- בין הזדהות לניכור. אחד ממאפייניו של התיאטרון האפי של ברכט הוא העיקרון של פירוק ההזדהות של הקהל עם הפעילות המתרחשת על הבמה. לא התרגשות, לא הזדהות ולא קתרזיס מצופים מהצופים, אלא מחשבה, פעולה ומעורבות (חברתית ופוליטית), בעקבות צפייה במחזה. כשם שהשחקנים לא מזדהים עם הדמויות שהם מגלמים, ועוברים מגילום של דמות אחת לדמות אחרת, לעתים אנטגוניסטית, כך גם הקהל אמור שלא להזדהות עם אחת הדמויות, שמעוצבות גם משום כך כדמויות לא הרואיות, כאנטי-גיבורים מלכתחילה. כשם שהשחקנים צריכים לזכור שאינם אלא שחקנים, ולא הדמות שהם מגלמים ("להראות את ההראיה"), כך על הקהל לזכור שאינו אלא קהל בהצגה.
איפה עובר הגבול בין הזדהות, מחשבה, הנעה לפעולה, מעורבות וניכור? המחזה המדובר עצמו עוסק בהזדהות, מעורבות, מחשבה, הנעה לפעולה וניכור. נראה שעמדתו של המחבר המובלע זהה לזו של ברכט עצמו: ברכט והעמדה של הטקסט מצדדים בארבעת פעילי המפלגה, שזוכים לערבות של המקהלה: פסק הדין של המקהלה הוא "עשיתם את הדבר הנכון (כשיריתם בחברכם, הקומרד הצעיר, עם כל הצער שבדבר), הצלחתם במשימה, המהפכה צועדת קדימה בזכותכם." יתרה מזאת, המקהלה אומרת "לא אתם [ארבעת הפעילים] שפטתם אותו [את הקומרד הצעיר], אלא המציאות" – "It was not you who sentenced him, but Reality" (ממש כך!). הטענה הזו נשמעת אנטי מרקסיסטית (וגם לא לאקאניאנית, ומעצבנת ולא אתית) בעליל – לאן נעלמו פתאום האידיאולוגיה והסובייקטים שלה? איפה האחריות של פעילי המפלגה? – אבל צריך להבין מאיפה היא מגיעה. היא מגיעה מן הקביעה או מן הניתוח או מן הפנטזיה שהאידיאולוגיה הקומוניסטית איננה "אידיאולוגיה פרטיקולרית" ככל האידיאולוגיות המאוייכות, אלא היא בבחינת מדע, משום שהיא כוללת את הידע בדבר ההבחנה או הפער שבין "אידיאולוגיה מסוימת", מאוייכת, לבין "אידיאולוגיה-באופן-כללי", קרי תנאי האפשרות של קיומה של כל אידיאולוגיה, הניתוח הביקורתי של האפקטים ושל המנגנונים האידיאולוגיים, כלומר מה שמכונה לעתים "ביקורת האידיאולוגיה". מכיוון שהאידיאולוגיה הקומוניסטית מתכוננת על יסוד הידע המדעי הזה, היא מתכוננת כאידיאולוגיה "טובה יותר" מאידיאולוגיות אחרות. טענה זו מובעת על ידי אלתוסר בעל האידיאולוגיה.ואלתוסר, אגב, כתב על ברכט בהערכה רבה.
טענה אחרת של אלתוסר (ושל אטיין בליבאר) שעשויה לסייע בהבנת המשפט הפטליסטי לכאורה, "לא אתם שפטתם אותו, אלא המציאות", מופיעה בלקרוא את הקפיטל. (לניתוח מפורט יותר ראו הפוסט הזה, במיוחד שתי הפסקאות האחרונות בתת-הפרק "אינסופיותו של הפרויקט המדעי"). אלתוסר ובליבאר מתייחסים לכך שגילויו של הפער בין אידיאולוגיה למדע איננו הגילוי של מרקס. מרקס רק הניח את האצבע על מה שההשתלשלות ההיסטורית של מבנה הידע כבר חשפה (או חשפה על ידי הסתרה, אליפסיס או שתיקה). הידע והמדע הם ייצור מתמיד שתלוי בין היתר באמצעי הייצור וביחסי הייצור – זוהי "המציאות" – הייצור המתמיד והפרקטי של מבנים של ידע, של אמצעי ייצור, של יחסי ייצור ושל היחסים המדומיינים של סובייקטים ליחסי הייצור. מכאן, מי או מה ששופט את הקומרד הצעיר הוא התנאים החומריים הללו (הייצור של מבני ידע, יחסי ייצור, אידיאולוגיות), שמכוננים סובייקטים ומכוננים על ידם, ברגע היסטורי נתון. המהפכה דוהרת כמו סוסי האפוקליפסה ומי שנדרס, נדרס על ידה. ולא שאי אפשר לדהור אחרת (הרי המפלגה היא אנחנו), אבל אי אפשר שלא לדהור מכיוון ש"הכל משתנה" (כפי שאומר ברכט באחד משיריו המאוחרים, ר' גלות המשוררים, 207, על פי רוחו של המטריאליזם הדיאלקטי), ואין שינוי שאיננו אלים במידה זו או אחרת. "For violence is the only means whereby this deadly / World maybe changed, as / Every living being knows" כך מדקלמים ארבעת הפעילים בחלק האחרון של המחזה.
אם כן, ברכט וכנראה גם המחבר המובלע מצדדים בעמדה זו של ארבעת פעילי המפלגה. So much for alienation… נראה שעקרון הניכור שאמור לשלוט בתיאטרון האפי של ברכט לא צולח את ההזדהות האידיאולוגית (או שכן – אם אנחנו "בתוך" האידיאולוגיה הקומוניסטית ומאמינים שהיא נוצרת מתוך "המתודות של הכרת המציאות", כפי שאומרים הפעילים בשיר השבח למפלגה, כלומר המתודות המדעיות של ביקורת האידיאולוגיה).
אף על פי כן, אני לא טוענת שיש אינדוקטרינציה במחזה. אני סבורה שהמפגש בין ארבעת פעילי המפלגה לקומרד הצעיר מעורר דילמה שמובילה למחשבה ולשאלה באיזו דרך יש לנקוט, מה הם הצעדים שיש לנקוט. יש לזכור שבסוף המחזה חמשת הפעילים (הארבעה ממוסקבה והצעיר מסין) היו נתונים בסכנת חיים מיידית מידי הסוכנים של מנגנוני המדינה הדכאניים (צבא, משטרה), לאחר שהקומרד הצעיר הסיר את המסכה וגילה את כוונותיו ואת פניו "האנושיות, התמימות וחסרות העורמה" (באיזו הערכה לאותנטיות של הצעיר מתארים את פניו ארבעת הפעילים!). המומנט הזה במחזה לא רק מעורר מחשבה, אלא הוא גם מעורר אַפקט ומותח. הצופה צריך להחליט במהירות, מה יש לעשות, מהי ההחלטה הנכונה לדעתו: האם ארבעת הפעילים צריכים להוריד את מסכותיהם ולהצטרף לידידם הצעיר מתוך סולידריות, או משום שלהערכתם, כלו כל הקצים? האם אל להם להרוג את הצעיר, אלא לקחת אותו איתם ולברוח? או האם החלטתם כפי שביצעו אותה היא הנכונה? המחשבות והשאלות הללו מתאפשרות רק מתוך מידה של מרחק ושל ניכור מן המחזה ומהדמויות. אבל המעורבות של הצופה לא יכולה להתרחש על רקע של ניכור מוחלט. עליו לשקול (to measure) את כל האפשרויות, על פי כל אמות המידה (measures) – הומניסטיות ואנטי-הומניסטיות, אידיאולוגיות ומדעיות, רגשיות ושכלתניות, מרקסיסטיות ואחרות, מה צריכים להיות הצעדים שיינקטו. לשם כך דרוש כְפתור ששומר על הזדהות שמכילה בקרבה גם ניכור.
- יש לי סימפתיה ו \ או אני מזדהה. ייתכן שבפוסט הקודם שלי ניכרת ההזדהות שלי עם הקומרד הצעיר, בעיקר לאור הצבתו תחת הנוסחה של העמדה של אישה, אשר לאקאן חותר אליה וככל הנראה מעדיף אותה. במובן אחד, ההצבה הזו של הקומרד הצעיר בעמדה של אישה בנוסחאות הסקסואציה היתה לא יותר מאשר תרגיל פרשני, וכפי שכתבתי, ייתכן שאפשר להפוך את העמדות ולהציב את הצעיר תחת הלוגיקה הפאלית הגברית, ואת ארבעת הפעילים תחת הנוסחה של לא-הכל, או לחילופין, לפרש את הפרקטיקה של הצעיר ואת השיח שלו כעמדה היסטרית ואת אלה של פעילי המפלגה כעמדה של הידע האוניברסיטאי, או אולי אף כעמדה אנליטית (העמדה של האנליטיקאי בשיח האנליטי). לא בדקתי זאת, אבל יכול להיות שניתן יהיה לסנגר על פרשנות כזו ולנמק אותה באמצעות הטקסט.
אבל לא עשיתי את כל אלה, לא רק משום שלא היו בידי עולם וזמן (אני מודה שהיה די מרושע להשתמש בביטוי הזה של אריך אוארבך שמופיע בפתח ספרו,מימזיס, ושמשמש אזכור טרגי לתנאים ההיסטוריים שבהם פעל וכתב אוארבך את ספרו). לא עשיתי את כל אלה גם כי הפירוש שלי היה נקיטת עמדה, בחירה, החלטה. אני לא בטוחה שהייתי נוהגת בדיוק כמו הקומרד הצעיר, אני סבורה שלעתים התגובות שלו לא היו שקולות, אני תוהה אם הוא ויתר על האיווי שלו או לא, כל זאת על אף שאני מעריכה את העמדה האתית שלו, בין אם היא מודעת ובין אם לאו. אם הפירוש שלי את עמדתו הוא נכון (והוא כנראה נכון עבורי), אזי הבעתי כאן עמדה אתית ואידיאולוגית מסוימת, שגם אם אני לא מזדהה איתה עד הסוף, הרי שאין אלא לתפוס אותי במילה: אני אמרתי.
אז מה הן מסקנותיי בנוגע לדילמה הלא-הרת-גורל שלי? אכתוב כמה משפטים קצרים ואקוויווקאליים:
– I sympathize with Forum Tel-Aviv
– I sympathize with any other Lacanian forum or group
– קבלו אותי כך, עם חוסר הקונסיסטנטיות שלי. או שלא.
ולסיום, שיר:
www.youtube.com/watch?v=rgYkZuYe8yE
חסד רדיקלי 