טקסט שלי שהופיע באירוע לרגל עשרים שנה להוצאת רסלינג

עשות ספרים הרבה

אפריטיף במקום קטלוג אלף הספרים של רסלינג

לרגל חגיגות עשרים שנות פעילות, בית ביאליק, תל אביב, 15 ביולי 2021

איזו תועלת יש בספרים? בספרי עיון ומחקר, בעיבודים של דוקטורטים, בתרגומים של טקסטים תיאורטיים ידועים? אפשר כמובן לענות על כך ולומר שהם מרחיבים את הידע, מספקים מקורות התייחסות לסטודנטים, לחוקרים ולמחקרים אחרים ומייצרים רושם עז על אלה שמבקשים להרשים את אורחיהם בשורה של ספרי רסלינג שמונחים על המדף בסלון, מעין כרטיס ביקור או סמל סטטוס שמשמעו "כאן גר אינטלקטואל שיש לו במה להתנאות".

אפשר לומר גם שספרים מרחיבים את הדעת ואת הלב, וזה ללא ספק נכון.

אבל במשך כ-20 שנה הפיקה הוצאת רסלינג מפעל חסר תקדים של קרוב לאלף ספרים – ספרי עיון מקוריים, תרגומים, כמו גם ספרות יפה, כך שהתו המזהה של הוצאה זו איננו רק האיכות, כי אם גם הריבוי.

קל להמעיט בערך הריבוי שיכול להצטייר כפטפוט, כגרפומניה, כגיבוב כאוטי, כמותי, שעלול להיחשב חסר ערך של ממש, שמרוב עצים (כלומר ספרים) מאבד תועלת. קל להתבונן בו באופן ציני, כאילו מדובר אך ורק בתאוות בצע או באינטרס קפיטליסטי.

אולם לריבוי של ספרים כשהוא לעצמו יש ערך – ערך בלתי מדיד ובלתי ניתן לכימות, מעין עודף-התענגות שאמנם מוצמד לו תג מחיר, אבל הוא גולש אל מעבר לכל סכום נקוב.

עשות ספרים הרבה, הריבוי כשלעצמו, יש לו ערך שנשפך אל מעבר לעצמו ונובע מעצם ההצטברות. הוא כולל התענגות שמזכירה את ההתענגות של האספן. על ההתענגות הזו מספר ולטר בנימין במסתו "אני פורק את ספרייתי: הרצאה על האספנות". הווייתו של האספן תלויה, כותב בנימין, "ביחס המבליט לא את ערכם הפונקציונלי של הדברים, כלומר את התועלת שבהם, את שימושיותם, אלא ביחס הלומד ואוהב אותם כזירת התרחשות, כגיא-החיזיון של גורלם שלהם. הוא מוקסם עד עמקי נשמתו שעה שהוא כולא את הפריט הבודד במעגל-קסמים שבו אותו פריט קופא תוך כדי צמרמורת הריגוש האחרון החולפת בו – הריגוש של היותו נרכש" (ולטר בנימין, כרך א': המשוטט, תרגום: דוד זינגר, הוצ' הקיבוץ המאוחד, עמ' 108).

וכשהספר כלוא באותה "קונסטלציה רוויית מתחים" (אם לצטט את תזה י"ז, מהתזות על מושג ההיסטוריה), גואל אותו אספן הספרים ומחלצו מן "הזמן ההומוגני והריק" (תזה י"ג), הזמן של חנות הספרים, של לפני הכאוס המאורגן של ספריית האספן. או אז ניצב הספר לפני האספן כמונאדה שבה מכיר האספן את "אות העצירה המשיחית של ההתרחשות" (תזה י"ז), הוא זוהר מבין הספרים המגובבים בדומה לעבר המדוכא שנחלץ מציפורני הקידמה. הוא יוצא לאור מחדש, אפוף תמיד באותם קורים של עבר שלא נגאל עד הסוף, שעשוי להיגאל בעתיד.  

ה"אספנות" הרסלינגית איננה אספנות ממין האגירה, אלא מטבע הפזרנות. מדובר בהוצאת (הרבה) ספרים לאור, בפרויקט מתמשך של גאולה הנמסר לקורא או לאספן. הריבוי איננו מפגן של כוח פאלי (פוטלץ') אלא בזבוז שמעבר לכל תמורה ולמרות המחיר (הגבוה), עושר שאין לו גבולות, שפע העולה על גדותיו, נדיבות לב כמעט אלימה, חתרנית מעצם עודפותה. חסד רדיקלי שמאפיין את הקדוש, את החסיד, שלא משרת את הקודש, אלא טובל וטובע בממשי של הקדושה. העודפות של ההתענגות האחרת, כמו זו של תרזה הקדושה שעליה לאקאן מדבר בסמינר "עוד" 20 (שתורגם ויצא לאור ברסלינג ב-2005), עודפות שהיא חסר אינסופי, שלא די בו, חסד של חסר, הריקות הנושמת של אובייקט a קטנה, אותה שארית וראשית שמניעה את גלגלי הדפוס, המחשבה והכתיבה.

אורית יושינסקי טרופין

איך לאהוב את הבארוק

זה כשאת נותנת יד לאמא שלך ואת בת חמש או שש ואתן הולכות לשיעור פסנתר שאמא מלמדת, כי אמא מורה לפסנתר, ואת צועדת ברחובות החיפאיים, קלאפ קלאפ, בסנדלים הלבנים, ברחובות המוצלים, תחת עלווה סמיכה של שיחי יסמין ושיטה, ואתן מגיעות לביתה של התלמידה ואת יושבת בשקט בצד ומקשיבה לנגינה המקרטעת ולנזיפות של אמא, כי זו לא הנגינה הזו הגסה, אלא הבדידות שלך, הסירוב, השתיקה, ואז אתן חוזרות הביתה, ברגל, ו"אוריתי" נותנת יד לאמא, "אוריתי" הממאנת, העצובה, הקפריזית, הבודדה, כי בדידות תהומית פוערת את פיה ברחובות המוצלים, המפתים, וחוט דק של יופי מתגנב ללבך ברחובות החיפאיים הריחניים עם עצי החרוב והצמחים המטפסים, בהזנחה האירוטית הזו של בתים ישנים חבויים שבורחים מאפולו או מסתתרים מאלוהים, וזה הרגע שבו את אוהבת את הבארוק, זהו, נחתמת לנצח, אחר כך את תלכי לקונסרבטוריון "רובין" ושם, שונאת את המורה ושמכריחים אותך להתאמן, את תאהבי שוב את הבארוק, את הרחבה הלבנה של הקונסרבטוריון, את הפסלים ואת המזרקות וכדי החרס הגדולים עם פרחי הגרניום הצבעוניים, ואחר כך, כשתחליפי מורה ואותה תאהבי, ותאהבי את הפסנתר ותשירי במקהלה של הקונסבטוריון האחר שברחוב בצלאל ("דוניה ווייצמן") ותרצי להתנצר כדי לסוך כל כולך, לעד, ביופי הזה, את תאהבי שוב את הבארוק, את מה שנוגה ומתדרדר ומינורי, את החלון הישן האליפטי עם סורגי הברזל שקרן שמש מבקיעה בינו וחודרת לחדר בזמן הלאודטה דומיני, זה יהיה רגע אקסטטי, רגע של חסד רדיקלי, כך את תאהבי את הבארוק.

הזמנה לשיח גלריה + טקסט לתערוכה

להלן הטקסט שכתבתי המלווה את תערוכתה של תרצה אולמן

"זה זה". תרצה אולמן, 2021. אוצר: יאיר ברק. מקום לאמנות בקרית המלאכה

בראשית היה החור. לא – כי בראשית הייתה הדרך, הסימון, התפירה, שיצרו את החור, שאִפשר את התנועה הסיבובית שנטוותה סביבו…

היכן היא, אם כן, הראשית, ומה הוא היעד? האם הוא המרכז הריק שהוא תכלית עבודת האמנות, ה-"זה" שנוכח כהיעדר? או שמא היעד הוא יצירת האמנות עצמה, אשר בעצם התהוותה מסמנת ויוצרת את החור, את עצמה, את אותה תנועה שלא הייתה מתאפשרת אלמלא אותה ריקות שמניעה אותה?

"זה זה" – אבל מה "זה"? זוהי עבודת האמנית שהיא בה בעת תכלית ומעשה יצירה שאין לו תכלה; עבודה שתכליתה היא עצם התהוותה שמתאפשרת הודות לדבר מה שאיננו דבר כלל, לנקודת זינוק או הזנק הדוחפת את התנועה.

לאקאן קרא ללא-דבר הזה אובייקט a קטנה וראה בו את סיבת האיווי, את מה שמניע את העבודה, היצירה וההתהוות של הסובייקט שטווה ומתווה את דרכה, את תשוקתה, את חייה ואת שמה. הדרך אל ה"זה" רצופה בעוד קצת ובעוד קצת מ"זה": בעוד אמת, בעוד תגלית, בעוד תפר, בעוד עקבה.

ברגע מסוים האמנית תעצור: היא תגיע ל"זה", ואולי תאמר אז "זה זה". זה בדיוק זה. זה לא יהיה סוף המסלול, סוף הטוויה, הקשירה, הפרימה, הסימון והעבודה, המלוכלכת לעתים, המאמצת. אבל היא תגיע לאיזשהו "זה", לנקודה שבה יצירת אמנות אחת נשלמת, לפני שאחרת מתחילה להתהוות.

זהו מסלולם של האיווי, של עבודת האהבה ושל אהבת העבודה, של אמנית החיה את אמנותה. זוהי אמנות החיים ואלה הם חיי האמנות: זה זה.

הדיאלקטיקה של האיווי (על האיווי בעקבות לאקאן)

זהו הטקסט שעליו התבססה הרצאתי הקצרה אמש בסלון כורש 14 (נושא האירוע היה "השתוקקות")

הדיאלקטיקה של האיווי: על האיווי בעקבות לאקאן

הרצאה בסלון בנושא השתוקקות, 25.5.21

אני רוצה להתייחס כהקדמה לדבריי לטקסט נחמד שמצאתי שכתבה הבלשנית ד"ר נגה פורת בבלוג של מילון רב-מילים. פורת מתייחסת לשורש של המילה תקווה. השורש מתקשר למילה קו, כלומר חוט או חבל, כוח, כאשר המשמעות גם בערבית ובשפות עתיקות אחרות היא להיות במתח, כלומר מכאן, לצפות ולייחל. למתוח קו, לשזור חוט, לטוות בציפייה – השדה הסמנטי הזה מתקשר גם למושג האיווי של לאקאן. אבל עוד לפני לאקאן, כבר כשחושבים על משמעות המילה תקווה, וזה גם בא לידי ביטוי בדוגמאות שמביאה פורת בבלוג שלה – דוגמאות מן המקורות היהודיים [למשל, מגילת איכה] שעוסקים בתקווה לנוכח חורבן, גלות וקושי – אפשר להסיק שתקווה היא חוט שנמתח מעל תהום, שנארג לנוכח אובדן. כלומר תקווה היא צורה של התמודדות מול כאב, אובדן או חורבן. רקימה או תפירה לנוכח חור, מסביב לחור; תפירה מסביב לחלק שהותר ונפרם בבד.

כבר אצל פרויד ה-Wunsch (wish)  כלומר המשאלה הלא מודעת נרקמת סביב חור, סביב אובדן ראשוני. האובדן הראשוני הזה הוא הבלתי אפשריות של האיחוד עם האם, של הבלתי אפשריות של גילוי העריות. סביב החור הזה נוצרת רקמה של איווי – desire, désirוראוי בהחלט לדבר במושגים של חיווט, של תפירה ושל קשירה מכיוון שבהקשר של האיווי, אכן מדובר בבד, כלומר בטקסט. על פי לאקאן מתקיים אצל הסובייקט אובדן ראשוני של האובייקט; אין שום דבר שיכול לפצות על האובדן הזה שהוא פער או פיחות בהוויה, ואפשר רק לרקום סביבו במלים. כשתינוק בא לעולם, המטפלים הראשונים שלו מדברים אליו, מקיימים מחוות מילוליות וסמליות אחרות שנטבעות בבשרו של גור הסובייקט, של התינוק האנושי. הסימנים האלה שנצרבים בבשר קשורים (גם) באיווי הלא מודע של הסובייקט. אלה הן שריטות מכוננות. קִווקווים (שוב מלשון תקווה) ורִקמות.  

אם כן, אנו שמים לב לכך שהאיווי של הסובייקט נקבע מתוך אינטראקציה עם האחר – זהו האחר של השפה, שאחרים (המטפלים הראשונים של התינוק ואחרים במהלך חייו) מדברים בה, השפה שהסובייקט מדבר או שמדברת את הסובייקט או דרכו. השפה היא אחר, זהו מבנה לא מודע שמופיע אצל הסובייקט דרך הקווקווים והרִקמות והסימנים שנטבעו בו או בה. זאת הסיבה לכך שלאקאן אומר, וזוהי הדיאלקטיקה של האיווי, [ב"פונקציה והשדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה", 1953] שהאיווי (של הסובייקט) הוא האיווי של האחר. וזאת לא משום שהמפתח לאיווי של הסובייקט נמצא באחר, או משום שהסובייקט רוצה את מה שהוא רואה אצל האחר; האחר כאן הוא האחר כמבנה לשוני, כלא מודע. יש משהו אחר שקובע את האיווי של הסובייקט, משהו שמעבר לסובייקט, שמגיע מחוץ לו או מפנים-חוצי או חוץ-פנימי, שהוא לא ממנו ובו, אלא מתוך מרחב שהסובייקט שייך אליו – זוהי אחרות סמלית שמטביעה בסובייקט סימנים, אותיות וקווקווים (מלשון תקווה, כלומר מלשון איווי). אחרות זו היא הלא מודע. מכאן שהאיווי הוא לא מודע. אנחנו לא יכולים לומר את כולו כי "כולו" לא ידוע לנו, על אף שהוא טבוע בנו.

פה ושם, באנליזה, כשאנחנו מדברים על החיים, על ההיסטוריה שלנו, על אחרים ועל מה שאנחנו רוצים, אנו יכולים לתפוס איזו מילה בזנבה, מילה שתיגע באמת של האיווי. זהו זנב מילה וזנב איווי שחומקים מאיתנו, אבל בזמן שאנחנו רוקמים, כלומר, מדברים, כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לגעת בקו התפר, למשש איזו אמת שנוגעת לאיווי הלא מודע. בדרך הזו (שבה אנו מועדים ונופלים ושוב קמים ומנווטים, ושבה אנו רוקמים ופורמים, יוצרים פלונטרים ותסבוכות וגם התרות) המלים שאנו אומרים – שאומרת הסובייקט באנליזה, פליטות הפה שלה והאקטים הלשוניים – יכולות לומר שירה, להופיע כמלים, כביטויים וכמשפטים שהם שיר. כך אנו משוררים את עצמנו דרך השיח והדיבור על האיווי, מבלי לומר לעולם את האיווי כולו. אי אפשר לומר את האיווי כולו. אפשר רק לומר את עקבותיו, וגם זאת באופן פואטי, אניגמטי, שנוגע ולא נוגע באיווי.

אז אנו משתוקקים ומתאווים – ולא יודעים בדיוק לֽמה – אנו לא יודעים כי האיווי הוא לא מודע. הוא חקוק בעור כמו הירוגליף בלתי ניתן לפענוח. אפשר לקרוא אותו, אבל לא לפענח אותו עד הסוף, כמו שקוראים שירה. אפשר לומר עליו דבר מה, אבל לא להבינו עד הסוף.

אם האיווי הוא חוט, כוח, ווקטור; אם הוא עובר כחוט השני בשיח שלנו, בדיבור שאנו אומרים, אזי אי אפשר לרדת עד הסוף לחקרו של דיבור זה, לפענח את הסיבים ואת הנימים שמהם מורכב החוט. יש בו לבסוף איזו ככות בלתי ניתנת לפענוח. אנו תמיד אומרים יותר מכפי שאנו יודעים, ואנו לא יודעים עד הסוף את כל מה שאנו אומרים. זהו האיווי: הוא תמיד שם, בין המלים. אין מטא-איווי, כשם שלדברי לאקאן, אין מטא-שפה: זאת אומרת שאי אפשר להבין את השפה ולפענח אותה מבחוץ, אלא אפשר לדעת על השפה רק מתוך השפה עצמה, דבר שלא מאפשר ידיעה שלמה, כמו שאנו לא יכולים לראות את המקום שממנו אנחנו רואים. השפה עצמה היא שפה, סף. מכיוון שהאיווי לא יכול להיות מבוטא אלא בשפה, אפשר לדעת משהו על החוט של האיווי רק מתוך השימוש בו, רק מתוך הטוויה וההתאוות עצמן, ולכן אי אפשר לדעת ולומר את האיווי עד הסוף. 

אם למדנו מפרויד שהאיווי הוא בלתי ניתן להריסה, הוא כמו הכתובת שנשארת אחרי שכל ההריסות נכתשו לאבק, אנו לומדים מלאקאן שהאיווי הוא אינסופי. לאקאן מבחין את הצורך מן האיווי ומן התביעה. הצורך הוא צורך ביולוגי או גופני שניתן לסיפוק גופני, גם אם זמני, למשל רעב או צמא. כשתינוק רעב, הוא בוכה. הוא מקווה להשביע את רעבונו ולספק את הצורך שלו. אבל מהר מאוד מופיעה לצד הצורך של התינוק גם תביעה. התינוק או התינוקת מבחינה בכך שכשהיא קוראת למטפל.ת הראשון.נה שלה (אב, אם, או כל מטפלת אחרת), הם מדברים אליה ומרגיעים אותה ושומעים את בכייה. הבכי של התינוקת הוא כבר לא רק בכי שנועד לספק צורך, אלא גם לבטא את התביעה לאהבה. התביעה הזו לאהבה לא יכולה להיות מסופקת, או יכולה להיות מסופקת רק בחלקה. בהקשר זה לאקאן כותב: "האיווי איננו החשק לסיפוק וגם לא התביעה לאהבה, כי אם ההפרש המתקבל לאחר שמחסירים את הראשון מן השנייה". [תביעה – (מינוס) צורך=איווי]. כלומר, האיווי הוא השארית של התביעה הבלתי מסופקת לאהבה, איווי למה שהוא בלתי ניתן לסיפוק. במובן זה כל איווי הוא איווי לאיווי, איווי למה שהוא חסר תמיד, חסר מראש. לא רק אובייקט האהבה חסר מראש, אלא גם האיווי עצמו נגוע בהיעדר ובחסר, [כי סיבת האיווי נעדרת] וזה מה שמחזיק את החוט הבל-יינתק הזה, את חוט החיים שמתנתק רק במוות.

אי אפשר לומר את האיווי, אי אפשר לייצג אותו במלואו, ומכאן האיווי מותק ממסמן למסמן בשרשרת המסמנים, כמעט עד אינסוף, או לפחות עד שמגיעים לזנב מילה שתלכוד טוב יותר, שתאמר טוב יותר משהו מן האיווי.

מכיוון שכך האיווי גם מתקשר לעתיד, מה שמחזיר אותי אל התקווה שבה פתחתי את דבריי: זהו קו הנמשך אל העתיד, כאשר אם נחזור למקורות אטימולוגיים של מלים, נשים לב לקרבה שבין השורש א.ו.י. לשורשים שקשורים בהטיות של המילה הוויה – ה.ו.י. להתאוות הוא לרצות שמשהו יהיה, מכיוון שההוויה של הסובייקט היא תמיד בחסר, היא לא כולה. להתאוות הוא לרצות שההוויה תהיה מלאה יותר, אבל העניין הוא שברגע שהיא תהיה מלאה ושלמה, היא כבר תהיה נעדרת חיות ונעדרת איווי. לכן להתאוות הוא לרצות שההוויה תהיה כמו כד שלעולם לא מתמלא עד תומו; להתאוות הוא לרצות שהחוט לא יקרע. האיווי, כאמור, הוא איווי לאיווי.

הקלטת הזום של הרצאתי בסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית: "איתנגדות: אי-התנגדות והבדלים מינימליים"

https://us02web.zoom.us/rec/share/f-2nQ9beC8M0puJCUpe9uO1iniiGVFwlbGdXZJ6OProkQI_fv3L5c0LduWCoIbv-.29Oarv0Xi6byzlbM?startTime=1620371015000

הרצאה בסמינר לפיל' קונט'

מצרפת הזמנה להרצאתי שתתקיים ביום שישי הקרוב בשעה 10:

איתנגדות: אי-התנגדות והבדלים מינימליים

אדון במאמרו של פרויד על השלילה וברעיון ההפכיות של לאקאן כדי לחשוב על המבט הצדי, המלוכסן, של השיח האנליטי על שיחי האדון ועל דרכי התנגדות (או מוטב "איתנגדות") שאינן דרכי ההתנגדות החזיתיות הידועות המובילות לעתים קרובות לחיזוק שיח האדון.

מה לאקאן ידע לעשות עם מתמטיקה: לאקאן, מתמטיקה, באדיו. הרצאה רביעית בסדרה "לדעת לעשות" של פורום עוד. מרצה: אלירן בראל

האור-קול (בעקבות קיניאר, 3)

דיכוטומי מדיי לחשוב שהמוזיקה שייכת לסדר או בעצם לכאוס של השמיעה והחשיכה, המערה, שבלול האוזן, התוהו והלילה והקול, בעוד שהראייה והאור, המישור הפתוח, גלגל העין, ההבדל והיום והשפה הם מסדר אחר.

קיניאר מדבר על המוזיקה כבוקעת מזמן הדמדומים או השחר. זהו זמן הנבואה והתפילה. הנבואה של האורקל (האור-קול) ותפילת ממעמקים קראתיך (כל תפילה היא קריאה ממעמקים). יש במוזיקה גם מן האור, או בכל אופן, היא איננה ללא מבט – זהו אולי המבט העיוור מהיקסמות, אובייקט-מבט.

באותו זמן דמדומים או שחר (לא ברעש יהוה) השמיעה מחודדת מאין כמוה כדי לשמוע, לא, כדי להתמסר אל רעשי המעמקים, רחמיים, מימיים, מחרישים ושותקים (קול דממה דקה). המוזיקה קשורה אם כן לרגע של חיתוך, של הכרעה, של אומר, של דבר נופל, של כינון. קיניאר כותב שמשאת נפשו היא למות ברגע הזה. אם למות (אני אומרת) אז רק כך – באקט. לכרות ברית עם המילה של האורקל, עם האור-קול.

דה פרופונדיס של הנרי דמארה, כאן בביצוע של Le Concert Spirituel בניצוחו של הרווה ניקה (Niquet)