"חירות קשה" או: "על ספו של ממשי" או: משהו אישי

   אני כל כך אינני יודעת ואינני יודעת, שאינני יודעת איזו כותרת להעניק לרשימה הזו. כרגיל, יש לי רק מלים והן לא עוזרות לי עכשיו. אני מסופקת אם היו עוזרות לי אילו כולן (כל המלים בכל השפות) היו עומדות כעת לרשותי. היום נוכחתי לדעת בפעם המי יודעת כמה שכל המלים לא עומדות לרשותו של אף אחד, שאף אחת לא יודעת ושכולן וכולם יודעות ויודעים רק את מה שהןם יודעות ויודעים (*המגדריות של השפה העברית מובילה אותי עכשיו לשפע אינפלציוני של הטיות השורש י.ד.ע, וזה מצוין לי כרגע, חבל שאין עוד מגדרים שאפשר להטות בהם את השורש הזה). 
 
     חזרתי עכשיו מישיבה של פורום ת"א של השדה הלאקאניאני (הנה, חשפתי את שמו של ה"ארגון" מאחד הפוסטים הקודמים), ארגון שהתכפתרתי עליו ואיתו במשך כמה שנים, עד שקרה משהו (באמת לא חשוב עכשיו מה), שאילץ אותי או שסברתי או שאני סבורה שמאלץ אותי לעצור ולחשוב אם אני רוצה להמשיך את החברות בו או לאו.
     הגעתי לישיבה בהחלטה שלא להמשיך את החברות בפורום, אלא להסיר אותה, ולהמשיך לשמש תלמידה פעילה ככל האפשר (שיכולה גם להרצות מדי פעם, אם חברים יחפצו בכך), מבלי להיות חברה. אבל למה הגעתי אם כבר החלטתי? לא היה טוב יותר לשלוח מייל לכולם שמודיע על החלטתי מבלי לשמוע, ואז שוב להתלבט, כפי שקורה כעת?
יש לי המון שאלות לעצמי: האם זה (הסרת החברות אי-הסרת החברות) אקט? האם זה היה אקט? האם זה (מה שלא תהיה החלטתי הסופית) יהיה אקט? האם זה בכלל חשוב אם זה אקט או אקטינג אאוט? לגבי אחדים ייתכן שזה יהיה אקט; לגבי אחרים, אולי אקטינג אאוט, ובכלל, למה אני צריכה לדאוג להגדרה האנליטית של ההחלטה שלי.
כדי להגיע להחלטה יש כמה פרמטרים ש-אולי- אני צריכה או רוצה להתבסס עליהם:
-להחליט משהו לא כדי שאחרים יאהבו אותי או יעריכו אותי, מבלי לחשוב על הערכתם או אהבתם או אכזבתם של אחרים.
-לדעת מה אני רוצה באמת (להיות חברה בוועדת הפרסום של הפורום? להאמין שהפורום הוא באמת כמו מה שחלק מחבריו מציגים – "המפלגה נוסח ברכט"?  –
               המפלגה איננה "אחר גדול" יודע כל, אלא אוסף של סובייקטים שסועים, כל קול מוגבל, חלקי ושווה למשנהו, כמו בשורות הבאות, כאשר ה"מפלגה" פונה לסובייקט שלא מסכים עם הקו "שלה":
              Show us the way which we should take, and we"
                                                 Shall follow it like you, but
                                ,Do not take the right way without us
                             .Without us, this way is the falsest one
                                    ".Do not separate yourself from us
מתוך The Measure Taken של ברכט (הטקסט לקוח מתוך אחרית הדבר של ז'יז'ק למהפכה בשער, קובץ המאמרים של לנין שיצא לאור מחדש ב-2002 בעריכת ז'יז'ק).
     השורות הללו של ברכט רצו לי בראש לאורך כל הישיבה, כששמעתי את דבריהם של חברי הפורום אלי. מה אני עושה איתן? האם ה"דרך הנכונה" שלי (אם היא נכונה…) תהיה שגויה ללא הפורום?
     העניין הוא שאין לי שום ערובה, שום ערבות. אין לי אחר גדול. עלי להחליט בעצמי, מתוך החרות הקשה שאני נידונה לה, לגבי האחר הלא-מודע שלי, הסובייקט האקסטימי שהוא אני, שעליו אני אחראית.
     מומנט שאין בו שום ערבות הוא גם מומנט שמחוץ לאידיאולוגיה. אם כך, אולי בכלל אני צריכה לחשוב על הרגע הקשה הזה כעל רגע של חסד?
     שוב המסמן הזה – חסד. הפכתי אותו למוטו שלי, אפילו למוטו של הבלוג שלי, שלא לומר ל"סינטום" שלי, לשמי הסינגולרי, אבל האם לא נדרשת (או מומלצת) כאן חשיבה מחדש על הביטוי הזה, "חסד רדיקלי"? מה זה בשבילי להיות ב-, לעשות, לקדם, להאמין ב- ול- "חסד רדיקלי"?
     באיזו מטרה עלי לדבוק, בעודי מטילה בה ספק? להיות חברת פורום בעודי מטילה ספק? – זה מה שברכט מציע, וזה מה שהפורום (על כל חבריו, נדמה לי) מציע לי לעשות – "הצטרפי אלינו, אל תעזבי אותנו, קולך יישמע", ואפילו, "הראי לנו את הדרך" – אחת החברות, ד', אמרה לי כך כמעט במלים האלה (!)
     או אולי – לעזוב, בכאב, בלב לא שלם, אבל בגאון, ולהטיל ספק ב"נכונותה" של ההחלטה לעזוב? להישאר נאמנה לעצמי ולעזוב, ולהטיל בכך ספק?
     האם אני נאמנה לעצמי כשאני עם הפורום, או בלעדיו? הבטחתי לעצמי ולאחרים שאהיה איתו ובו, גם אם לא אהיה חברה בו. האם זו היתה ההחלטה שבה התגלם החסד הרדיקלי?
     מה אני כן יודעת? אני יודעת שלעולם לא אתכפתר עד הסוף, לא על הפורום ולא על שום ארגון אחר. אני יודעת זאת כבר מזה זמן. אני שומרת על החתרנות שלי, תמיד להיות עם רגל אחת בחוץ, נאמנה ל-je ne sais quoi (ל"מחקר", למחשבה, לביקורת…). השאלה עכשיו היא מה עושים עם הרגל השנייה, זו שבפנים – עד כמה להוציא אותה או להשאיר אותה בפנים, ובאיזה מרחק מן הסף?
תוספת מאוחרת: עקרון החסד הרדיקלי שאותו נטלתי מאודי אלוני, מתוך משפט שאמר בלוויה של אמו (כנראה גם אין זה מקרי שאלוני מיודד עם ז'יז'ק), הוא עקרון צורני, מבני, בדומה לצו הקטגורי של קאנט. זאת אומרת שהוא יכול לחול כמעט על כל תוכן. ההחלטה שלי צריכה להיות תוכנית – להסיר את החברות או לאשרר אותה, בהתאם לעקרון שהוא נר לרגליי.
     אין שום תיאוריה, שום שיר, שום מסמן, שום אחר גדול שיכול להכריע במקומי או עבורי. לא ללאקאן ולא לסארטר יש תשובות בשבילי. זה שאכתוב או אחשוב שאני "ברגע של חסד", בהשעיה של האידיאולוגיה או ב"לילו של העולם"  – כל אלה יהיו אולי מלים יפות להתקשט בהן (הו, האגו, האגו), אבל הן לא יקדמו אותי להכרעה. 

מאת: אורית יושינסקי

אורית יושינסקי, חוקרת ספרות ותרבות באוריינטציה לאקאניאנית, מרצה ועורכת. ד"ר לספרות כללית והשוואתית. תחומי העניין שלי הם פסיכואנליזה (בכיוון של פרויד ולאקאן), מרקסיזם, מחשבה צרפתית, ספרות של המאה העשרים והעשרים ואחת, אתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של העבודה. הבלוג כולל מחשבות ורעיונות, עבודות שפורסמו בפורומים שונים ובכתבי עת ו-work in progress.

כתיבת תגובה