרוא את המאמר כאן). Korsgaard מצדדת בפרשנות השלישית, זו שרואה סתירה בין הנוסח של העיקרון לבין מימושו בפועל, משום שהאתיקה של קאנט היא מעשית, מכוונת לאקט.

העיקרון של סאד אולי נשמע סביר – אני אתענג עליך, זו זכותי כי כך קבעתי, ואז אתה בתורך, אם תרצה, תוכל להתענג עלי, זו זכותך מתוקף האוניברסליות של העיקרון שלי.

אופס…

dead-mouse

טוב נו, אני לא אשם שאתה לא יכול להתענג עלי בחזרה, חוק זה חוק. זה שאתה לא רוצה או לא יכול להתענג עלי, זו כבר לא הבעיה שלי.

כאן, כמו שכותבת זופנצ'יץ' (ב-Ethics of the Real), הסובייקט מסתתר מאחורי החובה ומשתמש בחובה כתירוץ למעשיו. אבל מי שאחראי לכך שהאחר לא יכול להתענג עוד, מי שאחראי למותו של האחר הוא לא החובה, אלא מי שעומד מאחוריה, מי שחוקק אותה.

ואגב, "זו זכותי" – מעיד על המניע הפתולוגי; "זו זכותי" לא נובע מרצון חופשי ובלתי מותנה (unconditional) של הסובייקט. אני אשאל כאן את ההשוואה היפה של האנליטיקאי כריסטיאן דובווי סנטיני (Christian Dubuis Santini): קאנט אומר: "אתה יכול כי אתה חייב!" (Du kannst denn du sollst).     הסופר-אגו אומר: "אתה חייב (להתענג) כי אתה יכול!"

שיעורי הבית שלכן.ם (אתם חייבים כי אני יכולה) הם לחשוב על מקרים שבהם סובייקטים השתמשו בחובות שונות ומשונות, שאותן הם הטילו על אחרים מתוקף האוניברסליות של החובה, והתוצאות המעשיות של עקרונותיהם הלא רציונליים בעליל הוליכו לגיהינום…