לא מכבר התפרסמה בעתון הארץ – דה מרקר ידיעה זו שתורגמה מן ה"גארדיאן," אודות עיתונאי של "דר שפיגל", קלאס רלוציוס, שפרסם במשך שנים סיפורים בדויים. עורכי העיתון המזועזעים פיטרו את העיתונאי, התנצלו עמוקות בפני הקוראים, וכדברי הגארדיאן \ דה מרקר, "המגזין שנוסד ב-1947 וידוע בתחקירים המעמיקים שלו מסר כי רלוציוס ביצע הונאה עיתונאית בקנה מידה גדול, ותיאר את האירוע כנקודת השפל של המגזין ב-70 שנותיו. המגזין מסר כי הוקמה ועדה פנימית לבדיקת כל הכתבות שפרסם רלוציוס."
אני מוכרחה לציין שהסיפור ותגובתו ההיסטרית של העתון שעשעו אותי ביותר. הם הזכירו לי שלא רק "לאמת יש מבנה של בדיה," כפי שכתב לאקאן, אלא גם שלבדיה יש מבנה של אמת. ישנו קשר הדוק בין האמת לבדיה, ומבחינה זו, סיפורים תמיד מספרים אמת. הם מספרים אמת לא רק משום שהם נאמרים או נכתבים בשפה, אלא משום שיש להם דובר.ת או מספר.ת וזוהי האמת שלה.ו שנוצרת בשיח, באנליזה או בספרות. באזורים אוטונומיים ארעיים אלה, סובייקטים דוברים אמת גם כשהם משקרים. יחד עם זאת, הבדיה בספרות איננה זהה לאמת שיש לה מבנה של בדיה באנליזה. באנליזה ל"אמת" שמספרת האנליזנטית יש מבנה של בדיה במובן זה שאנליזנטית יכולה לספר אותה אחרת, שהיא תספר אותה אחרת, ושהיא סיפרה אותה אחרת בתנאים אחרים. זהו ההסבר ל"לאמת יש מבנה של בדיה." בספרות, לעומת זאת, ישנה כותבת שממציאה סיפור, אמת שאיננה לגמרי ובהכרח "שלה". בדרך כלל ישנו.ה מספר.ת שמספר.ת סיפור, מהימן או לא מהימן, שמעיד על אמת – על האמת שהוא עצמו מייצר, כאשר הייצוג נפרם, או על "אמת שנמצאת אי שם", באופנים ה"קלאסיים" יותר של ייצוג, או גם וגם. וגם היחס של הסופרת למספר, לסיפור ולאמת הוא מורכב יותר ויכול להיות מורכב ביותר. באשר ל"בדיה יש מבנה של אמת" (משפט שנכון במיוחד לספרות), זהו לא משפט של לאקאן, אלא צעד (שלא) מעבר, "נשיקת יהודה" שמעניקה ללאקאן את המגיע לו. במובן אחד, הוא אומר את מה שאומר המשפט של לאקאן, סובייקטים מעידים על אמת גם כשהם משקרים, אבל בתוספת מימד של אירוניה (לעתים אולי דרמטית – כאשר הסובייקט לא יודע את אשר הוא אומר, כשהאומר שלו חומק ממנו): רלוציוס התכוון (אולי) לשקר, אבל בדיותיו-סיפוריו אמרו אמת. בניסוח לאקאניאני, בעוד שההיגדים של רלוציוס היו בדויים, האומר שלו הכיל אמת. שהרי מה זה משנה אם הסיפור על הילד הסורי הוא בדוי, אם יש אלפי ילדים סורים שזו מציאות חייהם האיומה? והאם יש באמת חשיבות לכך שרלוציוס לא באמת ראה שלט גזעני נגד מקסיקנים, כאשר גילויי גזענות כאלה קיימים? האם זה שאין באמת אסיר תימני מסוים בגואנטנמו אומר שלא מתחוללים פשעים בגואנטנמו? המעשה של רלוציוס אולי לא מוסרי, אבל הוא אתי: הוא מפנה זרקור אל אותם פשעים ועיוותים, ויתכן שהדקאלאז' שמכניסה הבדיה למציאות זו אף מגביר את עוצמת האור.
במובן נוסף, המשפט "לבדיה יש מבנה של אמת" שולח זרקור למובן נוסף של האמת: לא רק אוסף של נרטיבים אמיתיים שנוגעים לאיווי של הסובייקט ושמסופרים שוב ושוב ונוצרים מחדש בכל פעם בסטינג אחר; כל אנליטיקאי מזמן סיפור אחר של האנליזנטית וכו', אלא גם האמת כמבנה, כראשית\שארית, כסיבה וכפוזיציה. בשיח האנליטיקאי, הידע (S2 ) ממוקם בפוזיציה של האמת. הידע הלא מודע של האנליטיקאי (ובמקביל לכך, של האנליזנטית) מופיע במיקום של האמת, שלא ניתנת להיאמר כי היא שקועה בחלקה בממשי (כך לאקאן). הידע מופיע כאות או כאותיות, כהירוגליפים במדבר, כסיפרה או כספרוֹת. ספרוּת עושים מסיפרה או מספרוֹת (זה קיים גם בלעז, letter – literature ואצל ג'ויס ה-letter היא litter, שארית, שלא מגלה אלא את טיבה האמיתי והממשי של האות).
אולם מה שמעניין יותר הוא שפרדוקסלית, אלה הן האמיתות המסופרות כסיפורים, כפי שעולה משני משפטי המראה "לאמת יש מבנה של בדיה" ו"לבדיה יש מבנה של אמת", שמייצרות את האותיות; אלה הם הסיפורים עצמם של האנליזנט, או אלה שמסופרים כך ואחרת בספרות, שמייצרים עודף, את השארית-ראשית של האותיות של הסובייקט. וכך, גבירותיי, נוצרת התופעה המשונה המכונה "שימה באינסוף" או mise en abyme*, כאפקט של המסמנים עצמם, של החזרה (והחזרתיות) עליהם ושל ההבדל ביניהם. ניתן להבחין במבנה האמת רק מתוך עודף המסמנים, רק מתוך הסיפורים המסופרים שוב, האמיתות הנבנות שוב. מבנה האמת מתגלה במה שלא ניתן להיאמר עוד, בטעות, בפליטת הפה, בשיבוש, בדו-משמעות, בכך שהסיפור הוא "רק סיפור", בדיה, כך שהוא משמר את הנפח, את הסימולטניות, שמקנה הדו-משמעות של אמת בדויה ושל בדיה אמיתית ואת הנופך האירוני של נפח זה. "להעיד על האמת" (bear witness to the truth), משפט המופיע בכתביו של לאקאן לא פעם, מכיל לטעמי את הכפילות הזו: מצד אחד, "להעיד על האמת המשקרת" (כפי שלאקאן כותב במבוא למהדורה האנגלית של סמינר 11), לספר את הסיפור שוב ושוב ולרקום את ההיסט(ו)ריזציה של הסובייקט. מצד אחר, להעיד על אמת שלא ניתן להעיד עליה, אבל אפשר לחשוף אותה דרך העדויות\סיפורים\אמיתות, דרך אותה היסט(ו)ריזציה.
רלוציוס איננו שקרן; הוא בדאי, טריקסטר (trickster). אני מבחינה כאן בין הטריקסטר לשקרן ובהתאמה, בין הבדיה לשקר. בדיה מלשון בד, ובד מלשון טקסט. סיפורי בדים. הטריקסטר הוא אחד שיודע-לעשות, אומן \ אמן, רב-מג. מישהו שהיית מוכן.ה להיות מרומה על ידו, ליפול ברשתו (רשת – טקסט). הוא מספר בדיות שהן מן הסדר של האמת, בדיות שהן אמיתות, כלומר סיפורים. השקרן, לעומתו, מטעה אותנו להניח שמאחורי שקריו מסתתרת אמת, שיש אמת שמונחת אי-שם, אמת אחת שהיא חד-משמעית. במובן זה, השקרן הוא כמו השד המתעתע של דקארט, הוא מטעה ומעוות את התפיסה, שכן אין אמת אחת שניתן "לגלות" אותה; ישנן רק האמיתות המסופרות שוב ושוב על ידי הסובייקט באנליזה או הנרקמות בטקסט. למזלו של דקארט, אלוהים הוא רק בדאי, טריקסטר, ולא שקרן.
ועם זאת, עלינו ללכת עוד צעד-שלא-מעבר אחד, בפרלקס (parallax), כדי לגלות שהשד המתעתע ושאלוהים הטוב חופפים זה לזה. בין פרשניו של דקארט שוררת תמימות דעים יחסית שאומרת שהשד המתעתע לא בא אלא להעצים את הטענה שאנו שוגים ותועים \ טועים, שחושינו מטעים אותנו. טענה זו משמשת את דקארט כדי לבסס את התזה שלו, שטעויות החושים ומבוכות המחשבה לא מוכיחות אלא שאני חושב, שאני עצם חושב (מכך דיקרט גוזר, כמו אדון "אוניברסיטאי" של ממש, שהוא גם קיים).** אולם המצאת השד המתעתע על ידי דקארט שולחת אותנו בסופו של דבר לוותר על האובייקט, לוותר על ה"עצם החושב" של דקארט, על האני, כאמת חבויה שאותה "מגלים", ולמצוא את האמת בטעות, במשגה, במרווחים של הסיפור, אצל הסובייקט. השד מתעתע ומזעזע את אמות הספים של המחשבה עד כדי כך שהוא מביא את הסובייקט לתהות, מי חושב? דקארט היה כל כך גאון, שהוא המציא, כמו פרויד, שד מתעתע שיחתור לבסוף תחת מסקנותיו של דקארט מבלי שדקארט עצמו ידע על כך! אלוהים הופך להיות אלוהים רק ברגע שהוא ממציא אבן שאין הוא יכול להרים. השד הוא, מכאן, האחר הלא מודע. הטריקסטר, בפיקחותו כי רבה, יכול להמציא שקרן כדי לכוון אותנו אל האמת שיש לה מבנה של בדיה ואל האמת כמבנה. פיקחות רבה כל כך, עד כדי כך שהוא מניח לשד השקרן להפתיע אותו, לפתות אותו… השד הוא הטריקסטר ב-parallax view. כדי שהטריקסטר יהיה טריקסטר ולא "אחר גדול" או אדון, הוא צריך לא לדעת בעצמו, "להיות שוגג", כפי שכותב ישי מבורך; הוא צריך להיות מרומה (על ידי מי? על ידי "שד" לא מודע שאיננו קיים, משום שהוא חור. אין לא-מודע ללא-מודע, אין אחר לאחר. השד הוא המצאה שמטרתה היא להחזיר אותי אל סיבת האיווי שלי). אנחנו (וגם דקארט המסכן) בהחלט יכולים להיות מוטעים על ידי שד מתעתע. אבל האם זה באמת משנה? בין אם אנו נותנים אמון בשד מתעתע או באלוהים בדאי, את האמת כל אחת ואחד מאיתנו מחויביםות לרקום מתוך האותיות שלו.ה, ולקראתן.
—
אחת העקבות שאחזתי בהן כדי לכתוב את הטקסט הזה היא דברים שנאמרו בריאיון משנה זו עם ג'ונתן ליטל כאן . ליטל אומר כך, בתרגום חופשי שלי את התוכן הרלוונטי: "אתה יכול לאמת את דרכך בעקבות הסופר, אבל אין לך את האמצעים לדעת אם הוא משקר לך או אם הוא אומר לך את האמת. כתבתי על הצייר פרנסיס בייקון. הוא דיבר רבות על עצמו ועל עבודתו. הוא שיקר כל הזמן. השקרים מעניינים, אבל צריך להיות מסוגלים לזהות אותם. הוא השתמש בריאיונות כדי לערוך מניפולציה להתקבלות של יצירתו. הוא יצר לבירינתים (מבוכים) שבהם הולכים לאיבוד. בייקון הגן כך על פרשנויות פסיכואנליטיות שטחיות." ליטל, לעומת זאת, "תמיד אומר את האמת." אפשר לקבל דברים אלה כפשוטם: בייקון היה שקרן, ליטל דובר אמת. אבל אפשר לשאול גם מדוע ליטל מצא לנכון לחזור על דברים אלה, שהוא כותב גם בספרו על בייקון, ספר שהוא מפתח של ממש לעבודתו של ליטל עצמו. נראה שליטל זקוק לשקרן כדי להצביע על הליך מסוים של אמת שמתרחש בספרות, ובספרות של סופר זה בפרט. הוא זקוק לשד המתעתע, כפי ש(הלא-מודע של) דקארט היה זקוק לו, כדי לומר משהו על האמת שיש לה מבנה של בדיה ועל האמת כמבנה. נראה שליטל מכוון להרחיק אותנו בדיוק מאותו ניסיון נואל "לדעת את האמת החבויה אי שם מבעד לשקרים", לנתח את הסתום, לפרש את הטעון פירוש (ואם נרחיק לכת, לפתור את הסימפטום); הטריקסטר ממציא את השקרן (שלא מפסיק לחתור תחתיו, להיות זהה לו ושונה ממנו בעת ובעונה אחת, כמו במעמד של מראה) כדי לומר שלאמת יש מבנה של בדיה, לבדיה יש מבנה של אמת, ודרך הבדיות, הסיפורים, בתקיעויותיהם, באי יכולתם להעיד על האמת עד הסוף, מתגלה מבנה האמת, מתגלה איזו ראשית-שארית, סיבה, אות, סיפרה, אובייקט a קטנה שהיא חור, כלום אניגמטי.
אפשר, כמובן, להיכנס שוב ל"לולאה מוזרה" נוסח הופשטטר ולשאול מיהו השקרן, מיהו השד המתעתע: האם בכך שליטל "ממציא" שקרן הוא לא משיב את הזרקור לעבודתו שלו, לאופן שבו הוא, דרך-לא-דרך המספרים ה"שקרנים" שלו, מעיד(ים) על האמת?; האם אין הוא בעצמו "משתמש בריאיונות כדי לערוך מניפולציה להתקבלות של יצירתו" ו"יוצר מבוכים שבהם הולכים לאיבוד" בספרו החדש (Une Vieille Histoire: Nouvelle Version)? ובכן, זו פרשנות, זו הפרשנות שלי. בהמשך דבריו באותו ריאיון ליטל מדבר על הפער בין ההתנסות של הקריאה להתנסות של הכתיבה כעל שתי התנסויות נבדלות, בודדות. הוא כבר התייחס לרעיון זה במקומות אחרים. אין-יחס-מיני בין קריאה לכתיבה, בכל אחת מן ההתנסויות הקוראת והכותב משליכים כל אחת את לחמה אל המים כי לא ימצאוהו ברוב הימים: מעשה של חסד, אקט אתי.
*נכון שצריך מעט יותר כדי שתתקיים mise en abyme, למשל הסימולטניות שמאפשר המרחב האנליטי, ההדהודים של דו-המשמעות, הפירוש של האנליטיקאי, העובדה שישנו "שלישי", אחר, כלומר שנוצר קשר בורומאי. הדברים שרירים ברובם גם לגבי הספרות.
**אני חושב משמע אני לא קיים – שיח האדון; אני לא חושב, משמע אני קיים – שיח ההיסטרית; אני חושב, משמע אני קיים – שיח האוניברסיטה; אני לא חושב, משמע אני לא קיים – שיח האנליטיקאי.