הצצה למחקר החדש שלי

     כל אחד יכול לחקור, לא כל אחד יכול גם ללמוד. ולטר בנימין*

     אני כותבת זאת עבור הקוראים המעוניינים לדעת משהו על העבודה האקדמית הנוכחית שלי, אבל בעיקרו של דבר, אני כותבת זאת כדי לטפח את חדוות היצירה שלי. חסד רדיקלי הוא אמנם יומן רשת פתוח לעין כל ומיועד לעיניהם של אחרים, אך הוא מתפקד גם כאוסף רשימות, טיוטות וקרעי רעיונות והתנסחויות המשמשים בתהליך העבודה והלימוד שלי, in progress. קטעים לא מבוטלים מתוך פוסטים שפורסמו כאן מוכנסים בשינויי נוסח כאלה ואחרים, ולפעמים אף כמות שהם, למאמרים או להרצאות.

     ובאשר למחקר הנוכחי: סיימתי את כתיבת המאמר על נוטות החסד של ליטל, והוא עובר כעת תחת ידיו של עורך לשוני שיתקן את האנגלית כך שהמאמר יתאים לפרסום בכתב עת אקדמי. בנוסף לכך, קוראים את המאמר שני ידידים מוערכים האמונים בעיקר על החלק התיאורטי. העריכה עתידה להסתיים בעוד מספר ימים; קריאת הטקסט – אני מקווה שבקרוב, כך שאוכל לתקן, אם יהיו תיקונים, ולשלוח את המאמר לכתב עת מסוים עד סוף דצמבר, שהוא תאריך היעד של כתב עת זה. איש לא מבטיח לי שהמאמר יתקבל לכתב העת הזה, אבל ישנם כתבי עת אחרים.

     מה שמרגש אותי במיוחד בימים אלה הוא הכיוון המחקרי אליו שלח אותי הרומן של ליטל: הוט טופיק בעולם המחקר והביקורת של הספרות, ויחד עם זאת, קרקע שעדיין לא נחרשה מספיק, מחקר בחיתוליו – Perpetrator Fiction. אם יש בידיכם תרגום ראוי לצירוף הזה, אשמח לשמוע. מדובר בסיפורת שנכתבת על פושעי מלחמה, בדרך כלל מנקודת המבט של מבצע הפשע. כזה הוא הרומן של ליטל וכאלה הם הטקסטים האחרים שבהם אני מתעתדת לעסוק במאמרים שבכוונתי לפרסם וברבות הימים גם – חכו לזה – לכנס לספר. הספר יקרא Perpetrator Fiction: Reception, Aesthetics and Ethics (שם זמני). המאמר על נוטות החסד ("Everyone can't be a legislator": Perversions of the Categorical Imperative and the Circumvention of the Act in Jonathan Littell's The Kindly Ones) ישולב בו בדרך זו או אחרת.

     הטקסטים שבהם אני מתעתדת לעסוק הם: נוטות החסד של ליטל, חץ הזמן (Time's Arrow) ו- The zone of Interest של מרטין איימיס (Amis), הנאצי והספר (The Nazi and the Barber) של אדגר הילסנרת' (Hilsenrath) ו"הוא חזר" (Look who's Back) של טימור ורמש (Vermes). המשותף לכולם הוא פושע נאצי שמספר את סיפורו בגוף ראשון. ההתמקדות בפושע הנאצי לא היתה מכוונת בתחילה, אבל כך הוחלט לבסוף. בתחילה ביקשתי לצרף גם טקסטים שעוסקים בפושעי מלחמה ובמבצעי ג'נוסייד של בני עמים אחרים, שאינם יהודים, אבל התקשיתי למצוא טקסטים בדיוניים כאלה שכתובים בגוף ראשון. חשבתי על ספרים של קוטזי (למשל, חרפה), אבל הם לא נראו לי שוויי ערך באימתם ובזוועות המסופרות על ידי המספר לפרפטרייטור פיקשן [#סליחה] הנאצית. חשבתי גם על Mourambi, The Book of Bones של בובקאר בוריס דיופ (Boubacar Boris Diop), על רצח העם ברואנדה, אבל קולות הרוצחים בספר משתלבים בקולות הקורבנות ומהווים לבסוף חלק קטן מדי בעלילה. ספרי הפשע הנאצי הצטברו לבסוף על שולחני והחלטתי להתמקד בהם.

     אז האם אני נכנסת ל"שואה ביזנס"? לא. אני חושבת שלא. אני מקווה שלא. אני מתכוונת להאיר באור המחקר גם את התופעה הזו. מה פשר הפריחה של הספרות המתמקדת בנקודת מבטו של מבצע הפשע בעשרים השנים האחרונות? – זאת אם לא נחשיב את ספרו של הילסנרת', הנאצי והספר, מ-1971 ואת סלין, במיוחד בטרילוגיה המאוחרת שלו (1957-1961), שהוא רפרנס מרכזי ביותר לכל הטקסטים המוזכרים לעיל. התשובה לכך נמצאת לטעמי בספרו השנוי במחלוקת, הפופולרי אך הבלתי מוערך ונטול המחקר האקדמי של טימור ורמש, הוא חזר. אני לא עומדת לפרט את התשובה לכך כאן, כי היא נושא למאמר שלם, אבל התשובה הזו שולחת אותי לאחד משני הטקסטים התיאורטיים שעליהם יבוסס המחקר שלי: ביקורת התבונה הצינית של פיטר סלוטרדייק. הטקסט השני הוא מחקרו הידוע של קלאוס טוולייט (Theweleit), Male Fantasies שעוסק בקשר שבין תפיסות שוביניסטיות של גבריות לבין הפשיזם.

     אבל מלבד זאת, אני קוראת גם את קאנט, את מרי דגלאס (טוהר וסכנה), את חנה ארנדט, את פרויד ואת לאקאן. כן, את לאקאן ואת הפוסט-לאקאניאנים (אני מתכוונת לז'יז'ק ולחבריו לאסכולה הסלובנית ולבאדיו, מי שמכונים על ידי יאניס סטוורקאקיס "השמאל הלאקאניאני"). כי לאקאן עוזר לי לחשוב באופן שמשיג על החוש המשותף. אני קוראת מחקרים ומאמרים של אחרים; רבים כל כך עסוקים ב"רוע" וב"טוב" הנורמטיביים, במה שמקובל ובמה שאינו מקובל, ב"מוסרי" ובמה ש"איננו מוסרי", במה ש"מותר" ובמה ש"אסור" לספרות לעשות. מעטים מדי מזהים תופעות חברתיות (וספרותיות) וחוקרים אותן. וטרם קראתי מחקרים המזהים תופעות אלה כסימפטומים בני זמננו, סימפטומים שהם בה בעת ניסיונות לפתרון ותצורות של פיצוי (compensatory formations), כלומר סינטומים (sinthomes). לאקאן, או החשיבה הלאקאניאנית, עוזרים לי לנסח את כל אלה ומסייעים לי לחשוב באופן לא קומון סנסי.

זה הכל לעת עתה.

*מצטטת מן הזיכרון, הציטוט כנראה אינו מדויק, אודה למפנים אותי למראה מקום.