הפואטיקה והפוליטיקה של מושג הסובייקט של ז'יז'ק (חלק 1)

1.      מהפואטי לפוליטי      2. הסובייקט כקטגוריה פוליטית

 

חלק 1.: מהפואטי לפוליטי

    אני שמחה לפתוח את סדרת ההרצאות של תוכנית "פסיכואנליזה, תרבות וחברה" עם הפילוסוף, הסוציולוג וחוקר התרבות הלאקאניאני סלבוי ז'יז'ק.

     אקדיש תחילה כמה מלים בקוויקיפדית (בקיצור וויקיפדי) לאיש ולפועלו ולרקע האינטלקטואלי שממנו הוא בא. ז'יז'ק הוא פסיכואנליטיקאי תיאורטי (כלומר, הוא לא מטפל, מעולם לא עסק בטיפול ולא הוכשר להיות מטפל), יש לו דוקטורט בפילוסופיה (על היידגר) והוא למד פסיכואנליזה לאקאניאנית בסורבון (ב- Paris VIII) אצל מילר והיה גם מטופל של מילר. הוא לא סיים את הטיפול ועזב במהלך הדוקטורט השני שכתב, בהנחייתו של מילר, הפעם בפסיכואנליזה. זי'ז'ק לא שייך לבית הספר של מילר, אלא לאסכולה פסיכואנליטית לאקאניאנית שפועלת בלובליאנה שבסלובניה, שם נולד וגדל. אומר כמה מלים על בית הספר הזה מייד. ז'יז'ק הוא פילוסוף מרקסיסט, מבקר תרבות שעוסק בתחומים נרחבים, החל בקולנוע, עבור בספרות וכלה בתיאולוגיה. שלושת מקורות ההשפעה העיקריים שלו שמלווים את עבודתו מראשיתה ועד היום הם לאקאן, מרקס והגל. הספר הראשון שלו שיצא לאור באנגלית ופרסם אותו בעולם הוא האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה (The Sublime Object of Ideology) (1989). מאז ז'יז'ק פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים וגילויי דעת. הוא מוציא לאור ספר כמעט כל שנה, לעתים פעמיים בשנה. שני הספרים האחרונים שלו יצאו השנה, ב-2014. אחד נקראהבדיחות של ז'יז'ק (Žižek's Jokes), והשני נקרא אירוע: פילוסופיה בדרך(Event: Philosophy in transit).

     מושג האיוונט מזכיר לנו, או צריך להזכיר לנו, פילוסוף אחר שמשפיע על ז'יז'ק, מתווכח איתו לעתים ומסכים איתו פעמים אחרות ומושפע ממנו: אלן באדיו. גם באדיו שייך לזרם של פילוסופים ומבקרי תרבות שהושפעו מלאקאן, וגם לו יש עבר מרקסיסטי עשיר ומעורבות פוליטית עמוקה ופעילה בשמאל. ז'יז'ק נמנה עם החבורה הזו: באדיו, אלתוסר, ארנסטו לאקלו, קורנליוס קסטוריאדיס ואחרים שמכונים על ידי התיאורטיקן הלאקאניאני היווני יאניס סטוורקאקיס (Stavrakakis), "השמאל הלאקאניאני" – The Lacanian Left. אני אתייחס לספרו של סטוורקאקיס ולביקורת שלו על ז'יז'ק בהרצאה השנייה על ז'יז'ק שתתקיים בחודש הבא, ב-25.12.

    ז'יז'ק הוא פילוסוף וסוציולוג בין-תחומי ביותר. הוא לא עוסק רק במחשבה פוליטית ובפילוסופיה, אלא גם בקולנוע, בפסיכואנליזה, בתיאולוגיה, בספרות ובתרבות פופולארית. אם יש מישהו שתרם להפצה של רעיונותיו של לאקאן בקרב ציבור ההדיוטות, מחוץ לאקדמיה ולקליניקה, והפך את לאקאן לאיקונה של תרבות גבוהה ופופולארית גם יחד, הרי זה ז'יז'ק. לא בכדי הוא מכונה "האלוויס של התיאוריה של התרבות" ("The Elvis of cultural theory") ו"הפילוסוף הכי מסוכן במערב." מסוכן על שום מה? אולי משום שהוא יוצא באופן נחרץ לא רק כנגד הקפיטליזם, אלא גם כנגד צורת השלטון שמאפשרת אותו: הדמוקרטיה הליבראלית. ז'יז'ק טוען גם שמהפכה כלכלית-פוליטית היא אפשרית והכרחית, וכפי שנראה, מושג הסובייקט שלו מכוון בדיוק לבלתי אפשריות האפשרית של מהפכה כזו.

      כמה מלים על האסכולה שממנה ז'יז'ק יוצא לפני שאגיע לנושא שבו עסקינן היום: ז'יז'ק משתייך לבית ספר פסיכואנליטי שפועל בלובליאנה שבסלובניה. בית הספר נקרא "בית הספר הלאקאניאני של לובליאנה" (Ljubljana Lacanian School) או "בית הספר הפסיכואנליטי של לובליאנה" (Ljubljana School of Psychoanalysis), והוא הוקם בשנות ה-70 של המאה שעברה במה שהייתה אז יוגוסלביה. יש כמה שמות ידועים אחרים שמגיעים מבית הספר הזה, ביניהם מלאדן דולר (Dolar), אלנקה זופנצ'יץ' (Zupančič), ראסטקו מוצ'ניק (Rastko Močnik) ואחרים. רובם ככולם קשורים לשמאל המרקסיסטי, מושפעים בעיקר מאלתוסר ומממשיכי דרכו ועוסקים במה שאנו מכנים כאן "לאקאן בהרחבה", כלומר עוסקים בפילוסופיה, בסוציולוגיה ובביקורת התרבות מנקודת מבט שמשלבת בין הפסיכואנליזה הלאקאניאנית למרקסיזם ולאידיאליזם הגרמני, למשל הגל ושלינג. ז'יז'ק הוא מעמודי התווך של בית הספר הזה וממקימיו והוא מחלק את זמנו בין בית הספר הלאקאניאני של לובליאנה לבין Birkbeck College, קרי אוניברסיטת לונדון (הוא משמש המנהל הבינלאומי של המכון למדעי הרוח בבירקבק קולג'(The Birkbeck Institute for the Humanities).

     ניגש כעת לנושא שבו עסקינן היום, הפואטיקה והפוליטיקה של מושג הסובייקט של ז'יז'ק. אני אפתח בפואטיקה, אדבר על ההגדרה של ז'יז'ק למושג הסובייקט, על האופן שבו הוא מפרש את מושג הסובייקט אצל הגל ואצל לאקאן, ובהמשך, בהרצאה הבאה, נעסוק באימפליקציות הפוליטיות של מושג הסובייקט של ז'יז'ק. אני לא אשתמש בכל הטקסטים שז'יז'ק כתב, אבל אתייחס לכמה טקסטים מרכזיים:

–          "Neighbors and Other Monsters: A Plea for Ethical Violence" (in: The Neighbor: Three Inquiries in Political Theology, 2006).

–          The Ticklish Subject: The Absent Centre of Political Ontology(1999).

–          The Parallax View (2006).

      אפתח את ההרצאה דווקא לא בז'יז'ק, אלא בקפקא, בסיפור של קפקא שמצוי בתרגום לעברית בקובץ סיפורים שיצא בהוצ' שוקן ב-1993. אך קודם לכן אני רוצה לעורר קצת אסוציאציות חופשיות אצל הלאקאניאנים והפרוידיאנים שבינינו באמצעות האובייקט הבא, שבמקרה הכינותי מראש [סליל חוטים אדום]. נעשה "חיים שכאלה" עם פרויד ולאקאן: "מה מזכיר לכם האובייקט הבא?"

–          המשחק של הנכד של פרויד, פורט-דה (Fort-Da) במאמר "מעבר לעקרון ההנאה". הנכד של פרויד משחק בסליל חוטים שאותו הוא זורק מתחת למיטה ("פורט!", "שם") ותופס בחזרה ("דה!", "כאן").

      ומה לאקאן אומר על הפורט-דה? בסמינר XI, בתת הפרק "אובייקט a קטנה במשחק הפורט-דה" ("The objet petit a in the fort-da") לאקאן אומר שבפורט-דה הסובייקט מכונן את עצמו כסובייקט משוסע, כסובייקט של המסמן שעושה משהו עם האובייקט a שלו, עם החסר הקבוע מראש שמבטיח את האיווי שלו ושמקיים אותו. אני מצטטת, התרגום הוא שלי: "המשחק עם סליל החוטים הוא תשובתו של הסובייקט למה שהיעדרות האם חוללה בגבול של המרחב שלו – בקצה העריסה שלו – קרי, בור (או שוחה), שסביבו\ה לא ניתן אלא לקפוץ." ("For the game of the cotton-reel is the subject's answer to what the mother's absence has created on the frontier of his domain – the edge of his cradle – namely, a ditch, around which one can only play at jumping" (Sem. XI, 62).  במלים אחרות, סליל החוטים אינו אלא אובייקט a קטנה, אובייקט שניתק מן הסובייקט בפנטזמה שלו ושעמו הסובייקט משחק באופן דיאלקטי: מצד אחד, שואף לסתום את החסר על ידי התשובה הפנטזמטית, ומצד שני מבקש להשאיר אותו פתוח כדי לאפשר את האיווי, וגם משום שהתשובה הפנטזמטית לעולם לא מספקת את הסובייקט.

      וכך, לצד הפירוש של פרויד שהאם היא סליל החוטים הנעלם ומופיע מחדש, אך גם בניגוד לפירוש זה, "סליל זה איננו האם המצומצמת לכדור קטן במשחק מאגי… – [אלא] זהו חלק קטן של הסובייקט שמתנתק מהסובייקט בעוד שהוא שייך לו, עדיין נשמר." ("This reel is not the mother reduced to a little ball by some magical game… – it is a small part of the subject that detaches itself from him while still remaining his, still retained" (Ibid., ibid.).  ואם נלך לפרק האחרון של סמינר XI, "In you more than you", אובייקט a הוא אותו חלק בסובייקט שהוא יותר מהסובייקט, איזה חלק בלתי ניתן להגדרה, נתח מן הממשי, שסביבו הסובייקט סובב. זכורה לנו האמירה של לאקאן בפתח הפרק האחרון של סמינר XI, "אני אוהבת אותך, אבל משום שבאופן בלתי מוסבר אני אוהבת בך משהו שהוא יותר ממך – objet petit a – אני משחיתה אותך (או הורסת אותך)" ("I love you, but, because inexplicably I love in you something more than you – the objet petit a – I mutilate you" (Sem. XI, 263).

זאת אומרת גם שההרס של אובייקט a משמעו, בעת ובעונה אחת, הרס הסובייקט.

     אבל סליל החוטים מזכיר לנו עוד דבר: את הסיפור של קפקא על אודראדק, סליל החוטים שמדאיג את אבי המשפחה. ואכן, הסיפור על אודראדק (שמצוי בדפים שצילמתי לכם, ושאותו נקרא מייד כי הוא קצר כל כך) זכה לכותרת המפתיעה "דאגתו של אבי המשפחה". נדבר על הסיפור הזה, ובהמשך אתייחס לפרשנות של ז'יז'ק לסיפור. דרך ז'יז'ק אני אקשור את קצוות החוטים (של הסלילJ) ואחבר את הכל ל-objet petit a כגורם שהופך את הסובייקט למה שהוא – סובייקט משוסע. החוט הפואטי הזה יוביל אותנו לחוט הפוליטי של מושג הסובייקט של ז'יז'ק, שבו אעסוק בעיקר בהרצאה הבאה על ז'יז'ק.

     הסיפור: ובכן, אודראדק הוא שם של יצור דמוי סליל חוטים. השם הוא חסר מובן, כמעט שרירותי. ובכל זאת, זהו השם. מעין אות של הממשי שהיצור הגנומוני[1], השבור והחלקי הזה טבוע בו. היצור הוא חמקמק ("אי אפשר לתפוס אותו") ו"חסר תכלית". כלומר, הוא לא משמש לכלום. מה לא משמש לכלום? ההתענגות. האם אודראדק הוא התגלמות ההתענגות? זה מה שז'יז'ק יטען במאמר "שכנים ומפלצות אחרות" ("Neighbors and Other Monsters"). השכן הוא הרֵע. באנגלית המשפט "ואהבת לרעך כמוך" מתורגם ל-"Love thy neighbor as thyself". השכן, כשם שאודראדק הוא השכן השוכן בבניין של המשפחה בסיפור. לאט לאט אנו נפתח את השאלה איזה מין רֵע זה ועד כמה הוא מרע או עלול להרע לנו. "לכאורה, הרי אינו מזיק לאיש, אבל הרעיון שהוא עשוי לשרוד אחרי, יש בו כדי להכאיב לי." אז אודראדק הוא מסוכן. יש לו חיי נצח. אי אפשר להיפטר ממנו. הוא אף פעם לא חלק מהבית עצמו – מהביתי והאינטימי, מה-heimlich, אם תרצו, אבל הוא תמיד אורב מחוץ לבית, קרוב לבית, unheimlich. הטופוגרפיה שהוא מצוי בה היא עליית הגג, חדר המדרגות או הכניסה לבית. המיקום הטופוגרפי של אודראדק שולח אותנו למודל הטופוגרפי הראשוני של פרויד שבו הלא מודע מדומה למסדרון שנמצא בכניסה לסלון או לחדר המגורים.[2] זאת אומרת שאודראדק שייך ללא מודע, אבל הוא לא שייך ללא מודע שניתן לקידוד, שבנוי כשפה, אלא כפי שראינו בשמו של אודראדק, שהוא חסר משמעות, אודראדק שייך ללא מודע הבלתי ניתן לקידוד, ללא מודע הממשי.

     בסוף הסיפור אנו מגלים מיהו המספר: זהו אבי המשפחה שדאגתו, המובעת בכותרת, היא אודראדק. מיהו "אבי המשפחה"? הוא יכול להיות האב הסמלי, הסמכות הפטרנליסטית, מי שמייצג את החוק של העריות ואת הסירוס. אבל האב הזה לא מסוגל להשתלט על אודראדק: "שמא עתיד הוא עוד להתגלגל במדרגות, שובל של חוטים נגרר אחריו, לרגלי בני ובני-בני?… הרעיון שהוא עשוי לשרוד אחרי, יש בו כדי להכאיב לי." הדאגה שאודראדק מהווה עבור האב מעלה על הדעת פונקציה נוספת של אובייקט a כאובייקט שמגלם פנטזמטית את החסר שבאחר. האב, או הסובייקט שנטוע בסמלי, שואלים: מיהו אודראדק? מה הוא רוצה ממני? האם הוא רוצה להתענג עלי? זוהי השאלה של הסובייקט במבנה הנוירוטי. התשובה הפנטזמטית של האב – הרעיון שאודראדק ישרוד אחריו ואחרי בניו, הרעיון שאודראדק הוא האחר, הזר, שתמיד מתענג יותר ממני, היא תשובה פנטזמטית אפשרית של הסובייקט לשאלה "מה האחר רוצה ממני", שנשארת פתוחה.

     אודראדק מייצג אפוא התענגות שעולה על גדותיו של הסמלי, התענגות אל-ביתית (unheimlich), מאיימת, מְרֵעָה. אודראדק הוא "השכן" שלנו שאורב לנו בחדר המדרגות, הרֵע הרַע שמאיים על הסדר הסמלי. הוא יכול לגלם את ההתענגות של האחר שאנו תופסים אותה כמאיימת. אך בה בעת, אודראדק יכול לגלם את עודף-ההתענגות, את אובייקט a כשארית של התענגות, את מה שנפלט מן הסף של הגוף ושקשור לסף של הבית, של הביתי – שד, צואה, קול, מבט (ומכאן, יכול לגלם את האל-ביתי). אודראדק מתואר בסיפור ככפיס עץ מצופה בחוטים – "קרעי חוטים ישנים, קשורים זה אל זה, ואולי מקלעת סבוכה של קרעי חוטים מסוגים ומצבעים שונים". כלומר, הוא מצטייר כאובייקט של שאריות חוטים שנפלטו מפעילויות אנושיות שונות (אולי חוטים שנשרו מבגדים שנלבשו או מב(ג)דים שנתפרו). אם כן,  אודראדק הוא מה שנמצא בנו שהוא יותר מאיתנו (in you more than you) ושהופך אותנו לסובייקטים שסועים: סובייקטים מצולקים של המסמן, שנושאים את הצלקת המסמנית וגם את הגיצים שעפו בשעה שפעל המכבש המסמני, כלומר את אובייקט a כאובייקט חלקי, כאובייקט שארית וכאובייקט של עודף-התענגות.

     (דיברתי עד כה על שלושה מובנים של אובייקט a: האחד, אובייקט a כלא-אובייקט (non-object), כסיבת האיווי. השני, הגדרה מאוחרת יותר של לאקאן, אובייקט aכעודף-התענגות (surplus-enjoyment), כשארית שנש(א)רה כתוצאה ממהלך הפיכת הסובייקט לסובייקט של המסמן. והמובן השלישי של אובייקט a כאובייקט שמעלה את השאלה Che Vuoi?  – מה האחר רוצה ממני? זו השאלה שהנכד של פרויד מעלה באופן לא מודע בשעה שהוא משחק עם סליל החוטים. סליל החוטים כאן מגלם את הסובייקט כאובייקט a קטנה עבור האחר, עבור האם. מי אני עבור אמא שלי? הסובייקט מפנטז את עצמו ואת מקומו מול האחר ועבור האחר בפנטזמה שמתווה את האופן שבו הסובייקט מתאווה).

     הבה נראה כעת איך ז'יז'ק מפרש את הסיפור. ראשית, יש לציין שהקונטקסט שבו ז'יז'ק מביא את הסיפור ומתייחס אליו, במאמר "שכנים ומפלצות אחרות: בקשה \ תחינה לאלימות אתית" ("Neighbors and Other Monsters: A Plea for Ethical Violence")[3] הוא קונטקסט אתי ופוליטי: ז'יז'ק דן במושג ה"שכן" (Nebenmensch) בתורת Das Ding, כלומר בתורת ה"דבר" המאיים והאלים. הוא שואל שם האם וכיצד ניתן לאחד בין מושג השכן, mon prochain[4], my fellow being, הרֵע, זה שאני פונה אליו בגוף שני יחיד או רבים, האחר כחשוף לאלימות ולאי-צדק, האחר הפגיע שעליו יש לגונן, לבין הרֵע הרַע, זה שמרע לי, שמפעיל כלפי אלימות, שהוא מסוכן ומאיים. זהו "האדם השלישי", troisième personne[5] la, the third person, הגוף השלישי (ה"הוא" או ה"הם") האחר\ים הזר\ים. התשובה של ז'יז'ק היא שהרֵע והרַע, זה שזקוק להגנתי וזה שמאיים עלי, הם שני הצדדים של אותה מטבע. בכל אחר אנושי ישנו גרעין מפלצתי בלתי ניתן להאנשה, גרעין אי-אנושי (inhuman).[6] ניתן לתרגם זאת ללאקאניאנית כגרעין הממשי, objet petit a, שמצוי בלב כל סובייקט אנושי.

      כאמור, ז'יז'ק רואה באודראדק התגלמות של ההתענגות. זאת משום שאודראדק הוא נצחי, מצוי מחוץ להבדל המיני, חסר מטרה ולא משמש לכלום, כשם שה"התענגות – זה מה שאיננו משמש לכלום" (לאקאן, סמינר 20, 9). ז'יז'ק גם רואה בו אובייקט חלקי. הוא מחבר את הסיפור "דאגתו של אבי המשפחה" לנובלה המפורסמת של קפקא, "הגלגול", כאשר המקק הוא אותה התענגות בתורת אובייקט חלקי שהסובייקט מתגלגל בו, לא יכול להיפטר ממנו.[7]

      אז איך אודראדק כמטאפורה להתענגות או כאובייקט חלקי של התענגות עודפת (surplus-enjoyment) מתקשר למושג הסובייקט כפי שז'יז'ק רואה אותו? ז'יז'ק מסתמך על מאמר שכתב ז'אן-קלוד מילנר על אודראדק של קפקא. מילנר מבחין בכך שלאודראדק יש שתי רגליים, הוא מדבר, הוא צוחק, כלומר הוא נראה אנושי. אודראדק מציג, טוען ז'יז'ק, את התמצית של האנושיות דרך צורתו הספק אנושית ספק אובייקטיבית (-של אובייקט). ז'יז'ק עורך הבחנה בין שלושה מושגים: אנושי (human), לא-אנושי (non-human) ואי-אנושי (inhuman): האנושי הוא מה שאנו מכירים בקומון סנס שלנו כאנושי; הלא-אנושי הוא חייתי או אלוהי, מה שמוכר לנו כמצוי מחוץ לספירה האנושית, ואילו האי-אנושי הוא אותו גרעין מתענג שלא ניתן להיפטר ממנו ששוכן בלב כל סובייקט אנושי, ומשום כך האי-אנושי הוא האקזמפלר של הסובייקט האנושי באשר הוא. אני מצטטת: "[אודראדק] הוא למעשה 'יחיד אוניברסאלי', ממלא-מקום של האנושות על ידי גילום של העודפות האי-אנושית שלה, על ידי היעדר הדמיון לכל דבר 'אנושי'" ("He is, effectively, a 'universal singular', a stand-in for humanity by way of embodying its inhuman excess, by not resembling anything 'human'" The Neighbor 166).   זאת אומרת גם שזהו האלמנט הייחודי הממשי, שצורתו צורת אות בלתי ניתנת לפענוח שמעניק לכל סובייקט את ייחודו. זהו גרעין שמצוי בכל אחד מאיתנו.

     באופן סכמטי מעט, כפי שנראה, מה שמאפיין את הסובייקט מבחינת ז'יז'ק ובעקבות לאקאן הוא הכישלון האינהרנטי של הסובייקט השסוע לסמבל את עצמו, למצוא מסמן שייצג אותו במלואו. בסובייקט יש גרעין פנימי שמתנגד לכל סימבוליזציה ושהופך את הסובייקט ל"דאגתו של אבי המשפחה", שעושה לאחר כאב ראש. כל ניסיון למצוא זהות עבור הסובייקט הוא ניסיון פנטזמטי, דמיוני, אידיאולוגי, שמבקש לחמוק מן הגרעין הסורר והממשי שבסובייקט. מנקודת המבט של ביקורת האידיאולוגיה ניתן לומר שהסובייקט האולטימטיבי של ז'יז'ק הוא "סובייקט רע" – סובייקט שלא נענה עד הסוף לקריאת ההסבה, לאינטרפלציה האידיאולוגית. [במסה שלו על האידיאולוגיה, אלתוסר מדגים את ההסבה האידיאולוגית באמצעות דוגמה של נציג של מנגנון מדינה דכאני (ממ"ד) – שוטר שפונה לאזרח בקריאה "הי, אתה!" בעקבות הקריאה הזו יכולים להתרחש דברים שונים: האזרח יכול להיענות לקריאה, ולומר משהו בנוסח "הנני!" ואחר כך לתת לשוטר את שמו ואת פרטיו; הוא יכול להסס ולשאול, "אתה מתכוון אלי?"; הוא יכול להתעלם במכוון או שלא במכוון; הוא יכול לברוח. צורת ההיענות לקריאה עשויה להדגים את האופן שבו הסובייקט נלכד ברשת האידיאולוגית או מבקש להשתחרר ממנה. מבחינת אידיאולוגיה מסוימת, סובייקט "רע" יהיה סובייקט שלא מקיים את הפרקטיקות של אותה אידיאולוגיה, למשל משום שהוא מעוניין באידיאולוגיה אחרת]. לענייננו, כל זהות שמולבשת על הסובייקט לעולם לא תוכל לייצג אותו במלואו – והכשל הזה הוא-הוא שהופך את הסובייקט לסובייקט. בלי ההוודל הזה (différance), העיכוב המבדיל הזה, לא היה סובייקט וגם לא היה אחר, אלא הייתה זהות, הכול היה זהה.

     כדי להמשיך ולפתח את מושג הסובייקט של ז'יז'ק אעשה עכשיו קפיצה לטקסט אחר שלו, טקסט שבחרתי לתרגם את הכותרת שלו באופן לא רשמי כהסובייקט המתוסבך (The Ticklish Subject) (Ticklish – פירושו רגיש (לדגדוגים), קפריזי, קשה, מסובך, מתוסבך). זהו אחד הספרים הפילוסופיים ביותר של ז'יז'ק, הפחות-נגישים וה"מתוסבכים" ביותר. בהסובייקט המתוסבך ז'יז'ק מתווכח עם מגמות פילוסופיות שונות שביקשו לבקר את מושג הקוגיטו הקרטזיאני [ה"אני חושב, משמע אני קיים" של דקארט] ואת המסורת הפילוסופית שנשענת עליו. ז'יז'ק מבין את הקוגיטו אחרת: הוא מדגיש לא את ה"ברור והמובחן", את הסובייקט של הנאורות ואת החשיבה הרציונאלית הצלולה והמודעת, אלא את הצד האפל של הקוגיטו, את הגרעין האקססיבי שבו, את הסובייקט של הלא מודע, את אובייקט aקטנה. בספר זה הוא מדבר על משמעותו של הקוגיטו בטהרתו, על הקוגיטו כנקודת האפס של הסובייקטיביות וככוח הנגטיבי המכונן את הסובייקטיביות. אך בנוסף לכך, מבעד לוויכוחים ולטיעונים הפילוסופיים ז'יז'ק מבקש לענות על השאלה הפוליטית שמופנית אליו ושניתן לנסח אותה בצורה לניניסטית: "מה יש לעשות?" ("What is to be done?" על שם המניפסט הפוליטי של לנין שיצא לאור ב-1902). הטענה של ז'יז'ק, שאותה נבחן בעיקר בהרצאה הבאה, היא שהפסיכואנליזה הלאקאניאנית יכולה לשמש בסיס לפרקטיקה פוליטית חדשה שתהווה אלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית ולדמוקרטיה הליברלית של ימינו.

      ז'יז'ק מדבר על ה"דמיון הטרנסצנדנטלי" ("the transcendental imagination") של קאנט. הדמיון הטרנסצנדנטלי הוא הכושר הראשוני של האדם לקשור בין רשמים חושיים. זוהי פעולת יסוד של ההכרה שקודמת לכל סינתזה של הרשמים החושיים על ידי הקטגוריות הא פריוריות של ההכרה. מדובר בפעולה ראשונית ביותר וספונטנית שמהווה הבסיס לכלל הפעילויות ההכרתיות של הסובייקט.[8] הגל, טוען ז'יז'ק, הולך אחורה עוד יותר ביחס לקאנט. הגל מדבר לא על כושר ראשוני לקשור בין רשמים חושיים, אלא על פעולת יסוד הכרתית של פירוק ודיסאינטגרציה. לפני כל פעילות של קישור ואינטגרציה ישנה פעילות הכרתית (או תודעתית או נפשית) נגטיבית של תוהו ובוהו, של המפץ הגדול. ז'יז'ק מצטט את הגל, בטקסט  שנקרא "כתב היד של ג'נה" ושקדם לפנומנולוגיה של הרוח (התרגום להגל הוא שלי):

     היצור האנושי הוא הלילה הזה, הכלום הריק הזה, שמכיל כל דבר במצבו הפשוט – עושר אינסופי של ייצוגים רבים, דימויים, שאינם שייכים לאדם – או שאינם נוכחים. לילה זה, הפְנים של הטבע שנמצא כאן – עצמי טהור – בייצוגים פנטסמגוריים, הוא לילה מוחלט שבו צץ כאן ראש מדמם, שם רוח רפאים מבעיתה מופיעה לפתע ונעלמת. ניתן להבחין בלילה הזה כאשר מביטים לאנשים בעיניים  – [ואז מציצים]  לתוך לילה איום ונורא.[9]

  בעקבות הגל, ז'יז'ק מכנה את הסובייקט "לילו של העולם" – "The night of the world". נראה לי שאנו יכולים לתרגם זאת ללא מודע הממשי של לאקאן. המהלך הפונדמנטלי הזה של פירוק, טוען ז'יז'ק, נמצא בכל אקט של אינטגרציה. גם כאשר הסובייקט, באמצעות ה"הבנה" (Understanding – אצל קאנט, המהלך שבא אחרי הסינתזה של הדמיון הטרנסצנדנטלי, ובו מצורפים זה לזה מושגים), מצרף רשמים חושיים או מושגים ויוצר סינתזה – הסינתזה כוללת תמיד אקט אלים, שרירותי של הסובייקט. רשמים מצטרפים זה לזה על פי החלטתו של הסובייקט, אבל תמיד יש רושם שנותר בחוץ, מחוץ לאינטגרציה. זהו תיאור מובהק של המכניזם של ההדחקה. ההדחקה היא הפרוצדורה שבה המסמן הראשון או שרשרת המסמנים (בהדחקה הראשונית), או ייצוגים, מחשבות וזיכרונות בצורתם המסמנית (בהדחקה המשנית) מסולקים מן התודעה בהתערבותו של המנגנון הלא מודע.

     אז מה קורה בין קאנט, הגל וז'יז'ק? קאנט טוען שהדמיון הפרה-טרנסצנדנטלי, כלומר, הלילה הכאוטי של רשמים מפורקים, אינו אלא מיתוס. אין תוכן חיובי לממשי, או בניסוח לאקאניאני, הממשי הוא בלתי אפשרי. התודעה על פי קאנט נמצאת במצב של עבודת צירוף, של סינתזה מתמדת. הדמיון הפרה-טרנסצנדנטלי שהגל מדבר עליו הוא גרעין נומנלי (מלשון נומנה) שאליו אין לנו כל גישה. אבל ז'יז'ק לא מפרש את "לילו של העולם" של הגל כשלב פרימיטיבי של התודעה, שלב שקודם לפעולת האינטגרציה, אלא כמשהו אחר: החיזיון שבו רשמים נתפסים כמפורקים (או לחילופין, כמאוחדים) הוא כבר תוצאה של פעולת הדמיון הטרנסצנדנטלי כשלעצמו. מה שמפרק את הרשמים או שכופה עליהם אחדות הוא הדמיון הטרנסצנדנטלי כשלעצמו, שהפעולה שלו היא פעולה דיסאינטגרטיבית,  מפרקת ואלימה מיסודה. הפירוק-כינון היא פעולת יסוד של הדמיון הטרנסצנדנטלי. ברגע שהדמיון הטרנסצנדנטלי מתערב – ואנו יכולים כבר לכנות אותו הקוגיטו בטהרתו או הלא מודע – הוא מתערב באופן שמפרק ומייסד משהו, שמדיר משהו. הפעולה של הלא מודע היא תמיד פעולה של הכרעה פונדמנטלית, של בנייה שהיא בעת ובעונה אחת גם פירוק.[10]

     אני רוצה שתשימו לב גם לאופן שבו ז'יז'ק פותר את הניגוד שבין קאנט להגל: ישנו ניגוד בין קאנט להגל (קאנט סבור שהדמיון הפרה-טרנסצנדנטלי הוא מיתוס ושהתודעה עסוקה מלכתחילה בצירוף של רשמים; הגל סבור שהדמיון הפרה-טרנסצנדנטלי קודם לדמיון הטרנסצנדנטלי, שהמופע של רשמים מפורקים קודם לפעולת האינטגרציה של התודעה). ז'יז'ק לא לוקח צד בויכוח ביניהם וגם לא מציע אפשרות שלישית בבחינת סינתזה של התזה ושל האנטיתזה. מה שז'יז'ק אומר הוא שהמיתוס בדבר דמיון פרה-טרנסצנדנטלי, המיתוס של הוויה ממשית פוזיטיבית, הוא כבר תוצאה של פעולת הדמיון הטרנסצנדנטלי עצמו שהוא כלי שמפרק רשמים ומצרף רשמים, כלי שמצרף וכלי שמדחיק. ה"סינתזה" שז'יז'ק מציע לניגוד בין קאנט להגל הוא להפוך את התזה ואת האנטיתזה גם יחד לאמת של הסיטואציה. ז'יז'ק כביכול אומר: "קאנט, אתה צודק בכך שהדמיון הפרה-טרנסצנדנטלי הוא מיתוס; והגל, גם אתה צודק בכך שהדמיון הפרה-טרנסצנדנטלי קודם לפעולת האינטגרציה של הדמיון ומאפשר אותה. אבל האמת היא שמה שמאפשר את יצירת המיתוס בדבר דמיון פרה-טרנסצנדנטלי הוא הדמיון הטרנסצנדנטלי עצמו שהפעולה שלו היא פעולה שמכוננת הן את הממשי של הפירוק המיתי הקדום והן את הדמיוני של עבודת הצירוף ויצירת המשמעות." הדמיון הטרנסצנדנטלי הוא המשלב הסמלי שמושתת על הכלום הממשי – כך אם נתרגם את הדברים למושגים של לאקאן. אבל מה שאני רוצה שתראו כאן הוא הדרך שבה ז'יז'ק פותר את האנטינומיה שבין קאנט להגל: יש תזה, ויש אנטיתזה (כמו אצל הגל), אבל הסינתזה איננה אפשרות שלישית חיובית, איננה נדבך נוסף שנבנה מעל התזה והאנטיתזה, אלא הסינתזה מחוללת תזוזה מינימאלית באופן שבו אנחנו רואים את האנטינומיה של תזה ואנטיתזה. כל מה שנדרש כדי להגיע לסינתזה הוא תזוזה דקה, קטנטנה ובלתי מורגשת כמעט של נקודת המבט, אנאמורמורפוזה של האופן שבו אנו מתבוננים בתזה ובאנטיתזה. המתודה הזו היא מתודה ז'יז'קיאנית טיפוסית, שאפשר לפגוש אותה בהרבה צמתים שאליהם ז'יז'ק נכנס. אני אדבר עליה שוב, בהקשרים אחרים,  בהרצאה הבאה.

     מהרעיון של הדמיון הטרנסצנדנטלי נוסח הגל, כלומר פעולת הסובייקט של הלא מודע כסובייקט שעושה פעולה התערבותית, שיפוטית, מכוננת ומפרקת בנשימה אחת, ז'יז'ק עובר לביטוי הגליאני אחר המתאר את הסובייקט – מהלך המכונה "המעבר דרך השיגעון" ("The passage through madness"). ז'יז'ק מדבר על השיגעון כמונח פילוסופי שאינהרנטי למושג הסובייקטיביות. באידיאליזם של שלינג וגם אצל הגל ה"שיגעון" המאפיין את כינון הסובייקטיביות משמעו מעין התכווצות (contraction) של העצמי, פרישה של הסובייקט מן העולם והתכנסות בתוך עצמו. אצל הגל הפרישה הזו מן העולם פירושה נסיגה למצב חייתי, פרה-תרבותי של האדם. מצב זה הוא תנאי לכינון הסובייקט האנושי, והאדם נחלץ ממנו עם המחווה של הענקת שם לדברים, של הקריאה בשם. אולם ז'יז'ק רואה את ה"פאסאז' דרך השיגעון" מעט אחרת. הפרישה של הסובייקט מהעולם וההתכנסות בעצמי אינן מצב פרה-תרבותי או פרה-סימבולי; זהו לא מצב היסטורי.[11] עבור ז'יז'ק, הפאסאז' דרך השיגעון הוא נקודת האפס של הסובייקטיביות, המבנה של הסובייקט בטהרתו. דקארט, בהגיונות שלו, מבקש לצמצם את הוודאויות שלו למינימום, עד לגרעין האחרון של ההוויה שבו לא ניתן עוד להטיל ספק. לאחר שהוא מטיל ספק בכל: בחושים, באלוהים של עולם התופעות (אולי שד רשע מטעה אותנו וגורם לנו לתפוס את הדברים תפיסה שגויה ולא נאמנה למציאות), דקארט מגיע לקוגיטו, לסובייקט שמטיל ספק, שבו לא ניתן עוד להטיל ספק. הקוגיטו הוא נקודת האפס של הסובייקטיביות, ובעקבות דקארט, שלינג והגל אבל גם על פי הנוסח האישי שלו, ז'יז'ק רואה בקוגיטו או בלא מודע מנגנון שבעיקרו הוא מנגנון של התנגדות, של נגטיביות ושל כינון מכריע שמסרס משהו.

    זאת ועוד. המבנה הפרה-אונטולוגי הזה של הסובייקט הוא מכניזם, מנגנון של הסובייקט, אשר בטקסט הזה של ז'יז'ק כמו גם בכתבים אחרים שלו, ז'יז'ק מכנה אותו "המתווך הנעלם" – "The vanishing mediator". זהו מנגנון שמופיע ומתערב כך שמתכונן סובייקט. מנגנון זה הוא שמעביר את הסובייקט מטבע לתרבות, מהיותו של הסובייקט יצור ביולוגי, למצבו כסובייקט משוסע, כסובייקט של המסמן. הפעולה של מנגנון "המתווך הנעלם" היא פעולה נגטיבית ואלימה שכרוכה בכינון-פירוק. ז'יז'ק מכנה כך את המנגנון הזה, שבעקבות פרויד ניתן לקרוא לו דחף המוות, "מעבר דרך השיגעון" ו"לילו של העולם" בעקבות הגל ושלינג, משום שהמתווך הנעלם מתווך בין האנדרלמוסיה ההזויה שבה צצים ונעלמים אובייקטים חלקיים, לבין הכינון הפוזיטיבי של סדר סמלי וחברתי. לאחר פעולת תיווך זו שהיא מבנית ולא היסטורית, המתווך נעלם, מוחק את עצמו כלא היה  – כמו פעימות הלא מודע אצל לאקאן, שנפתח ונסגר. המתווך הנעלם הוא מושג מרכזי ביותר בפילוסופיה של ז'יז'ק והוא רלוונטי למושג הסובייקט שלו. במקום אחר באותו טקסט (הסובייקט המתוסבך) ז'יז'ק כותב: "'סובייקט' הוא הקונטינגנטיות שמבססת את הסדר האונטולוגי [ההווייתי או הקיומי] החיובי, כלומר ה'מתווך הנעלם' שמחוות המחיקה העצמית שלו הופכת כל ריבוי פרה-אונטולוגי כאוטי למראית של סדר חיובי ו'אובייקטיבי' של מציאות.""'Subject' is the contingency that grounds the very positive ontological order, that is, the 'vanishing mediator' whose self-effacing gesture transforms the pre-ontological chaotic multitude into the semblance of a positive 'objective' order of reality."[12]  וז'יז'ק מבהיר ומדגיש כי הסובייקט הוא הפער, הריק שמאפשר את המחווה של הסובייקטיביזציה. הסובייקט הוא לא זה שמתערב כדי למלא את הפער או הריק האונטולוגי, אלא הסובייקט הוא-הוא הפער שמתמלא על ידי המחווה של הסובייקטיביזציה, של הזדהות עם מסמן מסוים או עם ייצוג מדומיין כלשהו.

     "המעבר דרך השיגעון", "לילו של העולם" וה"מתווך הנעלם" – שלושה מושגים של ז'יז'ק הממשיגים את הסובייקט כמנגנון המבוסס על פער ממשי, מנגנון שנע בין מסמנים שונים עד שהוא מתכפתר (מלשון נקודת כפתור,

point de capiton,   אצל לאקאן, הנקודה שבה הסובייקט מזדהה עם מסמן מסוים) במסמן כלשהו, ומכונן כך סדר חברתי פוזיטיבי.

     הדברים הללו מביאים אותנו להשפעתו של לאקאן על ז'יז'ק. עד כה דיברתי על השפעת הפילוסופיה (הקרטזיאנית והאידיאליסטית) על הבניית מושג הסובייקט שלו. אתחיל לדבר היום על השפעתו של לאקאן על מושג הסובייקט של ז'יז'ק, ובעיקר הדברים נדון בהרצאה הבאה שתעסוק בסובייקט כקטגוריה פוליטית.

     הסובייקט, אם כן, הוא גם הפער בהוויה, הכאוס הממשי שמאפשר את מחוות הסובייקטיביזציה, וגם המחווה המכוננת של הסובייקטיביזציה שמאפשרת סדר חברתי חדש (או אשרור של סדר ישן).[13] מה שנוצר כאן הוא הסובייקט השסוע הלאקאניאני, והוא שסוע בין הממשי (הפער הכאוטי בהוויה), הסמלי (הכפיפות של הסובייקט לשפה, למסמן) והדמיוני (ההזדהות עם מסמנים מסוימים בשדה החברתי, למשל ההזדהות עם אידיאולוגיה מסוימת). ז'יז'ק מוסיף ואומר (באותו טקסט, עמ' 159) שהמאבק של הסובייקט הוא לא מאבק חיצוני כלשהו, אלא מאבק בינו לבין עצמו, בינו לבין האחר שבתוכו. זהו מאבק שבו על הסובייקט להפעיל את דחף המוות כדי להרוס את הסדר הקיים ולכונן סדר חדש. דחף המוות או הממשי, הפער בהוויה, הוא מנגנון שפועל בכל אקט של בנייה, של כינון ושל סובלימציה. ולא זו בלבד שהפער בהוויה, או "לילו של העולם" או הממשי או דחף המוות הם תנאי הכרחי לבנייה ולכינון. הכינון, הבנייה והיצירה הסובלימטיבית לא "באים אחרי" הפער הממשי, אלא הפער הממשי נשמר כל העת, פעיל כל העת; המסמנים השונים של הסובייקט מכסים על הפער בהוויה, מבקשים לסתום אותו ומשמרים אותו בעת ובעונה אחת. "'סובייקט' מציין את הקונטינגנטיות של אקט שאוחז את הסדר האונטולוגי של ההוויה." "'Subject' designates the contingency of an Act that sustains the very ontological order of being".[14]  הסובייקט הוא לא אלמנט פרטיקולארי שפורע את הסדר של ההוויה, אלא האלמנט הפרטיקולארי שמכונן את הסדר של ההוויה, וכינון זה הוא לעולם אקט נגטיבי שמגיע מן הממשי ומשמר את הממשי.

     ז'יז'ק מבין את מושג ה"אקט" של לאקאן כמושג נגטיבי, כלומר הכינון (קונסטיטוציה) משמר כל העת את הפער הממשי שבהוויה. ניתן לראות כאן את החיבור שז'יז'ק עורך בין לאקאן לבין האידיאליזם הגרמני והגל. המושגים אמנם שונים, אבל הרעיונות, מבחינת ז'יז'ק, דומים אם לא זהים: מצד אחד, הגל ושלינג נוסח ז'יז'ק, עם הסובייקט כ"לילו של העולם" וה"מעבר דרך השיגעון", ומצד שני, לאקאן בפרשנות הז'יז'קיאנית, עם הסובייקט השסוע שמושתת על הממשי בבואו להתחייב לסמלי ולרקום את הדמיוני.

     נסכם: ז'יז'ק מדגיש את המימד הממשי, או הממשי-סמלי שמכונן את הסובייקט של המסמן. סובייקט, עבור ז'יז'ק, הוא מטבע בן שני צדדים: בצדו האחד, הוא מגלם את דחף המוות ואת "לילו של העולם", הלילה של אובייקטים חלקיים, של אובייקט א קטנה בתורת אובייקט חלקי; בצדו השני, הסובייקט הוא מי שמכונן את ההוויה מתוך הפער והכלום. אפשר לומר שהסובייקט הוא כלום כי בעברית כלום פירושו שום דבר וגם דבר מה. הסובייקט של ז'יז'ק אוחז או אחוז בחבל (או בחוט של הסליל) בשני קצותיו: הסובייקט הוא האקט הנגטיבי שמכונן את הסדר של ההוויה. הסובייקט הוא גם ה"שם", ה"פורט" (fort) של הממשי, של השוחה, של הבור, והוא גם ה"כאן", ה-da, של הכינון של הוויה פוזיטיבית.

      נראה שז'יז'ק מושפע בעיקר מלאקאן בשלבים האחרונים של הוראתו, החל בסמינר XI שממנו לאקאן מתחיל להתמקד בממשי, וכלה בסמינרים האחרונים שבהם השילוש הבורומאי ניצב במרכז ולאקאן מוסיף את הסינטום למערכת. בהרצאה הבאה אנו נראה כיצד המימד הממשי והנגטיבי של הסובייקט משרת את ז'יז'ק בתיאוריה הפוליטית שלו, ואת האופן שבו הוא מבצע פוליטיזציה של התיאוריה של לאקאן ופוליטיזציה של מושג הסובייקט הלאקאניאני.

     כדי לקשור את כל הקצוות של סליל החוטים שעמו פתחתי את ההרצאה, נחזור לסיפור של קפקא. אודראדק הוא הגורם המפריע, מעורר חרדה ומועקה, "דאגתו של אבי המשפחה". הוא אובייקט פטיט א, החסר בהוויה, הגורם הנגטיבי שמפריע את המשק המשפחתי והנפשי. זהו המוות האורב לכל אחד מאתנו וגם ה"דבר" (Das Ding) האקסטימי שקיים בכל סובייקט או בכל אחר, ושהופך את הזולת לגיהינום של הסובייקט ואת הסובייקט לגיהינום של האחר. (במשקל "הגיהינום הוא הזולת" של סארטר). אך בה בעת אודראדק הוא מי ששורד את שלשלת הדורות המשפחתית גם במובן זה שהוא נותן לה תוקף. דאגתו של אבי המשפחה איננה רק אודראדק, שהוא התגלמות חיובית של לא-אובייקט, של חסר בהוויה, אלא למעשה המשך הקיום האונטוגנטי של צאצאיו. אודראדק מייצג את החרדה של האב מפני המוות ואת דאגתו להמשך הקיום של השלשלת המשפחתית שהיא בעת ובעונה אחת שלשלת של מסמנים.

[1] "גנומוני": גנומון הוא מושג של ג'יימס ג'ויס שלפיו השבר והחלקיות עשויים לחולל אפיפניה, שהיא אצל ג'ויס, הארה אסתטית ומיסטית.

[2] "The crudest idea of these systems is the most convenient for us – a spatial one. Let us therefore compare the system of the unconscious to a large entrance hall, in which the mental impulses jostle one another like separate individuals. Adjoining this entrance hall there is a second, narrower, room – a kind of drawing-room – in which consciousness, too, resides. But on the threshold between these two rooms a watchman performs his function: he examines the different mental impulses, acts as a censor, and will not admit them into the drawing-room if they displease him. You will see at once that it does not make much difference if the watchman turns away a particular impulse at the threshold itself or if he pushes it back across the threshold after it has entered the drawing-room. This is merely a question of the degree of his watchfulness sand of how early he carries out his act of recognition. If we keep to this picture, we shall be able to extend our nomenclature further. The impulses in the entrance hall of the unconscious are out of sight of the conscious, which is in the other room; to begin with they must remain unconscious. If they have already pushed their way forward to the threshold and have been turned back by the watchman, then they are inadmissible to consciousness; we speak of them as repressed. But even the impulses which the watchman has allowed to cross the threshold are not on that account necessarily conscious as well; they can only become so if they succeed in catching the eye of consciousness. We are therefore justified in calling this second room the system of the preconscious. In that case becoming conscious retains its purely descriptive sense. For any particular impulse, however, the vicissitude of repression consists in its not being allowed by the watchman to pass from the system of the unconscious into that of the preconscious. It is the same watchman whom we get to know as resistance when we try to lift the repression by means of the analytic treatment."Introductory Lectures on Psychoanalysis. (1916-1917). SE, 3369.

[3] אותו טקסט מופיע, אגב, גם ב-The Parallax View שהופיע זמן קצר לפני כן.

[4] אצל לוינס. המאמר של ז'יז'ק מכיל ביקורת על לוינס (שלא אכנס אליה כאן).

[5] ר' הערה מס' 4.

[6] ז'יז'ק מבדיל בין אנושי (human), לא-אנושי (nonhuman) ואי-אנושי (inhuman). האנושי הוא מה שאנו מכירים בחוש המשותף שלנו כאנושי, כקשור לבני האדם, הלא-אנושי הוא מה שאנו מכירים כמצוי מחוץ לספירה האנושית, אלוהי או חייתי, והאי-אנושי הוא איזה גרעין מפלצתי ששוכן בלב האנושות או האנושיות והוא אף על פי כן אנושי (ר' The Neighbor 159-60).

[7] ז'יז'ק אומר גם שאצל קפקא יש לפחות שני סוגים של התענגות: האחת היא ההתענגות של החוק השרירותי, המגונה, הסוטה (the obscene law), כמו ברומנים "המשפט" ו"הטירה" וכמו בסיפורים "בפתח החוק" ו"במושבת העונשין". זוהי התענגות של אחר גדול שרירותי, סוטה, כמעט פרוורטי, בירוקראטי, שמתענג על הסובייקט, התענגות שלא ניתן להגיע אליה. מן הצד האחר נמצאת ההתענגות שלא ניתן להיפטר ממנה שבאה לידי ביטוי בסיפורים כגון "הגלגול" ו"דאגתו של אבי המשפחה". ז'יז'ק טוען שיש לקרוא את שני סוגי ההתענגויות הללו כעולים בכפיפה אחת: ההתענגות כמה שלא ניתן להשיג, מזה, וההתענגות כמה שלא ניתן להיפטר ממנו, מזה. ("The point is to read these two features together: jouissance is that which we cannot ever attain and that which we cannot ever get rid of" The Neighbor 164).]

[8] "Kant, in his Critique of Pure Reason, elaborates the notion of 'transcendental imagination' as the mysterious, unfathomable root of all subjective activity, as a 'spontaneous' capacity to connect sensible impressions that precedes rational synthesis of sensible data through a priori categories." Ticklish 31.

[9] "The human being is this night, this empty nothing, that contains everything in its simplicity – an unending wealth of many representations, images, of which none belongs to him – or which are not present. This night, the interior of nature, that exists here – pure self – in phantasmagorical representations, is night all around it, in which here shoots a bloody head – there another white ghastly apparition, suddenly here before it, and just so disappears. One catches sight of this night when one looks human beings in the eye – into a night that becomes awful." Ticklish 29-30.

[10] ובמובן זה נמצא גם ההבדל בין ז'יז'ק להגל. בעוד שהגל ראה בשלב זה שלב פרה-סובייקטיבי, שבו היצור האנושי הביולוגי עדיין איננו יצור נפרד, אלא חלק מעולם הטבע, ז'יז'ק רואה ב"לילו של העולם" את המחווה המכוננת של הסובייקטיביות האנושית. ר'  Robert Sinnerbrink, "The Hegelian 'Night of the World': Žižek on Subjectivity, Negativity and Universality." International Journal of Žižek Studies. 2:2, 1-21.

[11] ז'יז'ק קורא את הגל קריאה סטרוקטורליסטית. בניגוד למה שמצטייר כהיסטוריה של הסובייקט אצל הגל, ז'יז'ק, בדומה ללאקאן ובהשפעתו, מבקש להגדיר את המבנה של הסובייקט בצורה א-היסטורית. בנוסף לכך, יש הטוענים כי ז'יז'ק מושפע בעיקר מהגל המוקדם – הגל הרומנטי. ר' למשל,Sinnerbrink .

[12] Ticklish 158.  אובייקט a קטנה הוא "מראית של ההוויה"  בסמינר 20.

[13] "The subject is both at the same time, the ontological gap (the 'night of the world', the madness of radical self-withdrawal) as well as the gesture of subjectivization which, by means of a short circuit between the Universal and the Particular, heals the wound of this gap (in Lacanese: the gesture of the Master which establishes a 'new harmony')". Ticklish 159.

קונטינגנטיות במובן זה שהכרעתו של הסובייקט היא לא צפויה ולא דטרמיניסטית, איננה קבועה מראש.

[14] Ticklish 160. Italics in original.

מודעות פרסומת

האם אתה פתטי או אתי?

 ב"קאנט עם סאד" לאקאן מכנה את סאד "פתטי" (מדויק יותר: הוא מכנה את המפעל הסאדי "טרגדיה סנילית". הפתטי קשור בטרגדיה; האתי – בקומדיה). סאד תקוע בפנטזמה הפרוורטית שלו, בסצנה העיקשת שלו שממנה אין הוא יכול להיחלץ. עבד לסופר-אגו המצווה עליו להתענג, סאד לא מסוגל לעשות דבר שיניע את האיווי שלו לעבר החליפין של שרשרת המסמנים. כל מה שסאד יכול לעשות הוא להצדיק את תיאוריית ההתענגות שבנה בנימוק "זכותי להתענג על גופו של האחר, וזכותו של האחר להתענג על גופי. יש כאן שוויון, לא?" ובכן, לא, לא תתכן כאן הדדיות, כפי שמראים ה"קורבנות" בקורפוס הגרפומני של סאד. אבל נניח עכשיו לכך.

     ב"הנעורים של ז'יד, או האות והאיווי" ("The youth of Gide, or the letter and desire") לאקאן מתייחס לאחריתו של ז'יד שמביישת את נעוריו. בנעוריו או בבגרותו המוקדמת מופיע ז'יד סובל, נאבק, נע בין התענגות למועקה (כלומר בין השיא השמיימי והמיסטי של התענגות אחת לבין המשקולת הבלתי נסבלת של ההתענגות שבמועקה). מופיע, כותב לאקאן, ז'יד אמיץ, שכותב את התלבטויותיו ואת תשוקותיו ומבטא את סבלותיו מן החסר שלו או שבו. ז'יד שלאחר שריפת המכתבים על ידי מדלן רונדו, אשתו, לעומת זאת, הוא ז'יד פתטי (לאקאן לא משתמש במילה הזו), ז'יד שמתאבל על המכתבים כאילו היו ילדים ממש. בשריפת המכתבים התגלה הלא מודע של ז'יד, ה"אות" או התו הייחודי לו, אבל ז'יד לא השכיל לתפוס את הגילוי הזה בזנבו, זנב הכוכב, והכוכב נפל ונשרף. "ז'יד איבד את אומץ הלב שלו", כותב לאקאן. תחת זאת שקע ז'יד במרירות חסרת תקווה וכתב את "קורידון" (Coridon), כתב הגנה מעצבן ומשמים על הפדופיליה. מן הקומדיה הטראגית של שריפת המכתבים ז'יד מגיע לפארסה. לאקאן לא משתמש במילה "פאתוס" לגבי ז'יד, אבל מסיים את מאמרו ב"פארסה" המאפיינת, לדעתו, את ז'יד המאוחר. 
     אין אלא להיזכר, לנוכח הפתטי,  בהופעתה של קרן מור, הפסיכולוגית מן הגיהינום, באותו מערכון ידוע של "החמישיה הקאמרית".
אפשר לדמיין את ז'יד מגיע לטיפול אצל קרן מור.
 ז'יד: "אשתי שרפה את המכתבים שכתבתי לה, ועכשיו הם לעולם לא יראו אור ואיש לא יקרא אותם. איזה אסון!!"
קרן: "אני שומעת, אנדרה, את מה שאתה אומר, וזה נשמע לי כמו 'אוי אוי אוי', אשתי שרפה לי את המכתבים, עכשיו אף אחד לא יקרא אותם, הילדים שלי מתו, שריפה, אחים!"
 
     אבל מה עם לאקאן, ב"אקסקומוניקציה", בפרק הראשון של סמינר 11? האם הוא לא מופיע כפתטי בשעה שהוא מלהג עצמו לדעת אודות החרם שהטילו עליו אנשי ה-IPA? ובכן, לדעתי, כן, יש שם לא מעט פאתוס, לפחות ברגע מסוים בקריאה (שלי) – כפי שדרידה היה אומר (1) –  היה פאתוס מלא ברחמים עצמיים בדבריו של לאקאן. 
     השאלה, כמובן, היא מה לאקאן עושה עם הגירוש והחרם מן ה-IPA, מה הוא עושה עם אותו ממשי שנחת עליו "באמצע החיים"? לאקאן (כפי שאמרה לי היטב אנה גלמן) ממשיך לעבוד. הוא לא מוותר ולוקח את גורלו בידיו. הפאתוס היה רק מומנט, ואפשר לסלוח ללאקאן על ההתענגות על הפליטות וההדחה שלו. אחרי הכל, זה באמת קשה להיות מודר על ידי מוסד. אבל לאקאן ממשיך ויוצר, הוא מתחיל עם פרויד (בפרקים הראשונים של הסמינר), מנשק את פרויד נשיקת יהודה ועוזב אותו, תמיד נאמן, וממשיך אותו, בדרכו. ממשיך את פרויד בדרכו של לאקאן. ואז הוא יוצר, סובייקט אתי נהדר שכמותו, את תרומתו הייחודית לפסיכואנליזה. 
 
ומה איתי, האם אני פתטית או אתית?
 
(1) הכוונה היא לטקסט שדרידה כתב על לוינס, "At this moment in the text here I am"

הזמנה

"חסד רדיקלי" מזמין כותבים בתחומים הרלוונטיים – פסיכואנליזה לאקאניאנית (ואחרת), ספרות, פילוסופיה, מחשבה מדינית, סוציולוגיה ולימודי תרבות – לכתוב רשימות ופוסטים בבלוג, לצרף מאמרים או קישורים למאמרים ולהציע נושאים לדיון. 

 
הכותבים מוזמנים לשלוח את רשימותיהם והצעותיהם למייל, או לפנות אלי בכל שאלה ority76@yahoo.com
 
בברכת עשיה פוריה,
אורית 

קישור למאמר שלי שפורסם לא מכבר ב-S Journal

קישור למאמר שלי שפורסם לא מכבר ב-S Journal: Journal of the Circle for Lacanian Ideology Critique

 
הקישור לעיל שולח אתכם לרשימת המאמרים. תוכלו למצוא את המאמר שלי ברשימה: 
"Journey to the End of Ideology: Ideology and Jouissance in Céline's Journey to the End of the Night"  
 
או להגיע ישירות למאמר מכאן:

הזמנה

הזמנה

לקבוצת קריאה

מתוך ספרה  של קולט סולר

לאקאן, הלא מודע מומצא מחדש
אשר תורגם לעברית ויצא לאור בשנה הבאה בהוצאת רסלינג בעריכתן המדעית של אנה גלמן ובינה ברגמן

הקבוצה תתקיים ביום חמישי, פעם בחודש, בשעה 20.00

מוזמנים חברי פורום תל אביב וכל המעונינים בקריאת טקסט העוסק בפיתוח של עבודתו של לאקאן בשנים האחרונות  שלו .

בהנחיית  : בינה ברגמן ואנה גלמן

 

למעונינים לכתוב ל:

anaguelman@gmail.com  או לטלפון 03-6422362

binabergman@gmail.com