אני חוששת שאני עומדת לאכזב היום לפחות חלק מכם שציפו שאכין מטעמים מן הנובלה של הרמן מלוויל, "בארטלבי הכתבן". אחרי מחשבה ארוכה החלטתי שאני מעדיפה שלא להיכנס למטבח עם הטקסט הזה. מה שאנסה לעשות כאן היום הוא להפוך על ראשו את המובן מאליו: הציפייה ממני – אני מניחה, אני לא בטוחה – הייתה שאבוא לכיתה ואפעיל את ארסנל המושגים של התיאוריה של לאקאן על הטקסט של מלוויל, כדי שמה? – כדי שכולנו נוכל להתענג על התואם המופלא שנוצר בין עולם המושגים של לאקאן ל"בארטלבי הכתבן", ואני במיוחד אוכל להתענג על הדרך המבריקה שבה פירשתי את הטקסט. כולנו נשקע באיזו פנטזיה דמיונית של שלמות שאין בה חריקות וחסרים, אלא הרמוניה מושלמת בין הסיפור של מלוויל לתיאוריה של לאקאן. זוהי שיטה של פענוח טקסטים, של מציאת המשמעות הנסתרת של הטקסט בהתאם לתיאוריה מסוימת. היצמדות לשיטה זו תהפוך אותנו לאדוני הפענוח, אבל לא לאנליטיקאים או לחוקרי ספרות שמבקשים לשמוע את הטקסט כפי שהוא.
מבחינתי, "בארטלבי" מלמד אותי משהו על האתיקה של חוקר הספרות או הפרשן. הדברים הללו משיקים לאתיקה שלהפסיכואנליזה על פי לאקאן ונושקים להם. הם מקבילים גם לדברים שלאקאן אמר על גבולותהפירוש. ללאקאן יש תיאוריה משלו על הפירוש, תיאוריה שמנוגדת לתיאוריית הפירוש ההרמנויטית. מבחינת לאקאן, פירוש איננו הרחבה של דברי האנליזנט, מציאת פתרון לעמימות או לדו המשמעות או לסתימות של דבריו, אלא חזרהעל וחזרה אל העמימות, הדו משמעות והסתימות. במקום הרחבה, יש כאן מהלך של צמצום כי המטרה איננה לבנותמשמעות או למצוא את המשמעות הנסתרת של המסר העמום של האנליזנט, אלא להגיע לתו,לאות חסרת המובן שקשורה בסיבת האיווי של המטופל. משום כך בטיפול הלאקאניאני ההתערבויות של האנליטיקאי הן לעתים קרובות עמומות וסתומות לא פחות (אם לא יותר) מןהדברים של האנליזנט. אני מוצאת שיש משהו מופלא וכמעט אלכימי בלוגיקה של התקדמות האנליזה: עמימות נענית בעמימות, אבל לפתע המראות העכורות הללו מתנפצות ואז – אֶאורֶקָה! הסובייקט של הלא מודע מתגלה. הטכניקה הזו משחזרת ובה בעת מגלה את הלוגיקה של הלאמודע. זוהי אחת הסיבות לכך שאציג כאן כמה פרשנויות לדמותו של בארטלבי – ופרשנויות אלה יהיו סותרות לעתים קרובות, כדי שאולי לבסוף יתגלה משהו מן האות הייחודית של בארטלבי.
בסמינר 11 לאקאן כותב כי "הפירוש לאיכול להיות מוכפף לשום משמעות".[1]ובהמשך הוא כותב כך (התרגום הוא שלי):
הפירושאינו פתוח לכל המשמעויות. זה לא רק כל פירוש. זהו פירוש משמעותי, חשוב [significant], פירוש שאין להחמיץ אותו. זה לא אומר שזאת לא הסיגניפיקציה (signification) שהיא מהותית להתגלות של הסובייקט. מה שחשוב הוא שהוא [הסובייקט] יראה, מעבר לסיגניפיקציה (signification) הזו, לאיזה מסמן –לאיזו אי-משמעות או היעדר-משמעות טראומטי ובלתי ניתן לצמצום – הוא, כסובייקט, כפוף.[2]
הפירוש שאין להחמיצו הוא זה שמוביל, בסופו של דבר, לגבולו של הפירוש, למקום שבו לא ניתן עוד לפרש, ל"גרעין" הבלתי ניתן לפירוש של הסובייקט שהוא האות שלו,סיבת-האיווי שלו שניתנת לביטוי חלקי מאוד.
בהרצאה הזו אציע אפשרויות פרשניות לדמותו של בארטלבי אשר רובן יסתרו זו את זו. להעמיד את הפרשנויות הסותרות הללו בכפיפה אחת הוא, בעיני, לעשות מהלך פרשני, דמיוני, אשר מִינֵיה ובֵיה, מתבטל עם הבלתי אפשריות שלהכלת פרשנויות סותרות שלא עולות בקנה אחד. באופן הזה, אני "אדבר עם"בארטלבי, או אגיב בסתירה משלי לביטוי הסתום והפרדוקסלי שלו, "אני מעדיף שלא,"שמכיל בעצמו סתירה שמבטלת את הביטוי וטוענת אותו בכל פעם מחדש.
אך קודם לכן, אתן לכם סקירת ספרות קצרה שלמספר פרשנויות, גם כי קשה מאוד לעמוד בפיתוי, אך בעיקר כדי שזה ייתן לכם תמונה שלמול מה אנו עומדים כאשר אנו מעדיפים שלא לפענח את הסיפור באופן שמשמש לא יותרמהדגמה של תיאוריה מסוימת, לא יותר מאישור של תיאוריה כלשהי על ידי טקסט. לאחרסקירת הספרות הזו, אני אדבר על גבולות הפירוש של הסיפור של מלוויל ושל פרשנותספרותית בכלל, ואקשור את הדברים לגבולות הפירוש אצל לאקאן. לבסוף, אנסה לומר משהועל בארטלבי או לבארטלבי מבלי להפריע למסמנים הרב משמעיים של הטקסט להישמע.
- סקירת ספרות קצרה
קשה מאוד לעמוד בפיתוי לפרש את בארטלבי. הדמות שלו סתומה וחידתית כמו חלום: מצד אחד, היא כל כך סתומה וחידתית שהיא קוראת לפרשנות. מצד שני,היא כל כך סתומה וחידתית ששום פירוש לא ימצה אותה. מה בארטלבי רוצה? האם הוא משוגע, במבנה פסיכוטי, שלא יודע מה הוא עושה, או האם הוא תחמן נועז, מניפולאטור שמרמה את כולנו? האם הוא מהפכן שהולך עד הסוף עם האיווי שלו? או האם הוא דמות טראגית המשועבדת לאיווי הטהור שלה? האם הוא דמות קומית, מעין ליצן בעל מחווה אחת,אשר מציב מראה ביקורתית מול האוטומטונים של וולסטריט וחושף בצורה קיצוניתואבסורדית את התנהגותם שלהם? או שמא בארטלבי הוא האחר בתורת Nebenmensch , השכן הזר או הרֵע הרַע, או אולי רק בחור אנורקטי צנום ומסכן, קורבן של התרבות התחרותית, הקפיטליסטית והאלימה של וולסטריט?
"בארטלבי הכתבן: סיפור של עלוולסטריט" (“Bartleby, the Scrivener: A story of Wall-street”) הוא הכותרת המלאה של הסיפור. זאת אומרת שהסיפור הוא לא רק על בארטלבי, אלא גם על וולסטריט ועל מה שמייצג העולם הזה של פקידים, עורכי דין וברוקרים שמייצגים איזשהו חוק: סדר סמלי וחברתי. ישנן אינספור פרשנויות לסיפור,וכמו במקרים של שייקספיר וג'ויס, אפשר להאמין שחוקרים יעסקו בסיפור הזה עוד כמהמאות שנים. כל פרשן מגיע עם איזו אג'נדה או מסתמך על תיאוריה או מקווה לבטא דרךהסיפור את התיאוריה או את הרעיונות היקרים ללבו. כמעט לכל אינטלקטואל ידוע במאה העשרים והעשרים ואחת יש קומנטציה על "בארטלבי". בשיעור הקודם דיברתי עלבארטלבי של ז'יז'ק, והיום אזכיר, בין היתר, מאמר של ז'יל דלז שמתייחס לסיפור.(תכננתי גם להביא בפניכם קומנטציה של ג'ורג'יו אגמבן, אבל בשל קוצר הזמן והיריעהויתרתי על כך).
ניתן לחלק את הספרות המשנית על בארטלבי לכמה מדורים: מדור אחד הוא המדור של הפרשנות הפסיכולוגית או הפסיכולוגיסטית. אנומוצאים שם מחקרים שעוסקים בבארטלבי כפסיכוטי, כסכיזופרן או כאוטיסט. כאדם מופרע. המדור הזה כולל גם התייחסויות שיפוטיות ושליליות לדמותו של בארטלבי, למשל, הטענה שהוא לא מחובר לחיים, שהוא מסמל מוות ומגלם מוות, טענות שכוללות האשמה באי מוסריות בשל התאבדותו, וכן שהוא מסמל איזו התכנסות אגורפובית בדלת אמותיו (פרשנות של חוקרת בשם גיליאן בראון,Brown ). גם מחקרים שעוסקים באנורקסיה של בארטלבי שייכים למדור זה. מדור אחר הוא המדור של הפרשנות הסוציולוגית-הומניסטית: פרשנויות במדור זה רואות את בארטלבי כמי שניצב במוקד של חברה קפיטליסטית, מנוכרת, כמי ש"לא מסתדר" בחברה של כוחות השוק, כצד ההופכי וה"אחר", המודר, של חברה שמקיאה מתוכה כל שריד של אי יעילות וחוסר תנועה. ישנו מדור ביוגראפישקושר את הסיפור לקונטקסט ההיסטורי והאוטוביוגראפי: היכן פורסם הסיפור, באיזה שלב בקריירה של מלוויל ( – בשלב של דיכאון, משבר ואי התקבלות ספרותית), האם יש קשר בין אירועים בטקסט לאירועים בחייו של מלוויל, וכיו"ב. בנוסף לכך, יש גם פרשנויותדתיות שמתייחסות לא רק לחלקים הדתיים-מוסריים שבטקסט של מלוויל, אלא למקורותההשפעה של הסופר. כפי שכותב אוליבר שטיינהרט-ליסקיד (Steinhert-Lieschied, The Pathology of Bartleby 2006, p.4), מלוויל כתב את בארטלבי בשעה שהושפע מרעיונות פרוטסטנטיים: הפרוטסטנטיות התייחסה לאלוהי שבאדם ולאופן שבו אפשר לחשוף, מבחינה מוסרית, את האלוהיות הזו. כך שמבקרים רבים רואים בבארטלבי מעין ישו או בודהה (למשל, דלז רואה בו מעין ישו).
מצד אחר, ישנן קריאות שניגשות לטקסט, כפי שלאקאןהציע לאנליטיקאי לעשות ביחס למטופל, ללא דעות קדומות, בתמימות. למשל, ספרו הידוע של חוקר הספרות דן מק'ול (McCall) שיצא לאור ב-1987 ונקרא The Silence of Bartleby מק'ול מתייחס אומנם לתיאוריות מרקסיסטיות ופסיכואנליטיות, ומביא גם את הזוית האוטוביוגרפית וההיסטורית, אך הוא גם מתייחס לטקסט ללא תיווך תיאורטי,עושה הרמנויטיקה נטו, וכותב גם על האתיקה של הקריאה ושל הפרשנות. מחקר אחר באותהרוח הוא של דניאל פאליוודה (Paliwoda) שכתב ספר בשם Melville and the Theme of Boredom (2010)פאליוודה לוקח מושג – השיממון – שהוא רואה בו מושג מרכזי בכתבים של מלוויל ומנתח את הסיפור על בארטלבי (וגם את מובי דיק וטקסטים אחרים) לאור מושג זה. הטענה שלפאליוודה היא שבארטלבי היה רעב למשמעות. הוא חי בעולם נטול חיות, שראה מול עיניורק את המנטרה של "זמן הוא כסף", time is money, עולם מלא בשיממון, והוא השתוקקלמשמעות עמוקה יותר. הפרשנות של פאליוודה מושפעת במקצת מן האקזיסטנציאליזם שלסארטר, אבל הוא לא משתמש בטקסט של מלוויל כדי לבטא או להוכיח את רעיונותיו שלסארטר (וזה יאמר לזכותו).
ישנו גם מדור שניתן לכנות "מדור הידע התיאורטי" שבתוכו ניתן לשלב את הקומנטציות של ז'יז'ק, דלז ואגאמבן, שמשתמשות בסיפור כדי להדגים טענות תיאורטיות של הכותבים. נעמוד קצת על הפרשנויותשל שני ההוגים הראשונים. כאמור, ז'יז'ק רואה בבארטלבי דמות שמגלמת סובייקט שמופעל על ידי אובייקט א קטנה – האיווי שלו, והאיווי, כדרכו, לעולם לא מסתפק במה שיש. הואתמיד חותר הלאה, דרך ה"זה לא זה", למשהו אחר. בארטלבי הרי מצהיר כמהפעמים שאיננו בררן כשהמספר מציע לו להחליף עיסוק, ויחד עם זאת הוא מסרב לכל עיסוקשמוצע לו (-"האם היית רוצה לשמש כפקיד בבית מסחר?" – "יש בזה יותרמדי ריתוק. לא, לא הייתי רוצה להיות פקיד; אבל אינני בררן"). באובייקט אקטנה, שהוא אובייקט פסיבי אבל בצורה אקטיבית, יש גם יתרה של התענגות שבאה לידיביטוי במשפט החוזר "אני מעדיף שלא". זהו החלק שהופך את בארטלבי לשכן הרע, שלא ניתן להיפטר ממנו, למישהו שהוא כמו רוח רפאים שתמיד נמצאת שם אף על פי שהיא לא עושה דבר והיא לכאורה לא מזיקה. לגבי דידו של ז'יז'ק, בארטלבי מייצג את הסובייקט בסוף האנליזה, או סובייקט שמסוגל לבצע אקט מהפכני מכיוון שהוא חצה את הפנטזמה שלו. הוא מפוכח לגמרי מן האחר הגדול, הוא יודע שאין לו על מי להישען, הוא בודד, והוא מגלם – הן בהופעתו החיצונית והן בהתנהגותו – את הכלום של אובייקט א קטנה שנטועה בממשי. זהו סובייקט בדסטיטוציה גמורה ובצמצום גמור של עצמו לכדיסיבת-האיווי, אובייקט פטיט א. פוליטיקת בארטלבי היא פוליטיקה שמסוגלת לדמיין אתבארטלבי בשלטון. מפלגת בארטלבי יכולה להיות מפלגה של ליצנים מצחיקים-עצובים, שלספק פוליטיקאים ספק מטורפים. זה כמו לדמיין את האנליטיקאי בשלטון. עולה השאלה האםאנליטיקאי בשלטון לא יהפוך לאדון, האם הוא יצליח להישאר לא יותר מפונקציה שלאנליטיקאי. אבל אני לא רוצה להיכנס כעת לביקורת על העניין משום שחשוב לי שנראה מה ז'יז'קעושה. ז'יז'ק לוקח את בארטלבי כדוגמה שממחישה את התיאוריה הז'יז'קיאנית –הלאקאניאנית-מרקסיסטית שלו. באותה מידה הוא יכול היה להדגים את הפוליטיקה הרצויהלו דרך יצור כמו אודראדק או דרך אנטיגונה, והוא אכן עושה זאת בטקסטים אחרים שלו. התיאוריהמולבשת כאן על הטקסט כדי לשרת את רעיונותיו ואת מטרותיו של הכותב. השאלה שמעניינתאותי היא האם פרשנות כזו עושה חסד עם הטקסט. אין ספק שהקריאה של ז'יז'ק מעשירה את הטקסט ובה בעת מפעילה היטב את התיאוריה הלאקאניאנית והז'יז'קיאנית. השאלה היא האםאחרי הכיבוש הזה של הטקסט בידי התיאוריה נשאר משהו מהטקסט. האם אנו עדיין שומעים את בארטלבי.
נעבור לדלז. הפרשנות היפהפייה של דלז יכולהלהשתייך גם למדור של פרשנויות לשוניות-בלשניותשל המשפט של בארטלבי. הביטוישל בארטלבי, אומר דלז, מאיין הכל, כל פעולה וכל אפשרות לפעולה, אך גם לאי-פעולה. הואלא משאיר דבר אחריו ומבטל את כל מה שהיה לפניו. יש לו כוח הרס אדיר. והוא גם מדבק.על אף שדלז לא מזכיר את השיפוט האינסופי (infinite judgment) של קאנט, הניתוח הלשוני שלו מזכיר מאוד את המבנה של משפט האי-שלילה הקנטיאני, שבו חל חיוב של לא-פרדיקט, של נשוא שלילי. בארטלבי דוחה ובעת ובעונה אחת לא דוחה, מציב תנאי ובהבעת מבטל אותו, והסתירה הגלומה במשפט מטעינה את עצמה מחדש שוב ושוב. הוא גורם לסחרחורת ולבלבול בקרב סובביו, ובעיקר אצל הפרקליט שמעסיק אותו.
לטענת דלז, בארטלבי, בדומה לגיבורים אחרים של מלוויל, יוצר שפה חדשה, פראית וסכיזופרנית, בתוך השפה התקנית, שפה שסוחפת את הלשון התקנית וגוברת עליה. המשפט של בארטלבי מבטל את הפונקציות הלשוניות השונותשעליהן דיבר יאקובסון במאמרו "בלשנות ופואטיקה" (שעוסק, בין היתר, בפונקציה הפואטית): הוא מבטל את הפונקציה הקונאטיבית, שמתייחסת לנמען ומתקשרת איתו (למשל, באמצעות משפטי ציווי), את הפונקציה הפאטית, שמתמקדת ביצירת קשר עם הזולת("אתה שומע אותי?", "אתה מבין?"), והוא אפילו מבטל את ציר הברירה הפרדיגמאטי, שבו נבררות מלים בצורה אנכית, כפי שכותב דלז (ציטוט): "מילה כלשהי תמיד מעלה על הדעת מלים אחרות היכולות להחליפה, להשלימה או ליצור איתה חלופות." אין כאן אפשרות למטאפורה, וגם אין אפשרות למטונימיה. כפי שדלז מראה,המבנה הסינטקטי פגום או אחר מיסודו. אין אפשרות ליצור רצף של משפט, או לייצרמשמעות בדיעבד משום שאין תזוזה. המשפט של בארטלבי הוא לא משפט מבחינה לשונית,סינטקטית; הוא אולי שיפוט, חריצת משפט, אבל הוא לא משפט תקני בלשון. גם בתורפונקציה פואטית המשפט הזה לא עובד. לדברי יאקובסון, "הפונקציה הפואטית משליכהאת עקרון שוויון-הערך [שהוא העיקרון שלפיו מלים נבחרות לאחר השוואה זו עם זו, מתוךניגוד או דמיון] מציר הברירה על ציר הצירוף" [דוגמה: הנער הקט נם העלם הרךנרדם]. אבל ב"משפט" של בארטלבי אין ברירה ואין צירוף. יש כאן שירהשבורה, פגומה, "מינורית".
הפרשנות של דלז נעוצה גם היא בתיאוריה שלו. תקצר היריעה מלפרט כאן את העומק והרוחב של התיאוריה של דלז, לכן אתייחס רק למספר עיקרים שעולים בעבודה המשותפת שלו עם פליקס גוואטארי,קפיטליזם וסכיזופרניה (1972-1980). בבסיס האונטולוגיה הדלזיאנית, שמושפעת מניטשה ומשפינוזה, עומדתהתשוקה שמניעה הכל – זהו לא האיווי של הסובייקט הלאקאניאני, מכיוון שאין כאןסובייקט, יש קודם כל תשוקה, רצון לעוצמה, לייצור, לזרימה, תשוקה שהיא ווקטור שמניעאת העולם, שמניע מערכות שלמות ושמייצר סובייקטים. מכונה עצומה של תשוקה (“desiringmachine”) שמניעה את הטבע ומייצרת סובייקטים. הסובייקט לא קודם לתשוקה אועומד מאחוריה, אלא הוא אֵפקט שלה. זה לקחת את לאקאן למקום רחוק וקיצוני מאוד שכברמצוי מעבר ללאקאן. לאקאן עודנו מושפע מפרויד, על אף שהוא גם מבקר אותו ומפרש אותולאור הגילויים הבלשניים והאנתרופולוגיים הסטרוקטורליסטיים של זמנו. גם לאקאן מתרחק, במידת מה, מן המודל הרפרזנטטיבי של פרויד (מודל של ייצוג, של אידיאה, שלרפרזנטציה), כשלאקאן מדבר על האיווי המטונימי שנמצא בתנועה כל הזמן ודוחף קדימה, וכשהוא טוען שיש לשמוע את המטופל ולא בהכרח או לא תמיד להעניק פירוש או לחפש משמעות. אבל דלז וגוואטארי מבקרים את פרויד בחריפות. לטעמי, הביקורת המרכזית שלהםחלה על תורת הייצוג של פרויד (רפרזנטציה, Vorstellung). אצלפרויד יש עדיין חיפוש אחר משמעות – מה מייצג x?, מה המשמעות שלx? למשל,מה המשמעות של משחק של ילד שדוחף רכבת לתוך מנהרה? פרויד היה כנראה אומר: הילדרוצה לשכב עם אמו. הוא היה מחפש את המשמעות, את המיוצג שמאחורי הייצוג. לאקאן היה אומר: לא נמהר לפרש, בואו נשמע את השיח של הילד כדי להגיע למסמנים, למסמן היחידני שבלא מודע הממשי של הסובייקט. ואילו דלז אומר: לא חשובה משמעות הסיטואציה. מה שהילדשואל דרך המשחק שלו הוא, איך הדברים עובדים? איך המכונה של הרכבת מצטרפת למכונותאחרות ונוצרת תנועה, תנועה של תשוקה?
בנוסף לכך, דלז וגוואטארי טוענים (בניגוד גמור ללאקאן) שהתשוקה לא נובעת מחסר, אלא מעודף: הייצור מייצר ייצור. יש מכונותבלתי פוסקות של ייצור. התשוקה גם לא נענית לחוק (בניגוד ללאקאן, שאצלו האיווי נובע מעצם הצבת החוק האוסר על העריות ההתענגות), והתשוקה לא קשורה במסמן (שוב, ניגוד גמור ללאקאן, שאצלו האיווי ממוקם בסמלי). דלז פשוט מציע מושג אחר של תשוקה (ולכן אנו צריכים להבחינו ממושג האיווי של לאקאן).
אני סבורה שלאור דברים אלה ניתן להבין מעטיותר מדוע דלז מתרשם כל כך מבארטלבי וממלוויל בכלל. בארטלבי הוא דמות סכיזופרנית, במובן של דלז. הוא מייצר משפט חסר משמעות (או משפט שמשמעותו לא חשובה), והוא שבומייצר אותו עשר פעמים במהלך הטקסט, ומוסיף עליו וריאציות שונות (כגון, "אנימעדיף שלא לעשות שום שינוי" ו"אני לא בררן"). דלז גם רואה בספרותהאמריקאית, בניגוד לספרות הצרפתית והאנגלית ובדומה לספרות הרוסית, ספרות שמייצרתתשוקה, שהיא חלק ממכונת הייצור הגדולה של התשוקה. הוא מצטט את מלוויל: "מדוע סבור הסופר כי שומה עליו להסביר את התנהגויות דמויותיו ולתרץ אותן, בשעה שהחיים מצדם לעולם אינם מסבירים דבר ומותירים בבריות תחומים אפלים, בלתי מובחנים, בלתי מוגדרים, הבזים לכל הבהרה? החיים הם מקור ההצדקה, ואינם זקוקים להצדקה."המשמעות עוצרת את הייצור, ותפקידו של חוקר הספרות הוא להראות ולגלות את האופן שבו טקסטים מייצרים תשוקה, את האופן שבו הטקסט כביכול יוצא מגבולותיו ומגלה את הפעילות (אלה דברים שדלז וגוואטארי כותבים, אגב, באנטי-אדיפוס, בחלק הראשון של קפיטליזם וסכיזופרניה).
אנו רואים, בנוסף לכך, כיצד במאמר עלבארטלבי דלז מדגיש את חוסר הייחודיות של בארטלבי, את ההערכה שבארטלבי איננוסובייקט. בארטלבי (דלז לא כותב זאת מפורשות) הוא חלק ממכונה גדולה של תשוקה, שהאדםוהטבע נמזגים בה לאחדות אחת. כך דלז: "בארטלבי חף מכל ייחוד, אך גם מכל תוכללי. הוא טיפוס מקורי. הטיפוסים המקוריים הם בריות בעלות טבע ראשוני, אך לא ניתן לבודדן מן העולם או מן הטבע המשני וחותמן ניכר בו: הן חושפות את הריקנות המצויה בו, את פגימותם של החוקים, את בינוניותם של היצורים הייחודיים, את העולם בהווייתו כתהלוכת מסכות." הסכיזופרן יודע ממה העולם עשוי (כך דלז וגוואטארי באנטי-אדיפוס):הוא יודע שהעולם איננו תהלוכת מסכות, תהלוכה של ייצוגים, אלא ייצור בלתי פוסק של תשוקה.
זאת ועוד. באנטי אדיפוס דלז וגוואטארי משייכים את אדיפוס למיתוס של האב. האמירה של לאקאן שהאב הוא לעולם האב המת, שאין אב של ממש, אלא רק השדה של השפה, לא מספיקה לדלז ולגוואטארי. כדי שהתשוקה תתקיים ותמשיך לזרום ולייצר צריך מבחינתם להכחיד גם את האב הסמלי, שעוצר את התשוקה. במאמר על בארטלבי דלז כותב על כך שהעולם של מלוויל הוא עולם ללא אב –ואם יש אב, הרי שהוא אב רע, מפורר, מעוות, או ראוי להכחדה – כשם שהשפה של בארטלבימנוגדת לשפה הטבעית. במקום אב יש קהילייה של "אחים" הקשורים זה בזה בקשרבל יינתק. האב-הפרקליט הוא אב רע, הוא מחמיץ את בארטלבי לחלוטין. בסוף הסיפור,כשהוא כבר בבית הכלא, בארטלבי אומר למספר: "אני מכיר אותך… ואינני רוצהלומר לך דבר."
2.האתיקה של חוקר-ת הספרות
אם כן, אנו רואים כיצד המאמר של דלז עלבארטלבי נטוע בתיאוריה שלו. בארטלבי הוא כך וכך לאור התיאוריה של דלז. נוצרת כאןאפילו איזו סתירה, בעיה, כי התיאוריה של דלז מתנגדת לפרשנות, ומכוונת לבדוק כיצדהטקסט פועל, כיצד הטקסט הוא חלק ממכונה של תשוקה, ובכל זאת, אנו רואים כאן מעשה שלפרשנות שנעשה מתוך תיאוריה המסרבת למעשה של פרשנות… השאלה (שלי) היא, איך אפשר להימלט מליפול בפח זה? והאם ניתן בכלל להימלט ממנו? אני סבורה שלא ניתן להימלטלחלוטין מכל מעשה של פרשנות כי, אם ננסה להיזכר לרגע בקשר הבורומאי של לאקאן,להימנע מכל פירוש משמעו לנתק את אחת הטבעות (את הטבעת הדמיונית) מן הקשר, ואז הקשרכולו מתפרק והטבעות מתפזרות. החסד שאנו צריכים לעשות עם הטקסט של מלוויל (וגם עםהתיאוריה של לאקאן) הוא לפיכך חסד רדיקאלי. לקרוא את הטקסט מבלי להחיל עליו את סוללת המושגים של לאקאן, לשמוע את בארטלבי, לנסות לדבר אליו ולא עליו,ובכל זאת, לא לוותר לחלוטין על הפירוש, אלא להפעיל אותו בתבונה, באופן שמאפשר לפירוש לפתוח פתח אל הממשי, אל הלא-מובן.
אני סבורה שאתיקה כזו של קריאה יכולה להתאיםבמיוחד לסובייקטים שהם פיקטיביים, שהם יצירי הדמיון, יצורים של הפונקציה הפואטית. השיחשל בארטלבי הוא מוגבל ומגודר על ידי גבולות הטקסט. אנחנו לא יכולים לדבר אליו בממשולרפא אותו. הוא לא סובייקט באנליזה. לכן שאלת אבחון המבנה של בארטלבי – האם הואפסיכוטי, פרוורטי או נוירוטי, לא נועדה לסייע לנו בהכוונת הריפוי, כי אנו לאמתכוונים לרפא את בארטלבי. לאבחן את המבנה של בארטלבי יהיה לא יותר מלאמן את השרירהאבחוני שלנו (שלכם) כאנליטיקאים. זה יהיה לא יותר מאשר להתענג על ידע תיאורטי שאנו מחזקים מחזיקים. אין דבר רחוק יותר מן האתיקה של לאקאן מאשר ההתבשמות הזו של החוקר או של האנליטיקאי מן הידע האנליטי – התיאורטי והפרקטי שהוא צבר.[3]
הייחוד של התיאוריה של לאקאן בעיני הוא שזו תיאוריה שמתווה את גבולותיה שלה כחלק מן המהלך התיאורטי של ההמשגה והפרשנות. זו תיאוריה שחותכת את עצמה, שהולכת אל מעבר לעצמה לעברהפרקסיס, לפעולה (אתית) בעולם. אני רוצה לומר שהממשי אצל לאקאן איננו רק מושגתיאורטי, אלא הוא מוּחל על התיאוריה הלאקאניאנית עצמה ומסמן את גבולותיה. ניתןלראות זאת בתיאוריית הפירוש של לאקאן שמכוונת להגבלת הפירוש.
התפקיד של האינטלקטואל-ית או החוקר-ת משיקבעיני לזה של הוראתו של לאקאן. חוקר-ת "אמיתי-ת" יודעת שהיא לא יודעת(כפי שלאקאן אימץ את הביטוי של סוקרטס), והשאיפה שלו-ה איננה בהכרח להשלים את הידעהחסר, אלא לסמן את גבולותיו. הסימון הזה הוא יותר מהקפה בעיגול של האזורים של הממשי; יש כאן אקט אתי שמזמין את האחר לדבר, ושמאפשר להידבר עם האחר (סובייקט אחר, או הלא מודע).
בגבולותשל התיאוריה, כמו גם בגבולות של הפירוש, אפשר להתחיל לשמוע את בארטלבי.
3.פירושים אפשריים ל"בארטלבי הכתבן"
ישמאמר של חוקר לאקאניאני בשם קנת' ריינהארד (Reinhard) שנקרא "קאנט עם סאד, לאקאן עם לוינס" (“Kant withSade, Lacan with Levinas”). במאמר הזהריינהארד מציין שבסמינר 7, על האתיקה של הפסיכואנליזה, לאקאן מדבר לראשונה על קאנטועל סאד, וכותב שהמילה "עם", avec,בצרפתית, Meta,ביוונית, מציינת שבר (lacoupure), גבול, מקום שבו כל אחד מהכותבים, קאנט וסאד, מגלה נקודה נסתרתולא מדוברת אצל האחר. קאנט וסאד מגלים את האמיתות החבויות ואת המגבלות המסתתרותבטקסט של האחר (קאנט אצל סאד, וסאד אצל קאנט). כל אחד מהם כביכול מתנחל בחצר של האחר, משתכן בסמוך לו, ומגלה את החסר ואת האמת שבאחר. בהמשך ריינהארד כותב כך (התרגום שלי):
"קאנט עם סאד" של לאקאן מייסד ספרות השוואתית אחרת מאשר השוואה, ככל שהחיבור ממשיךאופן לוגי ואתי של קריאה הקודם לכל הקבלה, קריאה שבה טקסטים לא מאורגנים ב"משפחות"המוגדרות על ידי דמיון והבדל, כשם שהם מאורגנים ב"שכונות" הנקבעות עלידי סמיכות מקרית, בידוד גנאלוגי ומפגש אתי.[4]
בדרך הזו, טוען ריינהארד, לאקאן קורא את קאנט עם סאד במקביל, כאשר כל אחד מהם חושף אמיתות חבויות ומגבלות אצל השני, וכאשר היחס בין שני ההוגים, קאנט וסאד, איננו סימטרי. כך שיש פער בין קאנט וסאד ויש פער, שבר, בין המעשה הפרשני או בין ההחלה שלהתיאוריה לבין הטקסט. התוצאה היא הרמנויטיקה חדשה שלא נשארת בעולם המראות שביןהטקסט לתיאוריה, אלא יוצאת החוצה, הן מהטקסט והן מהתיאוריה, מדרבנת לפעולה ומעוררתאיווי. כך גם במקום להישאר ביחסים דמיוניים של אני ואתה, אני וזולת, נוצר מפגש בין שתי אחרויות, בין שני "שכנים", רֵעים-רַעים שלא תמיד מסתדרים ביניהם ושיש ביניהם פער ממשי שיכול להיות מתוּוך על ידי ערכאה סמלית. הקריאה את מלוויל ולאקאן זה עם זה, מבלי להחיל את התיאוריה של לאקאן על הטקסט של מלוויל, תביא אותנו לגיבוש של אתיקה חדשה של קריאה ושל אינטרפרטציה.
הבה ניגש לטקסט. כבר בתחילת הסיפור אנו מתוודעים למספר שמצהיר שאינו יודע כמעט דבר על בארטלבי –
בעוד שעל לבלרים אחרים יכול אני לכתוב תולדות חיים שלמים, הרי על בארטלבי לא ניתן לעשותדבר מעין זה. אני סבור שאין די חומר לביוגרפיה מלאה ומספקת של איש זה; אבידה ללאתקנה לספרות. בארטלבי הוא אחד מאותם יצורים, שלא ניתן לוודא עליהם דבר, אלא ממקורראשון, ובמקרה שלו זהו מקור זעום ביותר. מה שראו עיני הנדהמות בבארטלבי הוא כל מהשאני יודע עליו חוץ משמועה מעורפלת אחת, אמנם, שתופיע בהמשך.
כבר בהתחלה מתברר שיש לנו עניין עם ידע, ידע חלקי, אודות אדם אחר. וזהו ידע שלא ניתן להשיג מחדש: אבידה ללא תקנה לספרות. הידע החלקי הזה נתקל בפילטר נוסף שמעמעם אותו עבורנו, הקוראים: המספר, שאיננו חסר פניות בנוגע לבארטלבי. (בנרטולוגיה, שהיא חלקמתורת הספרות, מספר כזה מכונה "מספר בלתי מהימן", קשה להסתמך עליו בנוגעלקבלת מידע על הדמויות). בהמשך הסיפור המספר מגלה שוב ושוב שאיננו מבין את בארטלביוהוא מנסה להבין ולפרש אותו, והתפקיד שלו נע באופן פתטי למדיי בין היותו בוס,מנהל, אדון שמשתמש בעובדים שלו כדי שהעבודה שהוא אמון עליה תתנהל בצורה חלקה, לביןהיותו מעין עובד סוציאלי, אלטרואיסט שבא לעשות חסד (נוצרי) עם החלכאים והנדכאים. אנחנוגם למדים, מתוך האופן שבו המספר מציג את עצמו, שהוא איש החוש המשותף, הקומון סנס:הוא מעיד על עצמו שהוא בעל שיקול דעת, מתון, שיטתי ("ראשית, אני אדםשמצעירותו ואילך חדור הוא אמונה עמוקה כי הדרך הקלה ביותר בחיים היא גם הטובהביותר." וכו'). יחד עם זאת, אנו רואים גם שהוא מבקש להצניע תכונות אחרות:עצבנות, ביקורתיות, דעתנות, רגשנות: כל מה שמעורב בו אפקט, שיש בו מידה שלהתענגות. ("רק לעתים רחוקות אני יוצא מגדרי… ואולם הרשוני להיות נמהר כאןולהצהיר…"). המספר מבקש להיות "אדם ללא תכונות", אבל מתגלה כדמות"עגולה" יותר (בתורת הספרות: דמות רבת מימדים, עשירה, שיש לגביה מידע רב) מאשר בארטלבי, שהוא דמות "שטוחה" לגמרי. כך שיש ניגוד גמור ביןבארטלבי לבין המספר. כפי שנראה בהמשך, התכונות הללו, מתינות, שיטתיות, שיקול דעת, קומון סנס, וגם עצבנות ורגשנות, לא פועלות לטובתו של המספר ואף עומדות לו לרועץ בקשר שלו עם בארטלבי. התכונות הללו משקיעות את המספר בדמיוני, בפנטזמה, והוא בשוםאופן לא חוצה את הפנטזמה. מה היה קורה אילו המספר היה ממלא פונקציה של אנליטיקאי,האם הוא היה מצליח להסתדר עם בארטלבי? האם זה היה עוזר לבארטלבי או משנה משהובהתנהגותו? זו נקודה למחשבה. אני לא יודעת. כלל לא בטוח שבארטלבי לא היה מערער אתעצביו של האנליטיקאי הלאקאניאני הנזירי ושווה הנפש ביותר.
אז בארטלבי הוא אחר שלא ניתן לדעת עליו כמעט דבר. יכולתי להשלים את הפער הזה במידע, אבל אני מבקשת לקרוא את הטקסט כפשוטו ככל שניתן. אפשר לגייס את סוללת המושגים הלאקאניאנית ולומר שבארטלבי הוא הסימפטום של המספר – היפוך גמור של המספר ובה בעת התנקזות של כל מה שמושלך מן המספר, התענגות,אובייקט a; שהוא מתפקד כאובייקט א קטנה, גם אובייקט חלקי, גם אובייקט שלעודף-התענגות, גם מעין טראומה שחוזרת שוב ושוב, וגם אובייקט סיבת האיווי; אפשר היה גם לומר שהביטוי שלו הוא מטאפורה לאיווי: "אני מעדיף שלא" כי "זהלא זה", ולעולם לא אענה למה שמוצע לי כי אני מעוניין לא לספק את האיווי ובכך להכחיד אותו, אלא להמשיך ולאחוז בו; אפשר היה לומר שבארטלבי ממלא את הפונקציה של האנליטיקאי… הקריאות הללו הן קריאות אפשריות, אבל הסכנה היא שאם נקבל אותן כקביעות חד-משמעיות אודות בארטלבי, אנו ניפול לפח של ה"הבנה". במקום לשמוע את בארטלבי ולהיווכח בסינגולאריות שלו, אנו נתייג אותו ונְקבע אותו בתיאוריה שלנו.
מצד אחר, אני לא רוצה לומר שבארטלבי הואייצוג או התגלמות של הממשי שמראש לא ניתן לדעת עליו דבר, ולכן צריך לוותר מראש עלכל ניסיון לומר עליו משהו. מכיוון שגם הקביעה שבארטלבי הוא התגלמות כלשהי של הממשיהיא קביעה פרשנית נחרצת. הסירוב לפענח הוא חלק מן הדיאלקטיקה של הפיענוח. אז מהאפשר לעשות? אפשר לשמוע את בארטלבי ולהציע פירושים שונים, מסומנים שונים, ולראות כיצד הפירושים-מסומנים הסותרים הללו, שלא מכפתרים את בארטלבי אליהם, מתנפצים זה מול זה, ומשאירים את המסמן במצבו המצומצם, כמסמן בממשי.
נמשיך. מלבד בארטלבי, עובדים במשרד עוד שלושה טיפוסים, טרקי, ניפרס וג'ינג'ר נאט. הייתי אומרת שמה שמאפיין אותם הוא סימפטוםכלשהו שהופך לסימן ההיכר שלהם. זהו סימפטום שקשור באפקט, בקוונטום של התענגות. טרקי רגוע בשעות הבוקר, אבל משעות הצהריים ועד הערב הוא לוהט כתנור, ונעשה פזיז ובלתי יעיל בעבודתו, חסר שקט ונמרץ. ניפרס עצבני וקצר רוח בבוקר, אבל נרגע מהצהריים ועד הערב, ואילו ג'ינג'ר נאט הוא נער שליח שלא מייחס חשיבות רבה לעבודת המשפט, ואנו יודעים עליו שהוא משמש נער שליחויות, מנקה את המשרד, ועסוק בעיקר בקניית תפוחים ודובשני זנגביל לשני הפקידים האחרים. יעילות ואי יעילות, אפקט וכניעה לסדר, תשלום של שכר רעב לעומת רחמים והטיית חסד: אנחנו פוגשים כאן שיח קפיטליסטי, פרוטסטנטי,שבאותה תקופה, במשרד הזה, מצטייר כשיח של אדון. ומעמדו של האדון כאן הוא מעורער כמובן כי המספר-האדון הוא סובייקט שסוע. שלושת הפקידים האחרים יכולים לייצג צדדים שונים, סימפטומים מוגזמים, באישיותו של המספר.
ואז מגיע בארטלבי שנראה כאילו הוא מצוי מחוץלכל שיח. נראה בתחילה שאין לו סימפטום בעייתי שמאפיין אותו, את הלומפן-פקיד הזה, ועושה רושם שזה הולך להיות סידור נוח, ניתן יהיה לנצל אותו בקלות, להשתמש בידע שלו: [לקרוא] עד מהרה מתברר שהידע הזה עובד נגד המספר, נגד הפקידים ונגד העבודה, או לפחות, זה לא ידע רלוונטי, שאפשר לעשות בו שימוש. [לקרוא]
נדבר קצת על אופי העבודה במשרד: זו עבודהשיש בה לא מעט אבסורד, מלאכת ההעתקה, ואחר כך העבודה של השוואת הגרסאות. העובדיםבמשרד לא מייצרים דבר. הם מייצרים ייצור (לא פלא שדלז כתב על הסיפור הזה – לייצר ייצור זהו המנוע והעבודה של התשוקה, על פי דלז וגוואטארי). הם מייצרים שעתוק. ישכאן חזרה, והחזרה מתקיימת בשתי הרמות: החזרתיות האוטומטית של משפטים ומלים, שלשרשרת המסמנים, שהיא לכאורה הגיונית, יש בה טעם: אם מישהו מעתיק משהו מטקסט מקורי,הגיוני וסביר שיהיה צורך להשוות את ההעתק למקור כדי לוודא שלא נפלו טעויות. אבלהחזרתיות הזו מסתירה חזרה שאיננה אלא מפגש עם הממשי, עם הטראומה. מהי הטראומה? אנילא בטוחה לגבי התוכן של הטראומה, אבל אני יכולה לומר שהטראומה היא הטראומה שלהמקור. של ה-Cause. הטקסט המקורי הוא מסמך משפטי שהאדון-המספר אוחז בידו. כך שלמקוריש קשר לחוק. הטראומה אצל לאקאן קשורה להחלה של החוק על הסובייקט ולניתוק מאיזשהו"מקור" דמיוני, מקור שהוא בלתי ניתן לשעתוק, כי כל שעתוק, כל ייצוג, כלשפה, יסלפו ויחמיצו אותו. אולי בגלל זה בארטלבי מסרב להשוואת ההעתק למקור: זה לעולםלא יוכל להיות "זה".
מה שבארטלבי עושה הוא, אולי, לעורר אתהטראומה. בהתחלה הוא מעתיק, באופן אוטומטי, "כאילו זמן רב היה רעב למשהושיוכל להעתיקו וכעת הלעיט עצמו במסמכי. לא הייתה כל הפסקה לעיכול. הוא כתב ברציפותיומם ולילה, מעתיק לאור השמש ולאור הנר. צריך הייתי לשמוח מאוד על שקידתו זו, אילורק הייתה חדווה בחריצותו. [שימו לב לתביעה של האדון! העבד צריך גם ליהנות מעבודהשהאדון עצמו יודע שהיא משעממת]. אולם הוא כתב בשתיקה, בחיוורון, באופן מכני." אחר כך, ועוד נשוב לכך, הוא זונח גם אתההעתקה. כדי שיהיה מקור, כדי שקיומו של טקסט כמקור יאושר, הוא זקוק להיעתק, כיאחרת לא יהיה הבדל בין העתק למקור. הסירוב להעתיק או להשוות גרסאות הוא סירובלהעניק תוקף למקור כמקור. התביעה של המספר היא תביעה לאשרר משהו, לאשר את הפנטזמה,את אובייקט פטיט a כגורם פוזיטיבי, ואילו בארטלבי לא נענה לתביעה: במקום אובייקט פטיטא, המקור, יש לנו חור, במקום חוק יש חור.
לעומת מלאכת ההעתקה שעליה הוא עט, לפחותבתחילה, בארטלבי לא מסכים להשוואת הגרסאות של ההעתק למקור. עולה השאלה, למה? ואנירוצה להציע פירוש. בהעתקה יש משהו מן הסדר של המטונימיה. יש התקה, displacement, שהואהמנגנון הפרוידיאני שפועל בחלום ושלאקאן זיהה אותו עם המטונימיה (אתם שומעים אתמשחק המלים העתקה-התקה). ההעתק מונח בסמיכות למקור. מלאכת ההעתקה-התקה לא מבדילה כשלעצמה בין מקור להעתק. כבר אין מקור של ממש, אלא רק העתקים. ההיררכיה בין מקורלהעתק מתבטלת. לעומת זאת, השוואת הגרסאות כבר מזמנת היררכיה: יש להשוות את ההעתקלמקור. ההעתק הוא הסבסטיטוציה (substitution) של המקור. בהשוואת הגרסאות יש מטאפורה, והמטאפורה יוצרת היררכיה. במטאפורה אנחנו עדיין במעמד המראה, בזהותובניכור הדמיוניים שבין האני לפרטנר שמשתקף במראה. אנחנו עדיין נתונים בדואליזם שלאני-זולת (אחר קטן). במטונימיה חל ניפוץ של המראה. אנו הולכים לאורך שרשרת המסמנים.
למה בארטלבי "מעדיף" פעילותמטונימית על פני פעילות מטפורית? אולי משום שהפעילות המטפורית, ואני מזכירה לכם את המודל של יאקובסון, היא פעילות שכרוכה בבחירה, בציר הברירה, בהעדפה. ובמובן אחד,ניתן לראות בביטוי של בארטלבי ויתור על ההעדפה. בארטלבי מוותר על ייצור הערך, על העדפת מסמן אחד על פני מסמן אחר. הוא נשאר מנוכר ולעולם לא מתכפתר (ב- point de caption). דלז כותב שהמשפט של בארטלבי, "אני מעדיף שלא" הוא לאבר-המרה. אי אפשר להחליף את prefer ב-rather. הוא נידון לחזור על עצמו באופן מדויק, גם כאוטומטון וגם כטיכה (tuché), גםבמשלב הסמלי וגם בממשי. (בממשי: המשפט "אני מעדיף שלא" הוא סיבת עצמו.הוא ה-cause של עצמו).
אולם יש מובן נוסף לביטוי של בארטלבי שלפיוניתן לפרש את ההעדפה שלו שלא להסכים להשוואת ההעתק למקור. בארטלבי לא מבטל אתההעדפה. נהפוך הוא: הביטוי "אני מעדיף שלא" יכול להוות הפרדיגמה האולטימטיביתשל ההעדפה באשר היא, בדומה לאופן שבו כל איווי הוא איווי של איווי. המובן הזה או הפירוש הזה לעניין הסירוב להשוואת המקור להעתק נראה הפוך לחלוטין לפירוש הקודם שהצעתי, אבל הניגוד הוא דיאלקטי: הסירוב לבחור, הסירוב להעדיף משהו, שקול, לבסוף, לפרדיגמה של עצם ההעדפה. הפרדיגמההיא מבנית ואינה מחייבת העדפה של תוכן מסוים.
מאוחר יותר בארטלבי מצהיר שהוא החליט שלאלכתוב עוד. כשהמספר שואל אותו "מה הסיבה?" הוא עונה "אינך רואה אתהסיבה בעצמך?" זוהי שאלה רטורית סתומה, מעין אומֶר אנליטי שקורא לעבודה,למחשבה, או לתשובה סתומה שתעורר משהו. ייתכן שאנחנו יכולים לראות את הסיבה בעצמנו בהסתמך על הפרשנות שהעליתי: ההעתקה נותנת גושפנקה למקור כך שנותר שריד לברירה,להעדפה של המקור על פני ההעתק. ויתור על ההעתקה משמעו ויתור מוחלט על הענקת הערך ועל ההעדפה. זהו ניכור גמור, ללא כל נקודת כפתור. מצד שני, יש כאן התקשרות וכפיפותלעצם ההעדפה, כלומר, לשפה עצמה, לשרשרת המסמנים כשלעצמה. הבחירה בפרדיגמה מייתרת את ההעדפה של מסומנים ספציפיים.
בהמשך לכך, אם נבחן את הסיפור מנקודת מבט פסיכיאטרית, נראה, לפחות על פניו, התדרדרות. אט אט בארטלבי משיל מעליו כל קשרלחברה האנושית ולסדר הסמלי. הוא הופך לאביזר מתמיד בלשכתו של המספר (זו פרפראזה). כלומר, הוא לא ממש סובייקט. אנו קרבים לשאלת מליון הדולר, האם בארטלבי הוא במבנהפסיכוטי? יש סימנים שמעידים על כך: ה"אנורקסיה" שלו, היחס שלו לשפה, האוטומטיות שבהתנהגות ושבדיבור, מה שנראה כמו דחייה של המסמן של שם האב. אבל צריך להיזהר כאן מכיוון שיש גם לא מעט רמזים לכך שבארטלבי מהתל במספר ובשאר הדמויות וגם בנו, הקוראים. האפשרויות הפרשניות הללו מועלות גם בטקסט על ידי המספר והדמויותהשונות. המספר מדבר על "ההתנגדות הסבילה" של בארטלבי, והואמניחשההתנגדות הזו איננה רצונית. ג'ינג'ר נאט טוען "שהוא קצת קוקו", וכל אחד מהפקידים, באופן שמותנה במצב רוחם לאורך שעות היום, מפרש את התנהגותו של בארטלבי או כחוצפה שמצדיקה סילוק בבעיטה או אגרוף לעין, או כשיגעון חולף. ואילו המזונאיבבית הכלא מניח שבארטלבי הוא "זייפן", כלומר הוא מעמיד פנים ועושה הכלבכוונת מכוון. זאת אומרת שאולי הוא בכלל במבנה פרוורטי כי הוא יודע על החוק אבלמעדיף להתכחש לו.
כולם מניחים הנחות ומעניקים פירושים כי זהמה שסובייקטים נוהגים לעשות כשהם נתקלים באחר הזר והמוזר שאנחנו לא יודעים מה הוארוצה מאיתנו. אנו עושים זאת כדי להיחלץ מן המועקה שבחוסר האונים שלנו מול החסרשבאחר. אצטט לכם קטע מתוך הסיפור שמדגים את חוסר האונים ואת הסבך הדמיוני שלפרשנויות, פנטזיות והנחות שהמספר נקלע אליו:
אין דבר המכעיס אדם רציני יותר מהתנגדות סבילה. אם האדם שנתקל בהתנגדות כזו אינו משוללאופי אנושי, והמתנגד הוא חסר אונים לחלוטין בסבילותו, אזי כשישוב לראשון מצב רוחוהטוב, הוא ישתדל בנדיבות לנתח ולהסיק בכוח דמיונו את מה שהוכח כבלתי ניתן לפתרוןעל ידי שיקול דעתו. אפילו כך, בדרך כלל, נתתי לבי לבארטלבי ולדרכיו. בחור מסכן! חשבתי, אין בכוונתו להרע; ברור שאינו מתכוון לשום חוצפה; חזותו מעידה עליו שמשוגותיו אינן רציניות. הוא מועיל לי. אני יכול להסתדר איתו. אם אשלח אותו מעל פני, קרוב לוודאי שייפול לידיו של מעביד פחות ותרן, ואז ינהגו בו בגסות, ואולי אףיגיע עד פת לחם. כן. כאן אני יכול לקנות לי בזול הערכה עצמית מענגת. אם אנהגבבארטלבי בידידות, אם אוותר לו על עקשנותו, יעלה לי הדבר במעט או בלא כלום, בעודאני טומן בנפשי את מ ה שיוכח בסופו של דבר כפירור מתוק למען מצפוני. אולם הלך נפשזה לא התמיד עמי. סבילותו של בארטלבי הרגיזה אותי לפעמים. חשתי גירוי מוזר להתמודדאתו במאבק חדש, להפיק אצלו איזה ניצוץ זעם כתשובה לזעמי. אולם לאמיתו של דבר, הייתי יכול באותה מידה להצית אש באמצעות שפשוף פרקי אצבעותיי כנגד פלח סבון וינדזור.
המספר מוסיף להניח הנחות, לפרש ולפנטז ממשעד סוף הטקסט, הוא מאוד מוטרד, מלא במועקה ו-traumatized. בולטבמיוחד הניסיון של המספר לייחס לבארטלבי כוונות טהורות: לא ייתכן שהוא לא מוסרי,לא ייתכן שהוא מעמיד פנים, קרוב יותר לוודאי שהוא בודד, מסכן ואומלל. זהו קרום דקשל הגנה שהמספר לובש או מלביש בו את בארטלבי כדי להגן על עצמו מפני איזה איום לאנודע וממשי. המספר לא סובל את אי הידיעה. מה שמאיים על המספר הוא ההערכה שהוא לא מבין את בארטלבי ולא יודע עליו שום דבר שיכול להעניק לו תמונה, ייצוג ברור של האחר הזה שניצב מולו.
כדי לא להיקלע לסבך דומה של הנחות, פנטזיותופרשנויות שמעידות יותר עלי כסובייקט שמפרש ומניח הנחות מאשר על בארטלבי, אני רוצהלדבר על בארטלבי באופן שמציג כמה אפשרויות פרשניות שמוציאות זו את זו. אבל הסתירה שנובעת מן הפרשנויות הללו תהיה האומר האנליטי שלי בנוגע לבארטלבי. באופן הזה, אנימקווה לשקף את הביטוי הפרדוקסאלי של בארטלבי כאות הייחודית שלו. המשפט של בארטלבי הוא משפט במובן של שיפוט, חריצת משפט, יש בו משהו קטגורי למרות או אולי משום שהוא מכיל סתירה, הוא מכיל מסמנים שיש להם מסומנים שונים ומנוגדים, ובאופן הזה הוא משחזר ומגלה את אופן פעולתו של המנגנון הלא מודע.
אני הולכת בעקבות האתיקה של הפסיכואנליזה של לאקאן במובן זה שאני לא מעוניינת לפרש אתבארטלבי כך שהביטוי שלו יבלע בפירוש שלי, כך שאני וכולנו נתענג על הפירוש, על האופן שבו "פירקנו" את הטקסט באמצעות התותחים הכבדים של לאקאן. עולה בדעתי הפתגם "הניתוח הצליח, אבל המטופל מת." אני רואה את הניתוחהספרותי, הפרשני, ככישלון מובנה מראש. ההצלחה טמונה בכישלון הזה. איך אמר בקט – [5]“fail again, fail better”
בארטלבי עושה לקוראים ולדמויות האחרות בסיפור היסטריזציה. אנו שואלים: מיהו בארטלבי? מה הוא רוצה מאיתנו? אבל השאלה הזולא נוגעת לבארטלבי עצמו, אלא לנו, לפירושים שלנו את דמותו. הפירושים שלנו מעידיםעלינו יותר מאשר על בארטלבי. כך שבארטלבי קורא לנו לבחון את הפירושים ואת ההנחותשלנו לגביו, ולהתמודד בכלל עם הפירושים ועם ההנחות שלנו. הפונקציה הזו של בארטלבימזכירה את הפונקציה של האנליטיקאי שעושה היסטריזציה בטיפול, ומפגיש את האנליזנד עםהאיווי שלו. אבל אני רוצה גם להסתייג: איזה מין אנליטיקאי הוא זה שממית את עצמובלאכול כלום, בסיגוף עצמי התאבדותי שטעמו לא ברור, ושספק אם הוא נמצא בכלל בסדרהסמלי? איזה מין איווי יש לו?
אני רוצה להתייחס לעניין אחרון בטרם נפתח בדיון: עניין המכתב שלא מגיע ליעדו. לאחר מותו של בארטלבי מתגנבת לאוזניו של המספרשמועה: "בארטלבי היה פקיד זוטר ב'משרד למכתבים ללא גואל' בוושינגטון ופוטרמשם באופן פתאומי בגלל שינויים במנהל." במקור השמועה הזו נשמעת מצמררת אף יותר: “The report was this: that Bartleby had been asubordinate clerk in the Dead Letter Office at Washington, from which he hadbeen suddenly removed by the change in the administration. When I think overthis rumor, I cannot adequately express the emotions which seize me. Deadletters! Does it not sound like dead men?”
ה-dead letter הזה הוא ביטוי מאוד עשיר. הדבר נובע חלקית מכךשלאקאן מתייחס למילהletter,lettre , במשמעותה הכפולה: גם מכתב וגם אות. ניתן למצוא את הכפילות הזוב"סמינר 'על המכתב הגנוב'" (“Seminar on ‘ThePurloined Letter’”) של לאקאן וגם במאמר שהוא כתב על הביוגרפיה של ז'אן דליי (Delay) על אנדרה ז'יד, "הנעורים של ז'יד, או האות [או: המכתב] והאיווי", “The Youth of Gide, or the Letter and Desire.” האות אצל לאקאן היא הצדהמבני של המסמן, ללא המובן. לאות אין מובן והיא נטועה בממשי. זהו היסוד חסר המשמעות של כל סובייקט, הממשי שחוזר בטיכה (tuché). האות היא מה שחקוק בבשר ובלא מודע הממשי. זאת אומרת שביסודה האות היא "אות מתה". אחד המובנים שיש ל-dead letter באנגלית היא מילה שמכסה על ריק, מילה שלא אומרת כלום. זה קשור גם למושג המשפטי dead letter. בתורת המשפט dead letter מתייחסלחוק שקיים רשמית, אבל איננו נאכף. חוק חסר שיניים. כך שזו אכן אות מתה שניתןלארוג ממנה תלי תלים של סיפורים בהקשר של בארטלבי. אפשר לראות איך בארטלבי מייצגאת הממשי שחוזר עם המשפט החוזר הקבוע שלו "אני מעדיף שלא". הבנו אתהמשפט הזה כמשפט שמצוי מחוץ לשפה, אף על פי שהוא עשוי ממסמנים, כמשפט שמפרק כלמשמעות. המשפט הזה הוא האות של בארטלבי. זהו שמו, שהוא בלתי ניתן לפענוח. ולכןהמשפט של בארטלבי שמזוהה עמו באופן מדויק ומצומצם כל כך פוגש את גבולו של הפירוש.אפשר לראות את ה-deadletter של בארטלבי גם כמה שז'יז'ק מכנה "הצד המגונה של החוק" –“the obscene side of the Law”. אחתהדוגמאות של ז'יז'ק היא בפירוק של הציוויים של עשרת הדיברות (הסר את הדיברות), כאשר במקום הציוויים "לא תגנוב" או "לא תרצח" מופיע רק האיסור"לא!", ללא התוכן. במשפט-שיפוט של בארטלבי יש תופעה דומה של תוכן חסר:"אני מעדיף שלא" – שלא מה? זה מבלבל. זה יוצר אצלנו את התחושה שמתענגים עלינו. כאילו האב המת המגונה של "טוטם וטאבו" קם לתחייה ומחוקק חוקים.
המכתב, לעומת זאת, קשור במשלב הסמלי. בסמינרעל המכתב הגנוב לאקאן כותב ש"מכתב מגיע תמיד אל יעדו" (Écrits, 30). לאקאןמתייחס במשפט זה למכתב אשר בסיפור של פו מגיע לידיים שונות, ומעניק מעמד מסוים לכלסובייקט שבידיו הוא נמצא, בדיוק כשם שהמסמן מעניק פונקציה מסוימת לסובייקט שאיתוהוא מזוהה (למשל המסמן "אב" או המסמן "בן"). אם כל מכתב מגיעתמיד ליעדו, הרי שלכל סובייקט יש מעמד בסדר הסמלי. מה קורה כשמכתב או כשמסמן אינומגיע ליעדו? זוהי, למעשה, השאלה של דרידה בתגובה שלו ללאקאן: מדוע מכתב מגיע תמידאל יעדו? הרי הוא יכול גם שלא להגיע. אני לא רוצה להיכנס כעת לויכוח בין דרידה ללאקאן (זה יהיה הנושא של ההרצאה של ה-30.04), אז אדבר בקצרה רק על המשמעות של המשפט של לאקאן "מכתב מגיע תמיד אל יעדו" ועל הקשר שלו לנובלה של מלוויל.
"מכתב מגיע תמיד אל יעדו" מהדהד משפט לאקאניאני אחר שמופיע כמה שורות קודם ב"סמינר על המכתב הגנוב":"הסובייקט מקבל את המסר שלו מן האחר בצורה האמיתית וההפוכה שלו". שני המשפטים הללו נושאים את אותה משמעות ככל שהדברים קשורים במשלב הסמלי. אם אני אומרת לבת שלי, "את הבת שלי", אני מקבלת ממנה את המסר בצורה הפוכה: אני אמא של הבת שלי. כסובייקטים, אנחנו מתפקדים בסדר הסמלי על דרך ההבדל והניגוד ביחסלסובייקטים אחרים: אמא, אבא, בת, מורה, תלמיד וכו'.
במובן ממשי, המשפט "מכתב מגיע תמיד אל יעדו" מזכיר את הביטוי "לכל כדור יש כתובת." במובן זה, המכתב הוא אות, גורל של הסובייקט.
אם כך, איך ניתן להבין את הסיפור על כך שבארטלבי עבד ב-Dead Letter Office, במשרד למכתבים ללא גואל? אציע כמה פרשנויות מנוגדות. אם אנומבינים את המשפט "מכתב מגיע תמיד ליעדו" כהצבה של הסובייקט בסדר הסמלי,הרי שבמקרה של בארטלבי אכן לא בטוח שהמכתב מגיע ליעדו. בארטלבי הוא לא ממש סובייקטבסדר הסמלי. הזכרתי את האפשרות שבארטלבי הוא פסיכוטי. בכל אופן, ההתנגדות הפסיבית-אגרסיביתשלו זורקת אותו אל מחוץ לסדר החברתי והסמלי. והוא גם מערער את שרשרת המסמנים ואתשרשרת הסובייקטים. בתחילת הסיפור הוא עדיין מתפקד ככתבן. אבל בהמשך הוא מפסיקלעבוד ומתנחל במשרד של המספר. היות שבארטלבי לא יכול להיות מוגדר עוד ככתבן, גם המספר לא יכול להיות מוגדר עוד כמעביד, וזה אחד הגורמים שמערערים גם את מעמדו של המספר בסדר הסמלי והחברתי (אתם זוכרים בוודאי את מבטי התמיהה ולחישות הפליאה שננעצים בו כשהוא נאלץ להודות שהוא זה שאחראי על בארטלבי, כאשר המשרד מאוכלס מחדש ועוד לפני כן). מה בארטלבי בכל זאת כותב?אולי רק את האות שלו, שאותה הוא חורט שוב ושוב, "אני מעדיף שלא". זהוהמכתב של בארטלבי והוא מגיע ליעדו רק במובן שבו הוא מערער את הסדר הסמלי, כךשבארטלבי לא מקבל תשובה, לא מן האחר הגדול ולא מסובייקטים אחרים. הוא אכן"אדם ללא גואל" – "בשליחויות החיים, אצים רצים מכתבים אלה עד כלותהנשימה." המסר של בארטלבי הוא לא מטבע עובר לסוחר, הוא לא מסר של יחס בינסובייקטיבי, מסר של חליפין. זהו לא מכתב. דיברתי קודם על כך שבארטלבי מבטל אתההעדפה, את ציר הברירה הפרדיגמאטי. בארטלבי מבטל את ההעדפה כי ההעדפה היא תמיד גם סינטקטית:המכתב, המסמן המסוים, עובר מיד ליד, בשרשרת המסמנים, באופן מטונימי. אבל בארטלבי מעדיף שלא: הוא מעניק משקל סגולי רק למסמן אחד, רק לאות אחת, רק למשפט אחד, והמשפט הזה אינו בר חליפין.
פרשנות נוספת, אחרת, היא שבארטלבי עובד במשרד שאליו מגיעים כל המכתבים שלא הגיעו ליעדם. כל מה שנפלט מהסירקולציה של יחס החליפין, של הסדר הסמלי. הוא הכתבן של אותיות של הממשי. מעין שומר החותם שלהאותיות הללו.
פרשנות שלישית: המכתבים שתמיד מגיעים ליעדםמגיעים אל בארטלבי, הוא היעד. הוא המבט (gaze). האם בארטלבי הוא התגלמות של המשלב הסמלי, של השדה של השפה? האםהוא האחר הגדול בהתגלמותו? אם כן, אז בארטלבי מקבל את התשובה של הממשי לשאלה שלהאחר הגדול. בארטלבי הוא האחר הגדול, והשאלה הסתומה שלו לא נתקלת אלא בתגובה סתומה בעצמה – תגובה של הממשי. "התשובה של הממשי לשאלה של האחר הגדול" – זוהי, אגב, אחת מהגדרות הסובייקט של ז'יז'ק. אם בארטלבי הוא האחר הגדול, הוא יכול לקבלרק את התשובות הסתומות והסותרות שלנו, הסובייקטים, לשאלה או למסר שלו.
אז האם בארטלבי חושף כאן, בדומה לדרידה, החמצה וטעות של לאקאן – שיש מכתבים שאכן אינם מגיעים ליעדם? או שאולי הוא מאשר את טענתו של לאקאן – אם בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל (כסובייקט במבנה פסיכוטי), או בשעה שאנו מפרשים את בארטלבי ככתובת האולטימטיבית לכל מכתב שהוא? לחשוב על כל הפרשנויות הללו כעולות בקנה אחד פירושולקבל את האבסורד, האי-גיון, הבלתי אפשרי. אנחנו נתקלים בזה, בכתבן – ב"מה שאינו מפסיק שלא להיכתב".
[1]“Interpretation cannot be bent to any meaning.” Sem. XI, 209.
[2]“Interpretation is not open to all meanings. It is not just any interpretation.It is a significant interpretation, one that must not be missed. This does notmean that it is not this signification that is essential to the advent of thesubject. What is essential is that he should see, beyond this signification, towhat signifier – to what irreducible, traumatic, non-meaning – he is, as asubject, subjected.” Sem.XI, 250-51.
[3] ר' למשל, דבריו של לאקאן עלה"פרופסור" המייצג שיח אוניברסיטאי, המנוגד לשיח של האנליטיקאי, בסמינר שלו על האקט האנליטי : " ‘אני לא פרופסור, מכיוון שאני מעמיד בסימן שאלה את הסובייקט-שמונח-לידע (sujet supposé savoir). זה בדיוק מה שהפרופסורלעולם אינו מעמיד בסימן שאלה, משום שהוא במהותו, כפרופסור, המייצג שלו.’"
“‘I am not a professor,since, precisely, Iput into question the subject supposed to know. This is precisely what the professor neverputs into question because he is essentially, qua professor, itsrepresentative.’” Quoted in Stavrakakis, The Lacanian Left, n.13, 31-2. משפט זה מזמן ביקורת על ההכללה של לאקאן, שלא אכנס אליה כאן.
[4] “Lacan's "Kant avec Sade"institutes a comparative literature otherwise than comparison, insofar as theessay pursues a mode of reading logically and ethically prior to similitude, areading in which texts are not so much grouped into "families"defined by similarity and difference, as into "neighborhoods"determined by accidental contiguity, genealogical isolation, and ethicalencounter.”
[5] “Ever tried. Ever failed. No matter. Try again. Fail again. Failbetter.” Worstward Ho(1983).
חסד רדיקלי 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.