כוח, רשע ודברים שלמדתי מסיי-פיי

     אינני מחובבות הז'אנר הספרותי, הקולנועי או הטלוויזיוני של המדע הבדיוני (Science Fiction; Sci-Fi), על אף שאני יודעת שהז'אנר מאפשר לפעמים ניסויים מחשבתיים שיכולים לומר משהו על סוגיות אוניברסליות, או היסטוריות ופוליטיות בנות זמננו, או להוביל לדיון בהן. יחד עם זאת התחלתי לצפות לאחרונה, בגלל או בזכות בן זוגי שיחיה, בסדרה שנקראת Agents of S.H.I.E.L.D אשר על סמך הידע המועט שלי, אני מניחה שכוללת כמה מוטיבים ידועים שמצויים בטקסטים רבים של הז'אנר, כלומר "טובים", "רעים", זומבים והתגלמויות בין-גלקטיות שונות של אובייקט פטיט א ושל המיתוס הלאקאניאני של הלאמלה.

אנחנו צופים בסדרה בשעות הערב המאוחרות, אחרי שהילדות נרדמות, כלומר עייפים וגמורים בעצמנו, ולכן מסוגלים לקלוט בעיקר תכנים שטחיים שלא מאתגרים את החשיבה יותר מדיי. ובכל זאת בעקבות אחד הפרקים (בעונה השלישית, אם אינני טועה), עלו בי כמה מחשבות. הסיפור ב"ש.י.ל.ד" הוא בערך כזה, יסלחו לי המומחים על אי הדיוק: שתי קבוצות, האחת "טובה" (של סוכני "המגן" או ש.י.ל.ד, סוכנות חלל סודית כלשהי, משהו בין המוסד לנאס"א) והאחרת "רעה" (סוכנות חלל אחרת שנקראת "הידרה") נלחמות זו בזו. העומד בראש "הידרה" מאמין בדבקות במעין אל שהוא חייזר או ישות מכוכב אחר בעלת כוח אומניפוטנטי. הישות הזו היא למעשה כוח רשע, הרוע בהתגלמותו. הוא מכלה הכל וזורע מוות. המדענים של שילד מגלים שהכוח הזה הוא טפיל שצורתו צורת כוורת (ולכן הוא מכונה "It" או "Hive"), שמסוגל להשתלט על גופות, לגנוב מן המתים את זיכרונותיהם ולהתחזות להם(1). הישות נכנסת לתוך גופה של אחד הלוחמים החשובים של "הידרה" שנרצח בידי העומד בראש סוכני "שילד", ומגיעה לכדור הארץ. העומד בראש "הידרה" (מתנצלת שאינני זוכרת את שמו), שמשתוקק לכוח אינסופי ולשליטה ללא מצרים על העולם,  מאמין שחבירה לאותה ישות תעניק לו את שיכרון הכוח, את ההתענגות האינסופית על הכוח. הוא פוגש באל שאותו הוא מעריץ ומגלה כמה דברים חשובים. חשובים ושגורים, אולי אפילו שחוקים, אבל הפעם מדובר בבנאליה שראוי לחלץ אותה מן השגרה.

באותו פרק מדובר, הישות הטפילית בדמות לוחם\סוכן "הידרה" מטילה על העומד בראש "הידרה" להרוג מישהו. הדיאלוג שמתקיים בין הישות לראש "הידרה" הוא בערך כזה: "אתה רוצה לדעת מהו כוח אינסופי? בוא ואראה לך כעת מהו כוח אינסופי! הרוג את האיש הזה!" "שיכרון הכוח שאמור לנבוע מנטילת חיים, התחושה של מיצוי כוח החיים של אדם אחר, מסבה עונג אדיר לרוצח", מפתה הישות האומניפוטנטית את העומד בראשו של ארגון "הידרה." ראש "הידרה" נראה נבוך שלא כהרגלו, אבל מציית והורג את האיש. הוא לא אומר דבר, אבל ניתן לראות שהרצח לא הוביל לתוצאות המצופות, כלומר שפנטזיית שכרון הכוח הכזיבה ברגע שהתממשה. אולי זה לא רק משום שמוטב שפנטזיות יישארו פנטזיות בהתאם לעקרון ה"עוד!" של לאקאן ("זה לא זה!"), אלא משום שלא קיים כוח אינסופי. כל כוח הוא תמיד כבר מוגבל, משועבד לסופר-אגו או אוחז בזנבו שלו, כמו במעין בקבוק קליין, שהוא אחד הדימויים הטופולוגיים של לאקאן לדחף שבמקום להיות מופנה החוצה, לאובייקט חיצוני שישלים את החסר של הסובייקט, פונה פנימה באופן אוטוארוטי ויוצר מרחב סגור שאין בו פנים וחוץ. אנה גלמן כותבת (בטקסט שעומד להתפרסם כהרצאה) על מקרה שבו האנליטיקאית פרנסואז דולטו טיפלה בילד שלא יכול היה להיפטר מן ההרגל למצוץ את אצבעו. היא שאלה אותו, "תגיד לי, זה הפה שרוצה למצוץ את האצבע, או האצבע שרוצה את הפה?" באותו רגע שמט הילד את אצבעו מפיו.

KleinBottle
בקבוק קליין כדימוי למוגבלותו של הכוח

הרעיון הוא שלא רק שמי שמפנטז על כוח אינסופי, כלומר העומד בראש "הידרה", מבין שאין כוח אינסופי, שכל כוח מקורו בשיעבוד – לסופר-אגו או בשיעבוד של הכוח לעצמו, אלא – כפי שאני מנחשת, שכן הסדרה עוד לא הסתיימה – גם הישות הכוורתית הכל-יכולה, "הייב" (hive), שמתפשטת, כביכול, לכל מקום, כובשת הכל ומאכלת הכל, עתידה לפגוש את חורבנה. כוחה של הישות הזו הוא בדיוק חולשתה, היותה סגורה כמו בקבוק קליין שהפנים שלו הוא גם החוץ שלו. "הייב" חסר את החסר שמאפשר אוטונומיה, את האוטונומיה של כינון הסובייקט כסובייקט שסוע, כלומר כסובייקט שיכול לבחור בין מתן האמון בסמלי לבין ביטולו בממשי.

המחשבה על מוגבלותו של הכוח מובילה אותי לחשוב גם על בעיית הרוע. רוברט איגלסטון (Eaglestone), חוקר ספרות שואה, מצטט את דבריה של חנה ארנדט על הרוע(2):

evil is 'thought defying'… because thought tries to reach some depth, to go to the roots, and the  moment it concerns itself with evil, it is frustrated because there is nothing. That is its 'banality'." "

כלומר הקושי לחשוב על הרוע לא נובע משום שהרוע הוא אינסופי, עמוק מני חקר, או כפי שנהוג לחשוב לעתים, שלרוע אין גבולות, שהיצירתיות של הרשע חסרת גבולות ושהוא מסוגל לבצע מעשים שעדיין לא עלו על הדעת. הקושי לחשוב על הרוע נובע מכך שהרוע הוא שטוח, שטחי וחסר עומק. אם נעזר שוב בטופולוגיה של לאקאן, אפשר לומר שביקום השטוח והריק ("there is nothing") של הרוע חסר החור שמאפשר את היווצרות הסובייקט ואת היווצרות האחר, הן כסדר סמלי והן כאדם אחר.

כפי שלמדנו מקאנט (ומז'יז'ק שחוזר אליו \ עליו), רק הסובייקט מסוגל "להניח את ההנחות המוקדמות" (to suppose the presuppositions), כלומר לבחור את הפרה-דיספוזיציה שלו כסובייקט "טוב" או כסובייקט "רע". סובייקט טוב הוא מי שבוחר באופן אוטונומי במניע לא-פתולוגי, כלומר חופשי מכל אינטרס, כמניע שישמש כציווי קטגורי. סובייקט רע הוא מי שבוחר במניע פתולוגי, אינטרסנטי ואינסטרומנטלי כמניע שישמש ציווי קטגורי. בדומה לכוח, גם לרוע יש מבנה של בקבוק קליין: הרוע תמיד כורת את הענף שעליו הוא יושב. מי שבוחר במניע פתולוגי שישמש לו כציווי קטגורי הוא ממילא כבר לא אוטונומי. האוטונומיה שלו כסובייקט מתבטלת ברגע שבחר לשעבד את עצמו למניע פתולוגי, למניע שאמור להסב לו רווח, עונג וכיו"ב. לבחור את עצמך כרע, לבחור להיות רע, פירושו לאבד את עצמך כסובייקט, כמי שיכול שוב "להניח את ההנחות המוקדמות," כלומר כמי שיכול לעשות (שוב) אקט של כינון.

הערות:

(1) תמיד דמיינתי את הלאמלה כיצור גוזלי ומתוק, מעין הס-פן-תעיר שבקע הרגע מן הביצה והוא עדיין חסר פלומה שתגן עליו מפני העולם. תמונת הינשול שמפציע מתוך קיר או נייר שבראש הבלוג שלי היא למשל פנטזיה אפשרית של לאמלה. יצור שהרגע נפרד מן הרחם והוא עדיין זקוק להתאחדות עמו ובמובן מה, עדיין שרוי בה. כפי שנודע לי פעם מד"ר יהודה ישראלי, הלאמלה היא לא רק יצור מיתי פרי דמיונו של לאקאן. ישנם חלקי אורגניזם וחלקים בצמח המכונים לאמלות (ראו למשל כאן). בכל אופן, בסרטי סיי-פיי דימויים של לאמלות הם הרבה פחות חביבים. "הייב" הוא מעין לאמלה, ולאמלות בטבע מזכירות קצת כוורת, למשל מבנה הזימים של דגים או הסיבים שבצד התחתון של פטרייה:

lamella

(2) Robert Eaglestone (2011) "Avoiding Evil in Perpetrator Fiction", Holocaust
.Studies, 17:2-3, 13-26

היטלר של ורמש (Look Who's Back) כאחר גדול

אני תוהה אם הקוראות.ים של הפוסט הקודם, "'שבר' בדמיוני", הבחינו בבעיות ובאי בהירויות המצויות בדבריי. הרי בתחילה אני כותבת: "הטענה הראשונה במאמר שלי היא שספרו וסרטו של ורמש לא עוסקים בהיטלר האמיתי או הבדיוני, כשם שהם עוסקים באמונות, בהנחות ובאידיאולוגיות שלנו (גרמנים, יהודים, ישראלים, אירופאים, אמריקאים, מזה"תים וכל מי שהשמטתי) ביחס לנאציזם, לפשיזם, לשוביניזם,  לסוגיות הבוערות של פליטים ומהגרים, להיסטוריה ולהווה." ואילו בסוף הפוסט, בניסיון להסביר שיש שבר שמעבר לדמיוני, "שבר ממשי", אני מזעיקה את Les non-dupes errent, הבלתי-מרומים\הלא-תמימים טועים. הסתמכתי באותו פוסט על מורנו ורבינו (סלבוי ז'יז'ק) שמבחין בין התמימות הקדושה של הפונדמנטליסט, ההתכחשות לאמונה של הציני והברית עם הסמלי של הסובייקט המאמין. ואז טענתי שהיטלר הוא פונדמנטליסט או פאנאט, מכיוון שעבורו אין כל פער, אין כל הבדל מינימלי, בין האמיתות האידיאולוגיות לבין הממשות החומרית. הפונדמנטליסט לא מאמין, אומר ז'יז'ק (ב-The Parallax View), משום שהוא יודע. היטלר יודע שהוא נשלח על ידי הגורל או על ידי כוח עליון להשתלט שוב על גרמניה כדי לגאול אותה מ"חולשתה המדינית" המנוהלת בידי אנגלה מרקל, "שבויה" שוב בידי "ההון הבינלאומי" ו"מנוצלת" בידי האו"ם והאיחוד האירופי. הוא יודע שהוא היחיד המתאים למשימה  – אינני יכולה שלא לומר זאת כך – To make Germany great again.

וכאן נמצאת הבעיה שבדבריי. בתחילה הצגתי את הטענה הפרדוקסלית לכאורה שהרומן והסרט של ורמש עוסקים בעיקר בהנחות ובאמונות שלנו ביחס לסוגיות היסטוריות ועכשוויות – זאת בעוד שהרומן כתוב בגוף ראשון, בידי היטלר, בסגנונו הארכני, הפתטי והזחוח. בסרט נשמע קולו של היטלר המספר על המאורעות בעת התרחשותם לעיני הצופה ומחווה את דעתו ואת הרגשותיו. אני יכולה להגן על טענתי ולומר שההיטלר שאנו קוראים ושבו אנו צופים איננו הדמות ההיסטורית שקמה לתחייה, אלא מעין התגלמות של האמונות, ההנחות והשאלות העומדות לפתחנו כיום: האם ההיסטוריה חוזרת? האם ההבטחה "לעולם לא עוד" התמסמסה או עומדת להתמסמס? האם, כפי ששואל גבריאל רוזנפלד בספרו Hi Hitler: How the Nazi Past is Being Normalized in Contemporary Culture, אנו חיים בעידן שבו ההיסטוריה הנאצית עוברת נורמליזציה, ואם כן, מה פשרה של נורמליזציה זו?

זאת אומרת שמלכתחילה ראיתי בהיטלר של ורמש לא "גוף ראשון", לא סובייקט ברמת ההיגד (énoncé או statement), כלומר, לא הסובייקט הדקדוקי שאומר "אני", אגו, אלא "אחר", אפילו "אחר גדול", מישהו שלגביו אנו מניחים ידע או בורות, מישהו שאנו מעניקים לו את המנדט להיות אחר גדול, ושלגביו אנו מבקשים לדעת מה הוא רוצה (מאיתנו) (?che vuoi), וגם מה הוא חושב (עלינו). מובן שזהו אחר שאנו מדמים, אפקט של הדמיוני, הבנייה של הנחותינו ושל אמונותינו. זאת בעוד שהלכה למעשה, "אין אחר גדול", היטלר של ורמש לא קיים כאישיות שלמה של ממש. הלכה למעשה, היטלר של ורמש הוא לא יותר מאשר מבנה לשוני לא קונסיסטנטי, שהדבר היחיד שמעניק לו קונסיסטנציה ודמות גוף הוא הנחותינו ופרשנותנו לגביו.

ואם כך, הרי שהטענה שלי, שהיטלר הוא בלתי מרומה שטועה מכיוון שהוא פונדמנטליסט, כלומר בטוח במראה עיניו, אינה אלא הנחה שלי, פרשנות או אפקט של הדמיוני. זה שאני (או אנחנו, הקוראים או הצופים) רואים בהיטלר פונדמנטליסט וזה משעשע אותנו ומטריד ומבעית אותנו בעת ובעונה אחת, עשוי ללמדנו משהו על יחסנו לפונדמנטליזם על שלל צורותיו המופיעות היום.

המשך יבוא.

"שבר" בדמיוני

רוברט פפאלר (Pfaller) הוא פילוסוף ומבקר תרבות אוסטרי שכותב באוריינטציה לאקאניאנית ואלתוסריאנית. הוא נחשב למומחה לאלתוסר (טרם החלטתי אם הוא מומחה לאלתוסר או מומחה להוצאת שם רע לאלתוסר). הוא גם חתיך, למרות כמה מניירות של ברנאר-אנרי לוי. אבל מספיק עם הערות לגופו של אדם.

לאחרונה קראתי מאמר שלו שהתפרסם ב-2006 בתוך קובץ בעריכת ז'יז'ק, Lacan: The Silent Partners המאמר  נקרא: "The Familiar Unknown, the Uncanny, the Comic
: The Aesthtic Effects of the Thought Experiment" זהו מאמר מצוין, מרתק, מרענן מאוד. קראתי אותו במסגרת מאמר שהתחלתי לכתוב על Look Who's Back של טימור ורמש (הספר והסרט שנעשה בעקבותיו). אני טוענת שהטקסט של ורמש הוא פארסה משום שהפארסה עומדת מעבר לקומי ומעבר לטרגי כאחד. הטקסט של ורמש מצחיק, אבל הצחוק נתקע בגרון. יש סיבות טובות נוספות לאבחון שלי את הטקסט הזה כפארסה, לא אפרט אותן כאן, רק אומר שיש מספר סיבות למקם את הרומן ואת הסרט של ורמש מעבר להגדרות הכלליות של הקומי והטרגי. פפאלר טוען שהמבנה של הקומי זהה למבנה שפרויד כינה ה-uncanny, המוכר-מוזר, המאיים, ה"מאוים" – בתרגום הישן של מאמרו של פרויד לעברית וה"אל-ביתי" – בתרגום החדש.

בתחילת מאמרו פפאלר מדבר על האפקטים של ניסוי מחשבתי. ניסוי מחשבתי יכול להיות שם אחר למה שנעשה בטקסטים בדיוניים של היסטוריה אלטרנטיבית (counter-history) כדוגמת הרומן (והסרט) של ורמש או בספרות פנטזיה ומדע בדיוני. הניסוי המחשבתי בודק מה היה אילו. למשל, מה היה קורה אילו היטלר היה קם לתחייה בברלין של שנות האלפיים: האם היינו מאמינים שזה היטלר, הדמות ההיסטורית?; האם היטלר היה מצליח לסלול את דרכו לשלטון מחדש?; בהנחה שלא היינו מאמינים שהיטלר הוא מי שהוא טוען שהוא, האם היינו מוכנים לסבול שחקן או קומיקאי שלעולם לא יוצא מתוך דמותו כהיטלר?

מסמן המפתח שחוזר לאורך השאלות הללו הוא "מאמינים", או בכלל, ההנחות שלנו והאפקטים שלנו (פתח ב-א'), "היחס המדומיין של יחידים לתנאי הקיום הממשיים שלהם", היחס שמיוצג באידיאולוגיה, על פי אלתוסר. ואכן, הטענה הראשונה במאמר שלי היא שספרו וסרטו של ורמש לא עוסקים בהיטלר האמיתי או הבדיוני, כשם שהם עוסקים באמונות, בהנחות ובאידיאולוגיות שלנו (גרמנים, יהודים, ישראלים, אירופאים, אמריקאים, מזה"תים וכל מי שהשמטתי) ביחס לנאציזם, לפשיזם, לשוביניזם,  לסוגיות הבוערות של פליטים ומהגרים, להיסטוריה ולהווה.

כפי שכותב פפאלר, הדמיוני לא עוסק באובייקטים מדומיינים, אלא בסובייקטים שמדמיינים את האובייקטים הללו. המשפט הזה של פפאלר הוא נורא פשוט וידוע לכל מי שמתחיל ללמוד את התיאוריה של לאקאן. אבל יש בו משהו ש"פותח את הראש", ועבור מי שמוכן לכך, גם מרחיב את הלב. זאת משום שהוא מסיט את נקודת המבט מן ה"עולם", מ"תנאי הקיום הממשיים" whatever that is, אל מי שמתבונן.נת, אל האפיסטמולוגיה שלנו. פפאלר טוען שהניסוי המחשבתי לא מוסיף אינפורמציה חדשה, אבל הוא מביא אותנו להעלות שאלות חדשות, ושהשאלות הללו לא נוגעות לאובייקט המדומיין, להיסטוריה האלטרנטיבית, אלא דווקא לחיינו כאן ועכשיו:

"Empirical experiments provide answers to questions, whereas thought experiments enable questions where previously only premature answers existed"

אם כן, בכוחו של הניסוי המחשבתי לחולל שבר אפיסטמולוגי בדמיוני שבתוכו אנו חיים (ושאותו אנו מכוננים ומשעתקים שוב ושוב, "באופן טבעי", כמו שכותב אלתוסר). בכוחו לחולל הזרה באופן שבו אנו מתייחסים ל"תנאי הקיום הממשיים" שלנו.

בהקשר זה, פפאלר מדבר על גסטון בשלאר (Bachelard), הפילוסוף של המדע, הפנומנולוג, מורהו של אלתוסר ואבי המושג "שבר אפיסטמולוגי". לבד מהמושג הזה בתיאוריה של המדע, העבודה הפסיכולוגית-פנומנולוגית של בשלאר (The Poetics of Space, The Pschoanalysis of Fire ועוד) "פותחת את הראש" ומרחיבה את הלב באופן שמזכיר התנסות בחומרים פסיכדליים (לא שניסיתי, רק מתוך קריאת חוויות של אחרים). היא פותחת "מימד נוסף" במה שמכונה ה"תודעה". זו עבודה אסתטית להפליא שמכניסה את הקורא ל"יערות סמלים" ש"משלחים בו מבטי קרבה" (בודלר, "זיקות", בתרגום של דורי מנור). רוצה לומר, ישנו שבר אפיסטמולוגי, שבר בדמיוני, אבל השבר הזה לא מפכח, לא מביא להתנערות מן המִקסָם, אלא להיקסמות מחודשת מהתהליך שנגרם מן השבר עצמו.

בהמשך המאמר פפאלר מדבר על הקשר של הניסוי המחשבתי לקומי ולמאויים (ה-uncanny), אלה דברים מרתקים, אבל אני לא רוצה להציג אותם עכשיו. ההתלהבות ההתחלתית שלי מן המאמר של פפאלר הסתיימה באכזבה קלה, משום שמה שפוגם בטיעון שלו הוא מוגבלותו לשבר האפיסטמולוגי, לשבר שמתחולל בדמיוני בלבד.

ישנו שבר אחר, שבר שלא מתרחש בהנחות ובאמונות שלנו, אלא "שם בחוץ" – בלא-מודע שהוא גם אחר וזר וגם אינטימי ו"שלנו". זהו שבר בממשי, או השבר של הממשי, הממשי כשבר. הממשי כשבר נמצא בשבר האפיסטמולוגי, הוא מה שמאפשר אותו, אבל הוא נמצא גם "בחוץ", במקום שאליו האמונות וההנחות שלנו לא יכולות להגיע, בלא-מקום שאנחנו לא יודעים עליו. השבר הזה – הלא-מודע והממשי – היה חסר לי בניתוח המקסים של פפאלר, וחסרונו פוגם, לדעתי, בטיעון של הפילוסוף והופך אותו ללא שלם. אלמלא השבר הממשי, אנחנו עלולים להישאר שקועים בתוך עצמנו, בשאלות החדשות שהתעוררו בעקבות השבר בדמיוני. אנחנו עלולים להסתפק בהן ובשביעות הרצון העצמית שלנו, שתהיה כעת קשה יותר לערעור. במלים אחרות, זה לא מספיק לשאול שאלות חדשות על ההווה שלנו; צריך גם לדעת לעשות (savoir faire) משהו עם השאלות החדשות שעולות. והלדעת לעשות קשור בידע של הלא מודע.

בלשון לאקאניאנית שעשויה לעזור כאן, אני מציעה לזכור את הלקח של Les non-dupes errent, הבלתי-מרומים, או הלא-תמימים טועים \ תועים. יש שני סוגים של "בלתי-מרומים" וסוג אחד של מאמין, או אולי מדויק יותר: ישנו הציני, ישנו זה שמאמין ב (או זה שמאמין למראה עיניו) וישנו זה שמאמין ל (זה שמאמין למה שנאמר). ר' ז'יז'ק נותן בהם סימנים: הציני, הפונדמנטליסט והסובייקט המאמין. הציני הוא בלתי-מרומה, הוא יודע היטב ש(למשל, האמיתות האידיאולוגיות שחיינו נשענים עליהן הן "רק אידיאולוגיה", אמיתות שאין לקחת ברצינות). אבל הטעות שלו היא שהוא לא יודע זאת ברמת הלא מודע, ולכן בפרקטיקות שלו הוא מממש ומשצר (reproduce) את אותן אמיתות אידיאולוגיות שעליהן הצהיר ש"אין לקחת ברצינות". הפונדמנטליסט מאמין במה שעיניו רואות, הוא מאמין בשדים וברוחות, בדרשות של הכומר בכנסיה, בכך שהוא נשלח על ידי ה"גורל" כדי לגאול את גרמניה מידי הדמוקרטים, ולכן קם לתחייה בברלין של 2011. היטלר של ורמש הוא פונדמנטליסט. מבחינתו אין שום מרחק או פער בין האידיאולוגיה לממשי. לעומתם, הסובייקט המאמין מאמין לממשי וללא מודע. הוא מאמין לכך שיש משהו שהוא מעבר לאפיסטמולוגיה שלנו, והוא כורת ברית עם ה"אחרות" הזו. רק סובייקט כזה יכול להאמין לדבריו של היטלר, ולא לחשוב שמדובר בקומיקאי בלתי-מזיק שכל דבריו אירוניים (כפי שסבורות מרבית הדמויות המקיפות את היטלר ברומן). מצד אחר, הסובייקט הזה לא מאמין שהיטלר, הפיהרר הנאצי, הוא-הוא שקם לתחייה. החזרה של היטלר כשלעצמה מחוללת שינוי בדמותו-במהותו של היטלר. זהו היטלר שקם לתחייה, אבל זהו גם לא-היטלר, לא בדיוק אותה דמות היסטורית מן העבר. משהו ממשי מפציע בחזרה, משהו שמונע מן האובייקט להיות זהה לעצמו. זהו אותו "משהו" (אובייקט פטיט א) שהופך את הטרגדיה לפארסה.

*הערה: האחריות על כל אי הבנה של הקורא.ת את הפוסט הזה או על סתירות שמתקיימות בפוסט נופלת עלי ועלי בלבד, ונובעת כנראה מכך שאני עדיין נמצאת בתחילת הכתיבה של המאמר על הטקסט של ורמש.

שני אופני הקיום של מצב החירום. מכה קלה בכנף.

שני אופני הקיום של מצב החירום: 1) תנטוס – הדחף להסתכן, להרוס, לפלרטט עם המוות, להתענג על סף המוות. להקריב הכל למען הביטחון, כולל הביטחון עצמו. 2) התכחשות – "אני לא רוצה לדעת על זה כלום". אזמן לי כל אופק אסקפיסטי אפשרי ובלבד שלא אדע כלום. לא יהיה לי אחר על פני. נרקיס מתאחד עם הבבואה: מראה שחורה שלא משקפת דבר. ("המראה שבתוך עצמי, המראה הזו שלא שיקפה דבר, היא נותרה ריקה." נוטות החסד, עמ' 864).

שני אופני קיום אלה של מצב החירום ניתנים להסתכם בביטוי הטעון "מכה קלה בכנף". אני מתרועע עם המוות, זורע הרס, תמות נפשי עם פלישתים, אבל כל זה מרחוק, מגבוה, בלחיצת כפתור. אני מפעיל את פצצת האטום בלחיצת כפתור, בעודי יושב במעבדה הממוגנת.

(לשון זכר ננקטת כאן במכוון. סלוטרדייק עומד על הפרדוקסים הללו, במלים אחרות, בתת-פרק על הציניות הצבאית).

הצצה למחקר החדש שלי

     כל אחד יכול לחקור, לא כל אחד יכול גם ללמוד. ולטר בנימין*

     אני כותבת זאת עבור הקוראים המעוניינים לדעת משהו על העבודה האקדמית הנוכחית שלי, אבל בעיקרו של דבר, אני כותבת זאת כדי לטפח את חדוות היצירה שלי. חסד רדיקלי הוא אמנם יומן רשת פתוח לעין כל ומיועד לעיניהם של אחרים, אך הוא מתפקד גם כאוסף רשימות, טיוטות וקרעי רעיונות והתנסחויות המשמשים בתהליך העבודה והלימוד שלי, in progress. קטעים לא מבוטלים מתוך פוסטים שפורסמו כאן מוכנסים בשינויי נוסח כאלה ואחרים, ולפעמים אף כמות שהם, למאמרים או להרצאות.

     ובאשר למחקר הנוכחי: סיימתי את כתיבת המאמר על נוטות החסד של ליטל, והוא עובר כעת תחת ידיו של עורך לשוני שיתקן את האנגלית כך שהמאמר יתאים לפרסום בכתב עת אקדמי. בנוסף לכך, קוראים את המאמר שני ידידים מוערכים האמונים בעיקר על החלק התיאורטי. העריכה עתידה להסתיים בעוד מספר ימים; קריאת הטקסט – אני מקווה שבקרוב, כך שאוכל לתקן, אם יהיו תיקונים, ולשלוח את המאמר לכתב עת מסוים עד סוף דצמבר, שהוא תאריך היעד של כתב עת זה. איש לא מבטיח לי שהמאמר יתקבל לכתב העת הזה, אבל ישנם כתבי עת אחרים.

     מה שמרגש אותי במיוחד בימים אלה הוא הכיוון המחקרי אליו שלח אותי הרומן של ליטל: הוט טופיק בעולם המחקר והביקורת של הספרות, ויחד עם זאת, קרקע שעדיין לא נחרשה מספיק, מחקר בחיתוליו – Perpetrator Fiction. אם יש בידיכם תרגום ראוי לצירוף הזה, אשמח לשמוע. מדובר בסיפורת שנכתבת על פושעי מלחמה, בדרך כלל מנקודת המבט של מבצע הפשע. כזה הוא הרומן של ליטל וכאלה הם הטקסטים האחרים שבהם אני מתעתדת לעסוק במאמרים שבכוונתי לפרסם וברבות הימים גם – חכו לזה – לכנס לספר. הספר יקרא Perpetrator Fiction: Reception, Aesthetics and Ethics (שם זמני). המאמר על נוטות החסד ("Everyone can't be a legislator": Perversions of the Categorical Imperative and the Circumvention of the Act in Jonathan Littell's The Kindly Ones) ישולב בו בדרך זו או אחרת.

     הטקסטים שבהם אני מתעתדת לעסוק הם: נוטות החסד של ליטל, חץ הזמן (Time's Arrow) ו- The zone of Interest של מרטין איימיס (Amis), הנאצי והספר (The Nazi and the Barber) של אדגר הילסנרת' (Hilsenrath) ו"הוא חזר" (Look who's Back) של טימור ורמש (Vermes). המשותף לכולם הוא פושע נאצי שמספר את סיפורו בגוף ראשון. ההתמקדות בפושע הנאצי לא היתה מכוונת בתחילה, אבל כך הוחלט לבסוף. בתחילה ביקשתי לצרף גם טקסטים שעוסקים בפושעי מלחמה ובמבצעי ג'נוסייד של בני עמים אחרים, שאינם יהודים, אבל התקשיתי למצוא טקסטים בדיוניים כאלה שכתובים בגוף ראשון. חשבתי על ספרים של קוטזי (למשל, חרפה), אבל הם לא נראו לי שוויי ערך באימתם ובזוועות המסופרות על ידי המספר לפרפטרייטור פיקשן [#סליחה] הנאצית. חשבתי גם על Mourambi, The Book of Bones של בובקאר בוריס דיופ (Boubacar Boris Diop), על רצח העם ברואנדה, אבל קולות הרוצחים בספר משתלבים בקולות הקורבנות ומהווים לבסוף חלק קטן מדי בעלילה. ספרי הפשע הנאצי הצטברו לבסוף על שולחני והחלטתי להתמקד בהם.

     אז האם אני נכנסת ל"שואה ביזנס"? לא. אני חושבת שלא. אני מקווה שלא. אני מתכוונת להאיר באור המחקר גם את התופעה הזו. מה פשר הפריחה של הספרות המתמקדת בנקודת מבטו של מבצע הפשע בעשרים השנים האחרונות? – זאת אם לא נחשיב את ספרו של הילסנרת', הנאצי והספר, מ-1971 ואת סלין, במיוחד בטרילוגיה המאוחרת שלו (1957-1961), שהוא רפרנס מרכזי ביותר לכל הטקסטים המוזכרים לעיל. התשובה לכך נמצאת לטעמי בספרו השנוי במחלוקת, הפופולרי אך הבלתי מוערך ונטול המחקר האקדמי של טימור ורמש, הוא חזר. אני לא עומדת לפרט את התשובה לכך כאן, כי היא נושא למאמר שלם, אבל התשובה הזו שולחת אותי לאחד משני הטקסטים התיאורטיים שעליהם יבוסס המחקר שלי: ביקורת התבונה הצינית של פיטר סלוטרדייק. הטקסט השני הוא מחקרו הידוע של קלאוס טוולייט (Theweleit), Male Fantasies שעוסק בקשר שבין תפיסות שוביניסטיות של גבריות לבין הפשיזם.

     אבל מלבד זאת, אני קוראת גם את קאנט, את מרי דגלאס (טוהר וסכנה), את חנה ארנדט, את פרויד ואת לאקאן. כן, את לאקאן ואת הפוסט-לאקאניאנים (אני מתכוונת לז'יז'ק ולחבריו לאסכולה הסלובנית ולבאדיו, מי שמכונים על ידי יאניס סטוורקאקיס "השמאל הלאקאניאני"). כי לאקאן עוזר לי לחשוב באופן שמשיג על החוש המשותף. אני קוראת מחקרים ומאמרים של אחרים; רבים כל כך עסוקים ב"רוע" וב"טוב" הנורמטיביים, במה שמקובל ובמה שאינו מקובל, ב"מוסרי" ובמה ש"איננו מוסרי", במה ש"מותר" ובמה ש"אסור" לספרות לעשות. מעטים מדי מזהים תופעות חברתיות (וספרותיות) וחוקרים אותן. וטרם קראתי מחקרים המזהים תופעות אלה כסימפטומים בני זמננו, סימפטומים שהם בה בעת ניסיונות לפתרון ותצורות של פיצוי (compensatory formations), כלומר סינטומים (sinthomes). לאקאן, או החשיבה הלאקאניאנית, עוזרים לי לנסח את כל אלה ומסייעים לי לחשוב באופן לא קומון סנסי.

זה הכל לעת עתה.

*מצטטת מן הזיכרון, הציטוט כנראה אינו מדויק, אודה למפנים אותי למראה מקום.

הבנליות של הציניות: על "ביקורת התבונה הצינית" לפיטר סלוטרדייק

 Peter Sloterdijk, Critique of Cynical Reason , trans. Michael Elderd, (MP: U of Minnesota P, 1987).

cynics-everywhere_meme

אני קוראת על פי סדרו, לאחר שקראתי כבר די מזמן מן הסוף להתחלה ואת האמצע, את ספרו בן 558 העמודים של פיטר סלוטרדייק, "ביקורת התבונה הצינית" (Critique of Cynical Reason). הטקסט מיושן במידת מה, הוא עוסק פה ושם במתיחויות ששררו בין המערב לקומוניזם של ברית המועצות ושל גרמניה המזרחית, זאת מכיוון שיצא לאור בגרמניה ב-1983, לפני נפילתה של חומת ברלין. אבל לבד מהפרטים ההיסטוריים האלה, הספר רלוונטי מתמיד, אולי אפילו רלוונטי יותר מאשר בעת יציאתו לאור: כמה תופעות שסלוטרדייק מאבחן בתקווה ובתמימות כתופעות קיניות, למשל הניו אייג', הן היום חלק בלתי נפרד מן השיח הקפיטליסטי ומן התודעה הצינית, הנאורה-כוזבת.

זהו ספר ביקורתי על חיינו כאן, בעידן המודרני של הקפיטליזם המאוחר, על האידיאולוגיות, הדיסקורסים והתפיסות המניעות אותו. נקודת המוצא של סלוטרדייק היא הנאורות, והוא כותב על גלגולים מסוימים שהנאורות נתגלגלה בהם במודרנה, גלגולים שהפכו את הנאורות ממבשרת של ידע ושל שחרור משיח האדון ומעול הבורות למתבוססת בציניות של השיח האוניברסיטאי, של ידע שהוא כוח – ידע שהוא כוחם של בעלי המאה והדעה. [סלוטרדייק כמובן לא כותב כלל במושגים של תיאוריית השיח של לאקאן, אני "מתרגמת" את מושגיו ללאקאניאנית לשם הקיצור ומתנצלת מראש על הניסוח הרדוקטיבי].

סלוטרדייק מבחין בין ציניות (Cynicism) לקיניות (Kynicism). הציניות, אליבא דסלוטרדייק, היא "תודעה כוזבת נאורה" ("enlightened false consciousness"). זוהי תודעה שספגה את מסורת הנאורות ואת התיאוריות השונות (והציניות, לדעת סלוטרדייק) של ביקורת האידיאולוגיה, החל במרקס וכלה באלתוסר ובאסכולת פרנקפורט. תודעה שיודעת שהיא "באידיאולוגיה", שמודעת לאמיתות המוסכמות, כלומר לשקרים, לצביעות ולאחיזת העיניים של השליטים, ואף על פי כן לא עושה דבר כדי לשנות את המצב. בניגוד לדבריו של ישו בטרם נצלב, "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים", הציניים, כותב סלוטרדייק, יודעים היטב את אשר הם עושים, ובכל זאת, הם עושים זאת. האיפיון הפסיכולוגי של הציני, טוען סלוטרדייק, הוא של מלנכולי שמיואש מן ה"מצב", ש"יודע" (שסבור) שדבר לא יכול להועיל, והוא מתייחס בבוז סלחני יותר או פחות לניסיונות ה"תמימים" לשנות משהו. מכיוון שאינו מאמין ששינוי הוא אפשרי, הציני ממשיך לעשות את מה שעושים כולם, הוא נותן לקיסר את אשר לקיסר ומציית לחוקים ולנורמות שעליהם הוא מתקשה להגן. האיפיון החברתי-מעמדי שלו הוא של בורגני או למעלה מזה, שהוא "עבד" או סובייקט של האידיאולוגיה השלטת כשם שהוא סוכן שלה. הציניות בכל מקרה שייכת למעמד השליט. זהו הבוז של השליטים שיודעים היטב שמעשיהם עומדים בסתירה לדבריהם ה"אידיאליסטיים" והפומפוזיים, ועושים הכל כדי לטשטש את עקבות ההסתרה וההלבנה של שקריהם, שחיתותם ופשעיהם.

אנדראס הויסן, שכתב את המבוא לספרו של סלוטרדייק, מציין שייתכן שהאחרון מגזים כאשר הוא רואה בציניות תופעה כה רחבה ונפוצה. ואכן, סלוטרדייק רואה כמעט בכל רעה חולה חברתית ותרבותית ביטוי לציניות: הכנסייה? צינית; השלטון? ציני; הבורגנות? צינית; הפוליטיקה? לא יכולה להיות אלא צינית. עולה החשש (שגם הויסן מעלה) שהיאוש שסלוטרדייק מפגין בשעה שהוא מתאר כיצד הציניים מצופפים את שורותיהם, הופך אותו עצמו לציני… . ז'יז'ק כותב (ב"האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה", שבו הוא מתייחס לספר זה של סלוטרדייק) שהרוע הוא המבט התמים כביכול שלא רואה סביבו אלא את הרע: וגם זה, כמובן, ציני. אם הכל רע, כל כך רע, כיצד יעלה הטוב מן הרע?

במושגים פסיכואנליטיים נדמה שסלוטרדייק מזהה את התודעה החצויה (האגו החצוי) כמנגנון ההגנה השליט או כסימפטום של תקופתנו, במקום מנגנון ההגנה או הסימפטום השליט הקודם – ההדחקה. ה"אני יודע היטב, אבל בכל זאת" מתואר על ידי ז'יז'ק במספר טקסטים כסימפטום של התקופה. ז'יז'ק מזהה את הפיצול וההכחשה עם המנגנון המרכזי של המבנה הפרוורטי – הכחשת קיומו של החסר של האחר (ובמקור: הכחשת היעדרו של הפאלוס אצל האם). הוא כותב שהסובייקט האולטימטיבי המזוהה עם השיח הקפיטליסטי הוא הסובייקט הפרוורטי, בעוד שהסובייקט של הדמוקרטיה הוא הסובייקט ההיסטרי, הסובייקט המשמר את החסר ודוחה את סתימתו. הבעיה עם הניתוח הזה של ז'יז'ק הוא שלמנגנון ההכחשה יש צורות שונות שחלקן לא פרוורטיות כלל, אלא נוירוטיות. גם נוירוטיים מכחישים, ואולי משום כך הציניות היא תופעה רחבה כל כך… אבל נראה שסטיתי מעט ואני חוזרת למסלול:

סלוטרדייק מציג בספרו קבינט שלם של ציניקנים: החל בשטן ובפאוסט של גתה וכלה באדם ה"סביר", ה"הגון", בפרקטיקות הציניות של חיי היומיום, או במה שהייתי מכנה "הבנליות של הציניות" לא רק משום התפשטותה ההולכת וגוברת של התופעה עד כדי נורמליזציה שלה, אלא גם משום שסלוטרדייק, בעיקר בפרקים האחרונים של הספר, ממקם את שיאה של תופעת הציניות במקום מסוים ובנקודה היסטורית מסוימת: רפובליקת וויימאר, או גרמניה שבין שתי מלחמות העולם. פרקים אלה, בעיני, הם המרתקים והחזקים ביותר בספר. סלוטרדייק מציג ניתוח פילולוגי, תרבותי וחברתי מבריק (ומבעית, בשל ההשוואה של זה לימינו כאן) של התוצרים התרבותיים של ויימאר ושל האופן שבו זרעי הבאובב הציניים שנשתלו אז התפתחו והיו למוראות הרייך השלישי.

אבל מעבר לביקורת ולתיאור המפורט של תופעות ופרקטיקות ציניות, סלוטרדייק מציע סוג חדש, או אולי חדש-ישן, של נאורות כתגובה נגדית לנאורות שנתגלגלה בציניות: נאורות המגולמת בגוף, הבאה לידי ביטוי גם באיברים שנחשבים, תרבותית, ל"נמוכים". דיוגנס, הפילוסוף ה"כלבי" (ביוונית "קיניות", Kynical, משמעה "כלביות"), המגיב לתיאוריית הארוס האידיאית של אפלטון באוננות גלויה בכיכר העיר, הוא האקזמפלר של סלוטרדייק לקיניות לאורך הטקסט, משום שהוא כמובן מי שהגדיר אותה לראשונה. הנאורות הקורפוריאלית הזו היא אנדר-דוג במלוא מובן המילה: היא חותרת תחת הציניות של השליטים ומביישת אותם (כן, השיימינג הוא נשקו של החלש; הבריונות היא נחלתם של השליטים ושל החזקים), חושפת את ערוותם ואת צביעותם ומלגלגת עליהם. הקיניות היא קרנבלית, ראשיתה בדיוגנס ובסטואיקנים והמשכה בקרנבלים של ימי הביניים, שאפשרו למעמדות הנמוכים להוציא קיטור ולשחק בלהמליך את עצמם למלכים-ליצנים, מלכים דמיוניים, כדי שלא יתפתו חלילה לחולל מהפכות של ממש ולערער את שיח האדון, את הסדר החברתי השליט. סלוטרדייק מונה עוד מספר נקודות ציון היסטוריות של קיניות ושל קיניקנים, שהיו לא אחת ולא במקרה מהפכנים: הנוצרים הראשונים, לותר, תרבות הנגד (לפחות בראשית דרכה), ועוד. הוא מכנה את הקיניות "חוצפה" (cheekiness, בתרגום של הטקסט לאנגלית), ונראה לי שביידיש זה נשמע יותר טוב, "חוצפה" במלעיל, "Chutzpah", החוצפה של היהודי הקטן, של דוד מול גוליית, שלוקח סיכון ו"לומד להסתדר" עם המציאות החברתית הנכפית עליו לרעתו. ה"חוצפה" היהודית-יידישאית הזו היא אולי ה-savoir-faire, ה-know-how (ה"לדעת-לעשות") של לאקאן (ה"מאוחר"). זהו ה"קונץ" של החלש \ המוחלש בחברה הערלה, חסרת הרגישות ל"אחר", למוחלשת, לזה שזקוק לחסד.

אפשר לתהות, כפי שתהיתי בתחילה, אם הקיניות שסלוטרדייק מציע, פילוסופיה המגולמת בגוף, "מדע עליז" המכה מתחת לחגורה של השליטים והחזקים, יש לה שיניים ואיברים מועילים אחרים, כלומר האם הקיניות יכולה להפוך את היוצרות ולהביא לשינוי הסדר החברתי; האם אפשר להיות תמימים, "מרומים", כפי שלאקאן היה אומר בסמינר שלו, "הלא-תמימים (או הבלתי-מרומים) טועים" (Les Non-Dupes Errent), האם אפשר (שוב) להאמין, להאמין "למרות" ( – למרות שאנו יודעים מה שאנו יודעים) מבלי להיות ציניים.

כדי לסיים ברוח לאקאניאנית הייתי אומרת שלהאמין "למרות" ובלי להיות ציניים היא חובה אתית, משום שלא להאמין, להיות "תודעה נאורה כוזבת", להיות מיואשים, חסרי תקווה, מלנכוליים, ברגים קטנים וצייתניים במכונות גדולות; להכריז מראש שדבר לא ישתנה, Krieg ist krieg und schnaps ist schnaps, הוא לוותר על האיווי, לסטות ולהתרחק ממנו, וזוהי הגדרה אפשרית אחת של הרע, של הרוע, כפי שניסח אותה פרנץ קפקא: "הרוע הוא כל מה שמסיח את הדעת" (מתורגם מאנגלית – "evil is whatever distracts"). הרע הוא מה שמסיח את הדעת מן האתי – מהלא מודע, מסיבת האיווי, מהסינגולריות שהיא לעולם ותמיד קינית (1).

(1)   Krieg ist krieg und schnaps ist schnaps – גרמנית: "מלחמה היא מלחמה ושנאפס הוא שנאפס" היא מימרה קלישאית שמוחלפת מספר פעמים בין מקס אואה לקולגות שלו בנוטות החסד של ליטל. זהו ביטוי המצביע על אוזלת יד ועל חוסר יכולת או רצון לשנות את הסטטוס קוו. מעין "אין מה לעשות", "המצב עתיד להימשך ואין בכוחנו לעשות דבר", "זה מה שיש", כאילו ש"המצב" הוא גזרת גורל ולא פרי מעשיהם והחלטותיהם החופשיות של סובייקטים שהביאו ל"מצב".

אני מודה לכריסטיאן דובווי סנטיני שהציע לי, בהקשר אחר, את הגדרתו של קפקא.

ואלה היו ששים שניות על "ביקורת התבונה הצינית" שלא ציינו אלא מספר נקודות מרכזיות בספר מרשים ורחב היקף זה.